בבשורת המדינה המודרנית תלו תקוות שתצליח למלא את מלוא הפונקציות החברתיות שכביכול עבר זמנן: משפחה, חמולה ושבט. הפרט ייחל למציאות חדשה שתאפשר לו במסגרת המעטפת המדינתית התומכת, להשתחרר מעול כבליי משפחה וחמולה. אלא שהמדינה למרות מכלול מאמציה, מתקשה עד מאוד במילוי מלוא מעטפת הצרכים של הפרט מלידה ועד זקנה...
לא שאני מבקש לפטור את הנהגת המדינה והצבא מן התביעה לעשות כל שביכולתה על מנת להתכונן כראוי ולהתנהל נכון בשעות מבחן הרות גורל. להיפך. אלא שנדרשת קודם כל חקירה עצמית תרבותית של עצמנו כחברה, על ציפיית היתר שאנו תולים בתהליכים ונהלים קבועים לניהול ענייני המדינה. מלחמה היא אירוע שמעצם הגדרתו בהתהוותו יכול לצאת משליטה. מי שמבקש חקירה על מנת להפוך מלחמה לאירוע מנוהל לפי תכנית סגורה מראשית עד אחרית, כאילו הייתה ניהול ותכנון פס ייצור, דומה לאדם שמבקש לקבוע מראש את אופיו של תינוק עוד בטרם הריון. גם בעידן המודרני, לא הכל בידי אדם!
בזכות קיומה של האוכלוסיה האזרחית בשטחי יהודה ושומרון, צה"ל פועל - בשני העשורים האחרונים - בסדר כוחות קטן יחסית. הוא נתמך בשליטתו במרחב, בקיומם של מאות אלפי יהודים הממלאים בנוכחותם ובתנועתם היום יומית במרחב את פונקציית המסה. גם בימים אלה צה"ל מפעיל ביהודה ושומרון לא יותר מ-18 גדודים. במספר הלוחמים מדובר בפחות מ- 10,000 לוחמים. לשם השוואה נזכיר כי לאבטחת משחקי היורו בצרפת בקיץ זה, הוצב לפעילות סדר כוחות של כ- 100,000 חיילים ושוטרים.
ללא אחיזה מתמדת בשטחי C במלואם, אין למדינת ישראל גבולות בני הגנה. האופן האישי בו התווה רבין את מרחבי C מגלם את הבנתו מרחיקת הראות, לחיוניות אותם מרחבים שמעבר לקוי 1967, בהם מתחייבת אחיזה ישראלית מלאה. הגיעה העת להדגיש כי יש יותר מדרך אחת למימוש הגיון שתי המדינות. מתוך הבנה מחודשת של האינטרס הביטחוני הישראלי במרחב C, מדינת ישראל צריכה לפעול שם, למימוש הפוטנציאל הנחוץ לה, במלוא תנופת הבניה.
החל החל מה-16 בספטמבר 2024, השיקה גרמניה מחדש את ביקורת הגבולות הזמנית בכל גבולותיה היבשתיים, ומדינות אירופיות אחרות הולכות בעקבותיה. לעולם המערבי הסתבר, בדרך הקשה, שבעידן הנוכחי, גבולות פתוחים הופכים מדינות מפותחות לעולם שלישי. העולם השתנה והכיוון ברור: אמנת שנגן גוועת. מה הלקח?
במשפט קצר ובמילים ברורות, העביר רב אלוף גדי איזנקוט מסר מכונן לצה"ל ולחברה הישראלית: חייל בצה"ל הוא קודם כל חייל ולא ה'ילד' של כולנו. רצוי לברך על דבריו, שיחקקו בדברי ימי צה"ל לדורות, בצדם של נאומים קנוניים כהספד הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנח"ל עוז. זוהי הזדמנות לברור חברתי עמוק חוצה מגזרים על גישתנו כהורים לדור הצעיר, גם לאחר תום השרות הצבאי. עד מתי נמשיך לראות בהם "ילדינו"?
משהו מהותי השתנה בתופעת הבחירות: מה שעומד להכרעת העם, הולך ונעשה מהותי ממה שהכרנו בעשורים האחרונים. מדובר בבחירה לא רק בין שתי דרכים, בין שתי דמויות מנהיגותיות, אלא בין שתי מערכות ערכים, שאינן מתיישבות יותר זו עם זו. שתיהן מוכוונות אל העתיד אך תופסות אותו לגמרי אחרת.
בפגישה מקרית על אם הדרך עם אביחי בוארון מזכיר עמונה, הצעתי לו, לחשוב איך מנצחים במאבק על עמונה גם אם מפסידים. המלצתי לו ללמוד מחכמת הערבים: כיצד בכוח אמונתם, גם מהפסד בקרב, מבקשים למצות פוטנציאל לניצחון. אבל למה לא ללמוד ממורשתנו? קרב תל חי, י"א אדר תר"פ, יסודו בכישלון טקטי. בכל זאת, בהיבט האסטרטגי, ההתעקשות להיאחז במקום למרות הסיכוי הדל להצליח, הסתיימה בניצחון...
שאלת השאלות בעניין המלחמה היא, האם מטרה נעלה יכולה לקדש אותה? בשורת הנביא יואל קוראת לקידוש המלחמה על ירושלים. בהדגשה מכוונת הפך את נבואת ישעיהו האוטופית - "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב',ד') - באמרו: "קראו זאת בגויים קדשו מלחמה, העירו הגיבורים,יגשו יעלו כל אנשי המלחמה. כותו אתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גיבור אני" (יואל, ד' , ט'-י')
במציאות מתהווה - בה האל עצמו מותיר לאדם מרחב לשותפות במעשה הבריאה, כשהכל נתון לשינוי גם כנגד הגמוניית הרוטינה של חוקי הטבע - כיצד יכול מושג "שלטון החוק", לחסום את דרכם של בני האדם המבקשים בירור ביקורתי של המגבלות, ברוח תפיסתם המשתנה לנוכח תנאיי קיומם המשתנים והאתגרים המתחדשים מידי יום?
