היסטריית הקורונה חוזרת, ושוב ללא בסיס עובדתי. נכון לתחילת השבוע, מספר חולי הקורונה המאושפזים בכל בתי החולים בארץ היה 242, מהם 29 מונשמים. מספרים אפסיים. מה שעלה הוא מספר החולים המזוהים, זאת כי מספר הבדיקות עלה, נתון שהוא חסר משמעות. על פי ההערכה, מספר החולים הבלתי מזוהים בארץ הוא בסביבות 100 אלף, ומספר החולים הכולל הוא כ-1.6% מהאוכלוסייה, מספר קטן בכל קנה מידה...

לא דרוש מנגנון אכיפה. דרוש מנגנון הטמעה עם אכיפה בשוליים. במנגנון מוצלח לניהול המוני יש מנגנון הטמעה, מרכיב מרכזי של חינוך, באמצעות הסבר משכנע ודוגמה אישית כנדרש...

יש להפוך את לימון הקורונה ללימונדה. אני מתכוון לאפשרות לעבוד, ללמוד וללמד מרחוק, מהבית ו/או ממשרד סמוך למקום המגורים. היתרון הזה הוא כלכלי, חברתי ומבחינת איכות החיים, יתרון עצום לכלל ולפרט; אך הניסיון מלמד, שפוליטיקאים אינם לומדים מהר; ואינם מבינים, בדרך כלל, את גודל ההזדמנות!

לפני ארבעת-אלפים שנה, כתב מצרי קדום את מה שנחשב היום לאחד ממכתבי ההתאבדות העתיקים ביותר (אם לא ה-...). כמו תמיד, כשעוברים על הכתבים של אבותינו הקדומים, מצמרר להבין עד כמה הם היו דומים לנו. את אותם סנטימנטים שאצטט כאן, אפשר למצוא גם במכתבי ההתאבדות ובדיונים של היום על ספת הפסיכולוג...

העולם אחרי הנגיף פתוח לרווחה לשינויים מן היסוד. אנחנו לא יודעים עדיין מהם בדיוק, אבל זה בדיוק הזמן בו אנחנו צריכים להבין שאנו יכולים לדרוש מהתעשייה ומהממשלות לקדם שינויים שייטיבו עמנו ויסייעו לטפל בבעיות הגדולות באמת...

אי שם, בימים שלפני הקורונה, תכננו לטוס לסופ"ש במדריד לקראת סוף מרץ. כמו רבים אחרים, המגיפה תפסה אותנו לא מוכנים וחסרי וודאות לגבי גורל כרטיסי הטיסה, ששולמו חצי שנה מראש. היינו חשדנים והופתענו לטובה... מטרת המאמר לשתף בחוויה אישית ולהציג כלים ועקרונות איך לשמור על מקצוענות ומצוינות בשירות גם בימים של בלבול וחוסר וודאות...

להערכתי, הענף הכלכלי העולמי המרכזי שנפגע יותר מכל ענף אחר ממגיפת הקורונה הוא ענף התעופה. זאת עד לחיסון אוכלוסיית העולם לרמה של כ- 70 אחוז, שמשמעותה קץ המגיפה. עד אז, אינני צופה שתהיה התאוששות, כך שהמשבר הנוכחי יימשך במקרה הטוב 3 שנים. עד אז עשרות מיליוני עובדים בכל העולם יאבדו את פרנסתם, אלפי חברות גדולות ובינוניות ומאות אלפי עסקים יקרסו...

מה יקרה ביום לצד הקורונה, שהוא המצב אליו אנו נכנסים עכשיו ובו ניוותר עד למציאת החיסון? מה יקרה ביום מיד אחרי הקורונה, בחודשים אחרי שנמצא חיסון שיספק חסינות עדר לאוכלוסיה? מה יקרה בעשור שאחרי הקורונה, כשהשינויים שהצטברו בשני האופקים האחרים יתגבשו למציאות חדשה?

בישראל לכל סקטור וקבוצה יש את הנרטיב שלה לגבי מקומה בחברה הישראלית בשגרה ובאירועי חירום, כל קבוצה גם זוכרת את היום שאחרי החירום, האם זכרו אותה? האם פיצו אותה? האם הכירו בתרומתה? הנרטיב הזה, הוא שבונה את מידת האמון החברתי שלה והוא שיקבע את מידת התגייסותה בפעם הבאה...

מי שנמצא עדיין בהיסטריה ממגפת הקורונה, או שמתפעל מחוכמת הטיפול בה, כדאי שישקול דעתו שנית...