למרות היות המתפ"ש גורם עיקרי בהיווצרות הקונספציה שהובילה למלחמה, ולמרות חוסר מוכנותו לאתגרי המלחמה, ולמרות שמועות עקשניות על כשלים בתוכו, תפקודו טרם תוחקר, ומפקדו טרם הוחלף. למה?
מערכות מתהפכות. זוכרים? לא הייתה עוד פרשה כמו פרשת הפצ"רית - יועמ"שית, והשלכותיה רבות היקף. כמו שזה נראה עתה, ולפי רמת ההיסטריה השוררת בצמרת הפרקליטות, הפרשה מאיימת להקריס את המאחז רב השנים של אליטת ההון במערכת האכיפה, ולשנות אותה עד היסוד!
הרציונל האמיתי נגד עונש מוות בישראל איננו מוסרי בלבד; הוא בעיקר פרוצדורלי. המערכת כה כבדה ומסורבלת, עד שהקונצנזוס האופרטיבי הוא פשוט: “גם אם זה צודק, אין באמת חשק לבצע.”
אם מח"ש, הנתונה למרותה של בהרב מיארה, חוקרת באזהרה את מני בנימין על רמיזה לנחקר שמקורב אליו בנוגע לחקירה שמתקיימת נגדו, בעבירה של הפרת אמונים, הרי שעל פי אותם סטנדרטים היא עצמה צריכה להיחקר בגין הפרת אמונים חמורה בהרבה. שכן היא העלימה ביודעין נתון קריטי הן מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים והן מבג"ץ, ועוד פעלה בידיעה מראש שהיא מצויה בניגוד עניינים, ובנוגע למגה-הפרשה שמרעידה את המדינה.
אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. ככל שהם נחשפים במערומיהם, הם חייבים להעז עוד יותר, ו'להשתין על כולנו מהמקפצה' (סלחו לי על גסות הרוח). ואז, הלגיטימציה שלהם מתאדה עוד יותר, והאמון בהם מתרסק, עד למהפך הבלתי נמנע.
הנוכחות המתרחבת של סממנים מוסלמיים במרחב הציבורי במערב – החל מלבוש דתי בולט ועד רכישת כנסיות ובניית מוסדות איסלאמיים ומסגדים מרשימים – היא כלי אסטרטגי במאבק מורכב על ההגמוניה. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', על ההשתלטות המוסלמית על המרחב הציבורי במערב, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
השבר ביחסים האסורים בין המשטרה לפרקליטות מביא בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית, שמנסה להשתקם מהאונס הברוטלי שהיא עוברת מידי שופטי בג"ץ ועושי דבריו במשרדי היועמ"שית והפרקליטות. יש לנו סיכוי לקבל בעתיד מערך חקירות עצמאי, שיעמוד על זכותו החוקית לאזן את כוחו של מערך הפרקליטים, כיאה לדמוקרטיה אמיתית.
נתבקשתי למנות את הבעיות והאתגרים העיקריים העומדים בפני משטרת ישראל ואת כיווני פתרונן בקצרה. הנה התוצאה. רמז: ממש לא מה שחשבתם... בגדול, מתחלקות הבעיות לשלוש בסיסיות ולאחת חדשה...
ברגע שהציבור הפנים כי השופטים הם שחקנים בעלי אג’נדה, וכל פסק דין “ידוע מראש” לפי זהות שופטיו, קרסה ההפרדה המושגית בין משפט לפוליטיקה, והתאדה האמון ביכולת המערכת לפסוק על בסיס כללים אוניברסליים, ללא הטיות אישיות או אידאולוגיות. אם כך, נגיע לבסוף לשאלה המתבקשת: אם השופטים ממילא פוליטיים, האם לא הגיוני שייבחרו בבחירות, ממש כמו הפוליטיקאים, שלהם הם בזים כל כך?