לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה", ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.

במציאות בה שימור גבולות בינלאומיים הפך לאבן פינה במשפט העמים, מומלץ למדינת ישראל לעיין מחדש ברעיון הישן שאינו מאולץ לחפיפה בין מולדת לבין גבולות מדיניים. בהתלבטות לדוגמה, בין סיפוח רשמי של מעלה אדומים, לבין בניית מאה אלף יחידות דיור במרחב מעלה אדומים, בואכה ים המלח, ראוי לבחון: אם ממילא הגבול החדש לא יוכר, למי נחוץ סיפוח? לקידום האינטרס הישראלי במרחב, בנייה רחבת היקף נחוצה שבעתיים.

בהיגיון האסלאמי, עצם הגמישות הפרגמטית, נושאת הגיון דתי. הוויתור מכורח הנסיבות הוא תמיד זמני, בהמתנה לשעת כושר להתקדמות לשלב הבא. גם לכורח הוויתור יש הצדקה דתית, כעיכוב המבטא את רצון האל, ומחייב את המאמין לשאתו בסבלנות. ("סאבר") עד לבוא הישועה. מדובר בהכרה במצב החולשה כמצב המתואר באמונה המוסלמית במושג "מארחלת אל איסתדעף" שפירושו "שלב חולשה". מכאן הגיון ההתנהלות בתורת שלבים ("מארחלייה") הנושא בו זמנית ציווי אמוני דתי והכוונה פרגמטית.

גודמן מתעלם מהאפשרות, שלא המחלוקת על עתיד הכיבוש קורעת את העם, אלא המחלוקת על שאלת היסוד: לשם מה וכיצד אנו מבקשים להמשיך להתקיים בארץ זו. אם המחלוקת על עתיד הכיבוש אינה סלע המחלוקת, אלא רק שמן על בעירה יסודית יותר, גם אם נסיים את הכיבוש לא יתאחה השסע. יתכן ולא סיום הכיבוש חשוב לשוחרי הנסיגה לקווי 67, כמו עצם חורבן ההתנחלויות, בדרך להכרעת דרכו ומהותו של המפעל הציוני: בין חזון גאולה תנ"כי, לבין מקלט מוכר ובטוח - מדינה נורמלית שכיף לחיות בה.

ביסוד ההתהלכות האמונית, מונחת השאלה איך מתקיימים עם תודעת ה'העדר', ולעתים אף מה שנראה כנטישת האל את מאמיניו המייחלים לו. חוויית החיים מלמדת איך דווקא בעומק ההכרה במצוקת ההעדר, טמון כוח האמונה כמקור עוצמה...

מי שפועל בסוריה ונוטל חלק במעורבות ממשית בהתרחשות, קונה את מעמדו כשותף שיש להתחשב בו בעיצוב הסדר החדש. זו מתכונת השיקולים, המכוונת גם את הגיון קבלת ההחלטות הישראלי, וזו בין היתר גם סיבת התקיפה הישראלית האחרונה בסוריה וירי טיל אס. אי 5 סורי, כנגד מטוסי חיל האוויר. מה שנכון לגבי שאר מדינות האזור, נכון גם לישראל: ההבנה שאם לא תיצור את וקטור החיכוך האקטיבי במגמה הנדרשת לה, לא 'יספרו אותה' ואת האינטרס שלה בכינון העקרונות למתכונת הסדר החדש הצפוי להתגבש.

כמו האמריקנים אחרי מלחמת יום כיפור, הרוסים היום הם הכוח הגמוני היחיד, שיכול לדבר עם כל השחקנים שמביאים כוחות לחזית: עם התורכים, עם האיראנים, עם הסורים, עם ישראל ועם הלבנונים, זה הרבה, וזוהי הזדמנות, ואולי הם יכולים לעזור להביא יציבות...

המערכה שבין המלחמות חשובה לא פחות מן המלחמה הגדולה, ובהנהגה הלאומית ראוי להקדיש לה את מלוא משאבי הקשב ותשומת הלב. בהקשר זה, דינמיקת ההסלמה אל מלחמת ששת הימים היא שיעור חיוני ללמידת התהליך, שבו מערכה מוגבלת עלולה - בניגוד לציפיות - לצאת משליטה. לכן, מערכה זו תובענית בכישוריי המצביאות לא פחות מאלה הנדרשים למלחמה הגדולה. בניהולה הנכון טמונה התקווה להרחיק - עד כדי לייתר את מופע המלחמה הגדולה.

"... עם פתרון שתי המדינות, לדעתי, ישראל תקרוס, כי אם הם יצאו מירושלים, מה יהא על כל הדיבורים על הארץ המובטחת והעם הנבחר? מה יהא על כל הקורבנות שהם הקריבו? - רק כדי שיגידו להם לעזוב? הם נותנים לירושלים מעמד רוחני. היהודים רואים ביהודה ושומרון את החלום ההיסטורי שלהם. אם היהודים יעזבו את המקומות האלה, הרעיון הציוני יתחיל להתמוטט... יתחיל לקרוס לתוך עצמו. אז נוכל להתקדם... "

לזיכרון חורבן בית המקדש בתשעה באב, וזיכרון יישובי גוש קטיף, נכון להוסיף גם את זיכרון חורבן עמונה. השאלה החשובה בהתבוננות על מה שהתרחש שם, אינה מי ניצח ומי נוצח, אלא לאן פנינו במגמות המתהוות, במערכה שתקבע את עתיד התפתחותו של מפעל ההתיישבות. מתוך המאבק נוצר פוטנציאל חדש; ובשלב זה, המגמה המתהווה פתוחה להשפעה ולעיצוב, על ידי מי שישכיל לנצלו בהכוונה נכונה של פעולותיו.