תעמולה היא האמנות המתוחכמת של עיצוב המציאות דרך עיניו של האחר, כלי שבו המילה והדימוי הופכים לכלי נשק בשירותה של אידאולוגיה. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', על תעמולה / פרופוגנדה והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

'הטיית האמת האשלייתית' (Illusory Truth Effect) חושפת אמת מטרידה על האדם המודרני: אנו יצורים שמזהים אמת לא באמצעות בדיקה, אלא באמצעות חזרתיות. בעידן של הצפה תקשורתית, ההטיה הזו הפכה ממגבלה קוגניטיבית פרטית למנגנון כוח חברתי. המאבק על האמת איננו עוד מאבק על עובדות, אלא מאבק על נפח, קצב וחזרה, ומי ששולט בחזרתיות, שולט במציאות.

על ידי נרמול המילה 'בוגד' כלפי בנימין נתניהו, מבקשת המחאה מחד גיסא לייצר 'מיסוך עשן' מוסרי, שיסיט את מוקד הדיון, ויעביר את נטל האשמה לצד השני, ומאידך גיסא, יטשטש את משמעותו הכבדה של המושג בוגד ויוזיל אותו, רגע לפני שהציבור נדרש להכריע בקלפי.

מכירים את שלושת הכללים - האשם את אויביך בפשעים שלך; חזור על שקר עד שיהפוך לאמת; וככל שהשקר גדול ומפחיד יותר, כך יאמינו בו יותר? הם מיוחסים בטעות לגבלס ולמנגנון התעמולה הנאצי, אולם זו תורה שפותחה לראשונה בידי הבולשביקים לאחר מהפכת 1917, והועברה מאז דרך מסגרות אידאולוגיות שונות, עד שהפכה לסט כלים מקצועי של יועצים אסטרטגיים בעולם הדמוקרטי־לכאורה של ימינו.

המשפט אינו מנגנון לגילוי אמת מטפיזית, אלא מערכת הכרעה ריבונית הפועלת תחת אילוצים של ראיות, פרוצדורה, לגיטימציה ציבורית ושיקול דעת מוסדי. מנקודת מבט זו, ניהול תיקי נתניהו אינו רק שאלה של אשמה או חפות, אלא מקרה מבחן חריף של כשל מוסדי: ניסיון להכריע מאבק פוליטי עמוק באמצעות כלים פליליים, תוך התעלמות מהמחיר החברתי והדמוקרטי.

בוז ולעג נדמים לעתים כקישוטים רטוריים: בדיחה, עקיצה, מם ויראלי. אולם מנקודת מבט סוציולוגית־פוליטית, מדובר בכלי כוח מן המעלה הראשונה. לא רק ביטוי של עליונות, אלא מנגנון המייצר אותה. בוז ולעג מערערים זהות, שוחקים לגיטימציה ומפרקים סמכות, לעתים ביעילות רבה יותר מאלימות פיזית או כפייה מוסדית.

ביטחון תזונתי וביטחון טריטוריאלי אינם מוצרי צריכה, הם פוליסת הביטוח של המדינה, ועל ביטוח משלמים גם כשאינו משתלם בטווח הקצר.

האמנם איבד דונלד טראמפ את המומנטום באיראן? ממש לא. טענה זו נשענת על הבנה שטחית של מושג המומנטום ושל אופן פעולתן של מעצמות.