הפרק הזה עוסק בדמותו של עוזיהו מלך יהודה, שנצטרע בגין מעשיו... פרשות תזריע מצורע...

פרשות תזריע ומצורע הן פרשות-מצורפות בשנים שאינן מעוברות, ונפרדות רק בשנים מעוברות. שני נושאים נדונים בהם: מחלות ומגפות; וברית מילה דוחה שבת... אביא כאן את הרהוריי על שתיהן יחד.

המאמר עוסק באחת ממרידות היהודים האמיצות והבלתי מוכרות בסיפורי השואה והגבורה, של מרד גטו-לחווא (Lachwa), בבוקר ה- 3 בספטמבר 1942. המאמר מנסה לתקן במשהו את העוול ההיסטורי הזה!

מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?

פני החברה הם תמיד כפני האליטה. היא זו המנווטת אותה. היא זו שיוצרת את תרבותה הפנימית ואת חזונה; היא המרימה והיא המדרדרת אותה. החברה שלנו מצויה במצבה הגרוע ביותר מאז קום המדינה. המצב הזה משקף את הקיפאון/סְטַגְנַצְיָה ופער רלוונטיות של האליטה, על חלקיה השונים.

בפרשת שְׁמִינִי שני נושאים - האחד הוא עבודת הקודש ובה אנו לומדים גם על טרגדיה – מותם הטרגי של נדב ואביהוא בני אהרן (פרק י); והשני הוא מאכלים אסורים (פרק יא).

לרוב עם ישראל באמת לא ברור כיצד קשורה התיישבות באביתר למענה לטרור. הבעיה היא שמה שהיה מובן מאליו להנהגת היישוב ולרוב הציבור היהודי בארץ בימים שלפני הקמת המדינה, חדל להיות מובן ומוסכם. ברמה הטקטית, מענה לטרור חייב להיות ממוקד במאמצי אבטחה וסיכול ישירים. אולם ברמה האסטרטגית המענה לטרור צריך להתמקד במאמץ לשלילת התכלית אותה מבקש הטרור להשיג.

בתחילת פרשת שמיני נאמר למשה אהרון וזקני ישראל, שאם הם יבצעו את המוטל עליהם כבוד ה' יראה אליהם ואל בני ישראל. צירוף המילים כבוד ה', רווח במקרא במקומות רבים, אלא שיש לו פרשנויות שונות בהתאם למקום בו הוא נאמר.

העימות הישראלי בשאלת עתידנו, הביא לחזית הדיון את 'האופציה החילונית'. משמע, להפוך את החילוניות לסקטור, ובאמצעות כוחו היחסי וכוחן של פשרות קואליציוניות, לשפר עמדות של הציבור החילוני ביחס לציבורים המנוגדים, בראשם 'המשיחי-מתנחלי' והחרדי כמובן. ואני אומר: לא 'חילוניות' (ובוודאי לא 'דתיות'). ציונות.