השקיקה ליציבות בחברה המערבית הפכה להגיון מוביל במדיניות הפנים והחוץ, לא רק למען השלטת הסדר הטוב, אלא גם מתוך חרדה מפני הבלתי נודע. אויביה, לעומת זאת, דוגמת דאעש, מבקשים ממש להפך: למצות את פוטנציאל ההליכה אל הבלתי נודע. במפגש בין המגמות, הצורך ביציבות מתפרש כחולשה, וזו מעוררת את התקווה. לכן, על החברה המערבית לבחון שינוי אורחות חייה, באופן שיבהיר ליריביה כי עדין לא הגיעה השעה. זה לא ישנה את שאיפתם, אך אולי יגרום לדחיית מאבקם האלים לעת אחרת.

מסמך האלוף שמני - המפרט תכנית מקיפה לסידורי הביטחון שיבטיחו למדינת ישראל ביטחון גם בנסיגתה לקוי 1967 - מפקיד את ביטחון ישראל בידיהם של כוחות זרים שיתפרסו לאורך הירדן. חשוב להדגיש שבמקרה שנידרש להכניס צבא ליהודה ולשומרון, נס 1967 לא יחזור. אם מסע ההתקדמות לשכם, יתחיל במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת, עד כדי התכנות להצגתה כבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת. יתרה מכך, ללא ישוב יהודי רחב היקף - שהיה פרוס אז בעומק השטח כפי שמתקיים היום ביו"ש - צה"ל יתקשה בסיום תקופת המתקפה, לשהות במרחב לאורך הזמן הנדרש למיצוי ההישג הצבאי הראשוני.

לחטא העגל הייתה כפרה. לא לחטא המרגלים, שהינו החטא היהודי המובהק ביותר. אין כמוהו כדי להמחיש מהותה של חובת האמונה: ברגע של משבר, אחרי כישלון גדול, איבדו גם צדיקי הדור את אמונתם...

לא "ניצני פשיזם" מתבטאים להבנתי במחאת החיילים, אלא מצוקה הזועקת לקשב פיקודי אוהד ומכוון. מומלץ לצה"ל לבחון את האטרקטיביות לה זוכה כיום השירות במשמר הגבול בעיני המועמדים הצעירים לשירות: שבעה מתמודדים על כל מקום! התופעה נובעת להבנתי, מן השילוב הבריא יותר המאפיין את יחידות חיל זה, בין מפקדים בוגרים ומנוסים בדרג הזוטר - "סרג'נטים", לבין חיילים צעירים. בהשוואה ליחידות צה"ל, האיזון הפיקודי נכון יותר. הצעירים חשים כך מוגנים יותר ומודרכים יותר.

מסמך זה מביא את השגותיו של האלוף גרשון הכהן למסמך "אסטרטגיית צה"ל", שחשף הרמטכ"ל לציבור. הטענה העיקרית היא נגד האימוץ הסוחף בחילות היבשה של תובנות, דפוסי ניהול ומצויינות, הרווחים בחיל האוויר, ועלולים לפגוע קשות בעתיד בגמישות ובזמינות האופרטיביות של צה"ל. הטכנולוגיה למשל איננה מרכיב קריטי לניצחון ביבשה כפי שהיא באוויר ובים. גם הנטייה לוותר על כוחות - שאינם מסוגלים לגיע למצויינות - מסוכנת. ההכרח העתידי להילחם, במספר זירות לחימה, מחייב מציאת נקודת שיווי משקל חדשה בלוחמת היבשה, שאותה יש לעצב בין כוח מחץ מובחר ואיכותי, לבין מסה כמותית רחבת היקף, בכשירות ובמוכנות בינונית, אשר במתארים רבים נראית נחוצה יותר ויותר.

רעיון שתי המדינות, מבחינה צבאית, ביטחונית - וגם מבחינות אחרות - הוא פוטנציאל אסון למדינת ישראל! המציאות השתנתה והוא מיצה את עצמו. השיטה שעובדת היום בלבנון ועובדת בעזה - לפיה מחד גיסא, האויב צובר רקטות במסה, שיכולות לפגוע בעורף הישראלי; ומאידך גיסא, הוא משקיע כוחות קרקע בהגנה, מה שמונע מאיתנו להיכנס מבלי לשלם מחיר - השיטה הזו תועתק גם ליהודה ושומרון. במציאות ימינו, פירוז הוא אשלייה. גם השליטה על כביש 90 והבקעה אינו אפשרי ללא שליטה על הרכס המרכזי של יהודה ושומרון!

כבר שנים רבות מוטחות באוהבי ארץ ישראל המילים: "עדיפה שלמות העם על שלמות הארץ". ההקשר מופיע בכמיהה למנהיגות שלטונית, שתפעל כנגד המתנחלים בנחישות בה פעל בן גוריון בהטבעת אלטלנה. מי שמניף את דגל שלמות העם כנגד שלמות הארץ, חותר בעת הזו ליישום גזירת חורבן וגרוש המוני לעשרות אלפים אם לא למעלה מזה. ראוי להדהד ולזעוק על איזה 'שלמות עם' מדובר? מיהו העם ומה באמת רצוי לו?

מחאת החקלאים עוסקת באופן ישיר במאבק לשכר הוגן לעמלם. אולם רעיון היסוד להתעקשותם להגן על עתיד מפעלם, מונע על ידי האמונה כי חקלאות מקומית כאינטרס קיומי אינה רק עניין כלכלי. דווקא במדינות המערב, בגישה המתוארת במושג 'קיימות', הבנה זו זוכה בשנים האחרונות לתמיכה גוברת.

לא רק בגלל מפעל ההתנחלות קשה לחלק את המרחב הארץ ישראלי. הקושי כרוך במכלול התנאים הגיאו-פיזיים: האקולוגיים, התחבורתיים, הכלכליים והחברתיים; וגם בממדיו הביטחוניים של רעיון חלוקת המרחב. בהקשר זה יש לומר, שפירוז המדינה הפלסטינית הוא בגדר פנטזיה. לכן, אם בכל דרך נכון לנו מאבק, נותר לבחור את המאבק העדיף לנו. בבחירה בין המאבק שייגזר עלינו מתוך הקמת מדינה פלסטינית בשיבה לגבולות 67, לבין המאבק על זהות מדינת היהודים בין הים לירדן, על כלל תושביה, קיימות בהתרחשויות החדשות, סיבות רבות להעדיף דווקא את המאבק השני.