בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

עד לתום החקירה בקונגרס האמריקני, מיותר לטעמי לעסוק בסוגיה, איזה עמותות מומנו בכספי משלם המיסים האמריקני וכמה. העיקרון חשוב הרבה יותר להבנה: בעידן המודרני הפכו העמותות - שהוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות - לכלי אסטרטגי, למתדלק העיקרי של 'הפיכות הצבע'. כך מכונים הניסיונות הרבים בעשורים האחרונים, להפלת שלטון באמצעים לא-צבאיים באמצעות הפגנות, אי-ציות אזרחי ומאבק פוליטי ממושך, בגיבוי בינלאומי ובהשתתפות 'ארגוני זכויות'.

עמותות רבות מביאות תועלת למגזרים שונים בציבור; אבל יש עמותות שמכוונות לשרת, בראש ובראשונה, את בעלי התפקידים שבתוכן. את העמותות הללו נכנה: עמותות שבויות...