בן-גוריון חשש, שלמרות שהעם היהודי הצטיין בנביאים, הצטיין במפקדים והצטיין במלכים, הוא היה חסר, באופן כרוני, מדינאים. הוא חשב, שהחורבן שפקד אותנו פעמיים, נבע מחוסר יכולת מדינית של העם היהודי. הוא חשב, שלעם היהודי יש כושר נבואי, אך אין לו כושר מדיני. אין חוש של פרופורציה, אין יכולת הבחנה מוקדמת, מתי עלול להתרחש אסון או מתי נולד סיכוי...
הממלכתיות הישראלית מבטאת את תודעת ההתנהלות, במתח המתמיד שבין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר, לבין ראיית המדינה כאמצעי, בתהליך גאולה נשגב השואף לאין סוף. בכך מוסבר, מדוע לשיטת בן גוריון גם לאחר הקמתה, מדינת ישראל, כאמצעי למימוש חזון אין סופי, תמשיך להיות "מדינה שבדרך"!
טוב יעשה בני גנץ, אם יעלה על הפודיום; ושם, קבל עם ועולם, יתמקד בתחום שבו עסק רוב שנותיו - בצה"ל. שם, בלי בושה, יחקה את דוד בן גוריון ז"ל, אז שר ביטחון וראש הממשלה, שלעת מלחמת העצמאות, הצביע על תפקודו של צה"ל הלוקה בחסר.
כבוד השר גלעד ארדן, אתה יודע למה אתה מבזבז את זמנך ואת זמננו בחיפוש עקר אחר קוסם, שישנה את המשטרה? משום שאין לך מושג ירוק מה הבעיות האמתיות של המשטרה ומה הפתרונות האפשריים להן! כשתדע ותחתים את המפכ"ל הבא על התחייבות ולוח זמנים ליישום התכנית, כל אחד מהמועמדים למפכ"לות שבידיך יוכל להתאים!
50 שנים עברו מאז אותה מלחמה אומללה, שלידתה בטיפשות והמשכה בעשיית יתר. הכישלון במלחמה ההיא (כן, אני יודע שמספרים לכם שניצחנו...) גרם, ישירות, לפרוץ מלחמת יום כיפור; ומזרעי הטיפשות האסטרטגית שבה לקינו אז, לא השתחררנו עד היום...
העובדה - שבשעה הגורלית שלא הייתה כמוה בחיי עם ישראל, מאז כישלון מרד בר כוכבא, עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה, בולט בכל קנה מידה היסטורי - אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות הוא העובדה, שאל הרגע הגורלי - למאבק הקמתה של מדינה מתוך סערת המלחמה - בן גוריון הגיע במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה.
בספרו, "חזון, לא פנטזיה", ביקש האלוף יהושפט הרכבי, להזהיר מפני התנהלות לאומית בלתי אחראית. לצורך כך, הוא גייס את כישלון מרד בר כוכבא כאזהרה מפני מדיניות ישראלית בלתי אחראית בעיניו, ותלה את הסיבות לכישלון המרד בהתעלמות מנהיגיו מתנאיי המציאות. אבל, במה זה היה שונה מהסיכון שנטל על עצמו בן גוריון בהכרזת העצמאות?
בשלושה מאמרים במדור הדעות של ישראל היום, ניתנה בשבוע האחרון התרעה מודיעינית לתפנית אסטרטגית במאבק הישראלי פלסטיני. שלושת הכותבים מומחים לזירה הערבית: יוסי קופרווסר, אייל סיזר וראובן ברקו, התריעו על תהליך המגיע לקיצו. אולם, השאלה המכרעת - שאינה בתוקף סמכותם המחקרית של מומחי המודיעין - היא, קודם כל, מה שאיפותינו - בהיבטי חזון לאומי - וכיצד מתבטאות שאיפותינו במיקוד לאינטרסים שרצוי לנו להתמקד בהשגתם. בדיון הזה - כפי שהיטיב להדגיש דוד בן גוריון - צריכה להוביל ההנהגה הלאומית ולא המומחים המקצועיים.
החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.
לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה", ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.
