שמתם לב שהבולטות של שרה מירי רגב בתקשורת, אליה הורגלנו בקדנציות קודמות נעלמה ואיננה? שאלתם עצמכם מדוע? הנה לפניכם הסבר אפשרי...

המושג “אפקט מצנן” (Chilling Effect) הוא התוצאה של 'שיטת התיק הפתוח': מצב שבו איום משפטי – ממשי או פוטנציאלי – גורם לפרטים או לבעלי תפקידים להימנע מפעולות חוקיות ולגיטימיות מחשש להשלכות עתידיות. הוא אינו מחייב הפעלת סנקציה בפועל; די בקיומה של אפשרות ענישה כדי להשפיע על ההתנהגות האנושית.

כאשר ארגוני מחאה מייחסים את מעשיהם ליריביהם הם מייצרים 'מראה הפוכה': הם משתמשים בדיוק בכלים שמיוחסים לאויב, אבל למען מטרה נעלה, בשם ה'אמת' וה'צדק'. כך, חדלה השפה להיות אמצעי תיאור, והופכת לנשק פוליטי, ומי שמנצח, הוא המחנה שמוכן ללכת רחוק יותר בהרס מושג האמת... סוג של לוחמה תודעתית במסווה אזרחי.

כמו תמיד - בסוף הכל מתחבר: החוקרת רינת סבן, היועמ"שית גלי בהרב מיארה, הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי, ראש אח"מ בועז בלט וכמובן גם הקשר לתנועה לאיכות השלטון. גילוי עריות רב משתתפים בין בג"צ, היועמ"שית, הפרקלטות והפרקליטות הצבאית, התנועה לאיכות השלטון והמשטרה.

בשונה מפרסי נובל במדעים המדויקים, המוענקים על הישגים אמפיריים מוכחים, פרס נובל לשלום מתפקד לא פעם ככלי נורמטיבי־פוליטי. הוא אינו רק פרס על פעולות עבר, אלא מנגנון של “ריסון מונע”: הענקת לגיטימציה מוסרית, שמצמצמת מראש את מרחב הפעולה של מקבליה.

לידיעת היועמ"שית: דווקא יש מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר, והכאוס ברחובות השיג הרי את ההיפך הגמור. לכן, סוף מעשה במחשבה תחילה. כשאליטה יוצאת ל'קרב האחרון' ללא הערכת סיכונים נכונה וללא הערכת מצב דינאמית מפוקחת, היא רק מאששת את הנחת העם שהסטגנציה נטלה ממנה את היכולת למשול.

בשיח הציבורי הישראלי קיימת נטייה לראות את תופעת ההתאסלמות כבעיה אירופית – תוצר של הגירה המונית, קריסת מדינות הלאום ואליטות פרוגרסיביות שאיבדו את אמונתן בעצמן. אלא שמבט מפוכח מגלה כי אותם תהליכים ממש מתקיימים גם בישראל. לא בשוליים, לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו.

הרחבת חוקי ההגנה העצמית – ובראשם “חוק דרומי”, אינה קריאה לאנרכיה, אלא התאמה למציאות. יש לעגן חזקה משפטית ברורה של הגנה על חיים ורכוש בפריפריה ובאזורי הסְפַ‏ר, באזורים שבהם המדינה אינה מסוגלת להבטיח ביטחון שוטף. חלוקת נשק מבוקרת וגיבוי משפטי למי שמגן על ביתו - וגם על רכושו - אינם איום על שלטון החוק, אלא תנאי לשימורו.

'האליטה כמאפיה' אינה עלבון פוליטי אלא אבחנה סוציולוגית. היא מתארת מצב שבו אליטה חדלה להיות מנגנון של מצוינות והובלה, והופכת למנגנון של שימור עצמי. ההיסטוריה מלמדת כי אליטות שאינן מתחדשות, אינן שקופות ואינן נושאות באחריות, מוחלפות בסופו של דבר, לעתים באבחה דמוקרטית, ולעתים תוך משבר עמוק.