פרשת ויקרא, המתחילה לעסוק בעייני הקרבת הקורבנות קובעת כי יש להביא כל קורבן יחד עם מלח. מכן שהוספת המלח היא מאבני הייסוד של הפולחן, ונהגה בכל הקורבנות, אפילו בקטורת שהייתה עשויה מצמחי בושם. השימוש במלח בקורבנות השונים הוא מובן מאליו, ואין המקרא טורח לאזכר זאת מחדש בכל סוג של קורבן שנמנה בספר ויקרא.
בלילה שבין ה- 20 במרץ ל-21 במרץ חל יום השוויון האביבי. ביום זה, השמש נמצאת בזווית ישרה מול קו המשווה (ראו תמונה למטה). כתוצאה מכך, הזריחות והשקיעות מהירות יותר משאר ימי השנה. מעתה, שעות היום ילכו ויתארכו...
בפרשות השבוע ויקהל פקודי, העוסקות בבניית המשכן, נאמר כי לאחר סיום בנייתו, ה' ירד ושכן בתוכו. האם הדבר יתכן? כאשר אנו מעיינים בספרות חז"ל, אנו מוצאים שלא רק שדבר זה אפשרי אלה הכרחי למציאות ה' בעולם בכלל. השראת השכינה במשכן ואחר כך במקדש, לא בא לפתור בספרות חז"ל את השאלה בטיבה של מהות האלוהית, אלא לתת ביטוי להרגשת נוכחותו בעולם וקרבתו אל האדם, מבלי לאבד את תחושת המרחק בין האדם לבוראו.
לדעתם של הנביאים גמול אישי וגמול לדורות משמשים את ה' במקביל, לשון אחר – שתי התפיסות מסתברות על פי מידת הדין האלוהית, והן נבדלות רק במושאיהן – כלומר בני האדם שעליהם להיענש בידי שמיים.
בסופה של פרשת תְּצַוֶּה , לאחר חמישה פרקים מלאים וגדושים שמתארים את עשיית המשכן וכליו, כולל בגדי הכונה, בא הציווי על עשיית מזבח הקטורת שהיה מצופה זהב. למרות המיקום הזה בסדר הפסוקים, ברור שעבודת הקטורת הינה ריטואל דתי רב חשיבות...
פרשת תרומה העוסקת בכלי המשכן, עוסקת בין השאר בתיאור המזבח שהיה מוצב בחצר המשכן. מזבח זה היה עשוי מעץ מצופה בנחושת, עובדה המעידה על פאר, שכן היה ניתן לבנות מזבח גם מאדמה בלבד. בכך, דומה המזבח של המשכן למזבח שנבנה במקדש שלמה, שאף הוא היה עשוי נחושת...
בפרשת יתרו, במופע הראשון של עשרת הדברות מופיעה בהבלטה מצוות שמירת השבת. הטעם המיידי שנאמר אודות השבת בפרשתנו, הוא קדושתו של היום השביעי בו פסק האל ממלאכת בריאת העולם. במופע השני של עשרת הדברות בספר דברים, מצוי טעם נוסף והוא שחרור בני ישראל מעבדותם ממצרים.
פרשת בשלח ידועה בעיקר מסיפורי יציאת מצרים, קריעת ים סוף ושירת הים. על חלק מנושאים אלה דנו במקום אחר, ובדברינו הבאים ננסה לברר היכן מצוי ים סוף, אותו חצו בני ישראל לפי הסיפור המקראי.
זהו סיפורם העגום של למעלה מ- 1200 ילדים יהודים, שיצאו מגטו ביאליסטוק שחוסל לגטו טרזין, על מנת להיות קלף מיקוח ביד הגרמנים. אלה האחרונים רצו לבצע עסקת חילופי שבויים גרמניים בילדים יהודיים, אולם התנאים שהציבו לכך לא היו יכולים להתקבל על ידי בעלות הברית. אשר על כן, ילדי ביאליסטוק הם עדות נוספת לציניות הרצחנית של הגרמנים, שעבורם יהודים בכלל ובעיקר ילדיהם נחשבו לאבק ואפר.
