במכתב ההתפטרות שלה טענה הפצ"רית כי היא ניסתה "להדוף תעמולה שקרית נגד גורמי אכיפת החוק בצבא", ו"להגן על היחידה ומשרתיה מפני מסע דה-לגיטימציה פסול וכוזב". אבל בדיוק באותה שעה שבה פורסם הדו"ח בערוץ 12, הוא הודלף גם לערוצים בחו"ל. כדי להשיג את המטרות הללו לא צריך בכלל לפרסם בחו"ל. אז למה? המטרה הייתה כמובן אחרת: לעצור את המלחמה.
לא נורמליזציה, לא שלום ולא גרביים... קשרים 'מתחת לרדאר' הם הנורמליזציה החמה ביותר, בלי שידינו תהיינה כבולות, ובלי ששליטי ערב ייאלצו להתגונן על כך כל העת מול עמם, והם ממילא כבר קיימים.
הרוביקון כבר נחצה, הלגיטימציה של האליטה שלנו פקעה, וקריסתה היא רק עניין של זמן. מי שחושב שהעם יסתפק בפחות מהעמדה לדין ומאסר של ראשי הקושרים וממררי חיינו, חי בלה לה לנד, ולא יעזור גם אם נשיא המדינה יתעורר לפתע ויציע לאחות את השסעים.
מה שמכונה 'פופוליזם' הוא בעצם דמוקרטיה, שממנה בני האליטה מפחדים. הליכוד התנתק מהנאיביות של מנחם בגין וממשיכיו - מדן מרידור ועד ללמור לבנת - להבנה מפוכחת, שלתת כוח לשופטים, זה בעצם לתת כוח ליריבים הפוליטיים של הימין והמדינה הציונית: לווק הישראלי.
אליטת ההון ושלוחיה, חיים עדיין בעולם תפיסתי ישן, שבו הכל עדיין נתון בידיה והרשות נתונה. הם אינם קולטים עדיין, שבכל הנוגע לימין, רכבת הפיוס ("אחים אנחנו") עזבה זה מכבר את התחנה. מכאן קולות המבוכה והעלבון על אי הזמנת היועמ"שית ונשיא העליון לנאום טראמפ במליאת הכנסת.
הווק פועל ברוח עקרונות של האב הרוחני של הווק, פרופ' הרברט מרקוזה, שמופיעים במאמרו "סובלנות דכאנית": יש לגלות אפס סובלנות כלפי מי שאינו מתיישר עם הווק ולכנותו "פשיסט", ובמקביל להפגין מקסימום סובלנות כלפי אלימות מצידו נגד מתנגדיו.
באמצע ספטמבר 2025 הכריז המועמד הדמוקרטי לראשות עיריית ניו יורק, האקטיביסט זוהראן ממדני - רדיקל אנטישמי ופרו איסלאמי, כי יבטל את השימוש במושג אנטישמיות... זהו ניסיון של הווק לעצב מחדש את המציאות בדרך של ביטול מושגים, שהיו חלק מהשיח הציבורי והאקדמי או הגדרתם מחדש (בנוסף לביטול אנשים והשתקתם). זאת, מתוך תפיסה שהם מייצגים כוח, דיכוי או "נרטיב לא לגיטימי".
לקראת פתיחת שנת הלימודים, עשרות מנהלי בתי ספר הפיצו סרטון הקורא להפסקת המלחמה ולהשבת החטופים, שכולה מחויבות, לכאורה, "לאהבת האדם, לכבוד האדם ולחמלה". כל ה'חנטרושים' המביכים לא יסתירו את העובדה הפשוטה שהמנהלים החצופים האלה מועלים בתפקידם בכך שהם מנצלים את מעמדם וסמכותם לקידום עמדה פוליטית, תוך זלזול והתעלמות מאלפי התלמידים במוסדות אותם הם מנהלים - ואלפי הורים - שאינם חושבים כמותם.
מידי שנה בפרשת משפטים, נזכור תמיד גם את 'פרשת משפטים בושה': מעצרה של עורכת הדין שירה שפיץ בשבת 2020 - לעיני חמשת ילדיה - לאחר שסיננה לעבר היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את המילים "משפטים בושה". היום אנחנו בוגרים ומנוסים יותר, ויודעים לחבר אותו לסיפור הפקעת מערכת האכיפה ע"י האליטה, והשימוש בה לצרכים פוליטיים של אידאולוגיה פוליטית, כפי שמתרחש ב'רפובליקות' הווק המערבית כולן.
