בראשיתה של פרשת וארא, אומר המספר המקראי כי ה' לא נגלה אל אבות האומה בשם אלוהים אלא רק בשם אל שדי. העובדה הזאת אומרת דרשני, היות ובספר בראשית אנו מוצאים פסוקים מפורשים האומרים את ההפך מכך. הפרשנויות על סתירה לכאורה זו רבות ומגוונות...
פרשת ויחי המסיימת את ספר בראשית, מסיימת גם את תקופת האבות, המעבירה את הנהגת העם לידי משה ואהרון. בפרשה עצמה מסופר כאמור על מותו של יעקב. המוות בקבלה בכלל ובספר הזוהר בפרט מאוזכר במקומות רבים, המתארים את יציאתה של הנשמה מהגוף, את המראות שרואה באותו פרק זמן האדם עד היפרדותה של הנשמה מהגוף.
בתחילתה של פרשת מקץ, מסופר על חלומות פרעה ועל חוסר היכולת של חכמיו להסבירם עד הגעתו של יוסף, הפותר אותם לשביעות רצונו של פרעה. בקבלה, בספר הזוהר וגם לפי משנתו של ג'יקטיליה, בפירושו על מעשה מרכבת יחזקאל, ובדבריו בספר שערי אורה, מדובר על כוחות הטומאה, הנקראים גם קליפות. ג'יקטיליה קושר את ארבע קליפות הטומאה לשבעים שרי אומות העולם, הנמצאים על הסף העולם האלוהי.
פרשת וישב מתחילה את סיפורי יוסף שימשכו לסירוגין עד סוף ספר בראשית. המספר המקראי מדגיש את חלומותיו של יוסף, ואת חלומות פרעה ופתרונם ביד יוסף. ג'יקטיליה קושר בספר הניקוד בין סימני הפיסוק לבין תופעת החלום המקראי. החולם בהיותו סימן הבא מעל האותיות מסמל את העולם העליון ואת ההשגה לה זוכה האדם מלמעלה. אמנם לא כל חלום הוא אמת צרופה, אולם יש בבסיס החלום מוטיב של נבואה, הן אצל גדולי עולם כיוסף והן אצל אנשי אומות העולם כפרעה וחלומותיו.
הפרשנות של חלום יעקב מקבלת גוון עיוני פילוסופי אצל ג'יקטיליה, והיא עוסקת בין השאר בהשגתו השכלית של האדם והנביא. זה האחרון יכול להיקרא בשם זה, רק לאחר ששכלל את שכלו והגיע להשגה עיונית עליונה. מסקנות אלה קיימות גם אצל הרמב"ם, בעיקר בספרו הפילוסופי מורה נבוכים. המסקנה החשובה ביותר של ג'יקטיליה והרמב"ם לענייניו הינה שהשגה שכלית עיונית עליונה היא תנאי הכרחי להפיכתו של אדם לנביא.
