מאבקו של יעקב במלאך הוא קטע סתום ולא ברור כל צורכו באירועי חייו. ככזה, ניסו לפרשו בצורות שונות ללא הצלחה. הרמב"ם והפילוסופים שתמכו בדיעותיו, אומרים כי אין המדובר במקרה אמתי, אלא בחלום או בחיזיון נבואי. אפשרות זו סוללת את הפרשנות שיעקב, ברגע האמת, נלחם בעברו ובמעשי המרמה שלו...
פרשנותו של הרמב"ם לסיפור 'סולם יעקב', מזכירה מאוד את משל המערה של אפלטון. משל זה הוא אחד התיאורים המוכרים ביותר בכתבי אפלטון, אשר נועד לדמות מציאות של בערות, בה אנשים נותרים חשוכים אם אינם זוכים לגילוי זיו אורה של החכמה. גם כאשר הפילוסוף - האדם שיצא מבורות לחכמה - בא לגאול אותם מבערותם, הוא נמצא בסכנה מתמדת, מפני שהאנשים אינם רוצים להשתחרר מהבורות, הם נמשכים אליה ושמים בה את מבטחם...
חרף העובדה כי יצחק היה פעיל פחות מהאבות האחרים, בנושא ירושת הארץ הוא המשיך באופן ישיר את פועלו של אברהם, וביתר שאת. בנוסף, יצחק מלמד אותנו לקח שיושם החל מתקופת העלייה הראשונה ואילך משנת 1882. אסור להיכנע לגורמים שליליים בשולי החברה המשפיעים על חיינו, או הרוצים להרוס ולעקור את היישוב היהודי באשר הוא שם בארץ ישראל. אם נכנעים לאותם כוחות שליליים, ידם תהיה על העליונה. יש לעמוד איתן כנגדם ולחולל חברה וסביבה מוסרית וצודקת, בניגוד לחברה כוחנית ולא מוסרית מכל סוג שהוא.
המקרא מתייחס פחות ליחסים בין רבקה ליצחק, אלא מברר דרכם את יחסו של יצחק לשרה אימו, ולעובדה כי לאחר מותה יש לה תחליף הגון. במקביל, מברר המקרא אודות דמותו של יצחק, שכאן מקבל את זהותו שתלווה אותו בהמשך, דמות פסיבית, שאינה עסוקה בשינוי סדרי עולם.
המקרא אינו מתאר בדרך של שגרה מצבי רוח של צחוק. אולם בפרשת לך לך ובפרשת וירא בספר בראשית המקרא חורג ממנהגו ומתאר פעמיים ובפירוט רב את צחוקו של אברהם וצחוקה של שרה. אין זו חזרה סתמית. יש כאן בידול עמוק בין צחוקו של אברהם הנובע מתוך שמחה לבין צחוקה של שרה, הנובע ככול הנראה מלגלוג. הצחוק הזה מזכיר שני סוגי צחוק נוספים ומוכרים, המאוחדים לרעיון אחד. הצחוק של החתול ללא פנים וגוף בספר עליסה בארץ הפלאות, וצחוקו הדק של בודהא...
הסיפור המקראי אודות ישמעאל - והלגיטימיות שלו כיורש - הינה עלילה סבוכה למדי. יש בה את כל הפרמטרים לטלנובלה של ממש, עד שהאל בכבודו ובעצמו מגדיר כי ישמעאל אינו יורשו הלגיטימי של אברהם. ספר היובלים, בן המאה השנייה לפני הספירה, מפשט את הסיפור לחלוטין. שרה והגר לא מופיעות בו כיריבות, וישמעאל ואימו יוצאים מבית אברהם בהסכמה מוחלטת, על כך שאין הם יורשיו בשום דבר ועניין...
אבן טופיל - מחבר הספר חי אבן יקטאן - ראה בדת האסלאם את האפשרות הטובה ביותר לחנך את כלל החברה האנושית לגווניה. התנועה לה השתייך, האלמוחדון, ראתה בעצמה תנועה שתפקידה להחזיר את הסטייה הזמנית כל היהודים והנוצרים כאחד לחיק האסלאם. דבר זה נעשה כידוע לא רק בדרך של שכנוע פילוסופי אלא באמצעות כוח הזרוע, וזה אחד המוטיבים הראשיים בניסיון המוסלמי לכבוש את ספרד מידי הנוצרים. אמנם תנועת האלמוחדון לא קיימת עוד, אולם התפיסה שלה לא נמוגה ואנו רואים כיום רצון מוסלמי גובר והולך להחזיר את הנוצרים והיהודים לחיק האמונה המוסלמית.
השוואת הסיפור המקראי של נח אל מקבילותיו העתיקות, בעיקר באתוסים של מסופוטמיה, מלמדת ככול הנראה על שיתוף של מסורות מכאן ועל ייחודה של המסורת המקראית מכאן. עם ישראל הקדום לא היה מבודד לחלוטין מסביבתו התרבותית הקרובה, אולם גם כשנטל חלק במסורות של העולם הקדום, הוא ידע להטמיע בהן את המאפיינים של אמונתו הייחודית הנשענת על אדני המוסר והצדק.
פרשת בראשית פותחת במיתוס השנוי במחלוקת עזה. שאלת בריאת העולם או קדמותו הינה מן השאלות הפילוסופיות – תאולוגיות החמורות והקשות ביותר ליישוב. נדון בשאלה זו לאור מחשבתו הפילוסופית של הרמב"ם.
חג הסוכות המקראי עבר טרנספורמציה מעניינת למדי. קשה לקבוע בוודאות מתי חג הסוכות קיבל את הצביון המוכר כעת, בעיקר בזיהוי ארבעת המינים ושימושם. אולם על פי המקורות הקיימים בידינו, ניתן לקבוע שהצביון הידוע של חג הסוכות כיום, היה כבר קיים בתקופה החשמונאית לאחר טיהור המקדש, בשנת 164 לפנה"ס, וחידוש פולחן עבודת הקורבנות בו.
