במאמר קודם הסברתי על מנגנון ההצדקה העצמית, 'דיסוננס קוגניטיבי', שעוזר לנו להתמודד עם טעויות שאנחנו עושים. הפעם אסביר, כיצד המנגנון עוזר לאנשים להתמודד עם שחיתות עצמית; ולמצביעים, לקבל התנהגות שכזאת אצל הפוליטיקאים...
דיסוננס קוגנטיבי הוא האופן שבו אנו עובדים על עצמנו כדי ליישב סתירות פנימיות. ניתן למצוא לו עדויות משני קצות המפה הפוליטית: למשל, תומכים מימין מייחסים את ההתנתקות לקדימה, למרות שזאת הייתה ממשלה בהובלת הליכוד שביצעה את המהלך; לעומת זאת, משמאל מסבירים, שההתנתקות נעשתה ללא הסכם, שזה מה שהיה נכון לעשות; למרות שבפועל, הצביעו בעד.
כיצד מתנהגים עובדים שסבורים שהם מקבלים מהארגון יותר מאשר תרמו?
ע"פ תיאוריית ההנעה של ג'ון סטייסי אדמס, הדיסונס הקוגניטיבי שיפתחו יגרום להם למוטיבציית יתר. האמנם? ומה עם העובדים שיפתחו 'גישה חתולית'?
