מאז החלה מלחמת חרבות ברזל אנו עדים לשני גלים עיקריים של הערצה לבנימין נתניהו - ועימו, לישראל - בתקשורת הסונית לסוגיה: הגל הראשון, בעקבות מבצע הביפרים ב- 17–18 בספטמבר 2024, וחיסול נסראללה מיד לאחריו; והגל השני בעקבות תחילת תקיפת חיל האוויר את הכורים הגרעיניים באיראן ("מבצע עם כלביא"). זו אינה תוצאה של חיבה או קבלה של מדינת ישראל, אלא תופעה מורכבת, שמשלבת גורמים שונים של הערצת החזק, פוליטיקה אזורית, כלכלה, תקשורת ואכזבה מהמנהיגות המקומית.

הדמוניזציה שעובר בנימין נתניהו בידי המחאה, בערוצי התקשורת הישראלית המרכזיים וברשתות החברתיות, לא רק שאינה פוגעת בתדמיתו, היא אף תורמת לחיזוק ההערצה כלפיו בקרב קהלים סונים מסוימים בעולם הערבי. הכיצד?