בניגוד לנלמד בבתי ספר צבאיים במערב, חשיבה אסטרטגית רוסית, מניחה מראש כי מרגע שמתחילים לפעול למול מערכת היא הולכת ומשתנה. על כן בנקודת מוצא לקבלת החלטות לפעולה, מונחת ההכרה שבעצם החיכוך עם המציאות, טמון המפתח להמשך התכנון. הגיון אסטרטגי זה מסביר כיצד, למרות משבר כלכלי הפוקד את רוסיה, תוך מצוקת העיצומים המוטלים עליה, וקשיים במימוש תכנית ההתעצמות הצבאית, הצליחה ההנהגה הרוסית בתוך פחות מעשר שנות יוזמה אקטיבית, להשיב לעצמה את מעמדה כשחקן מעצמתי מרכזי במערכת הכוחות הגלובלית...

לתומכים בפתרון שתי המדינות הצטרף אלוף מיל' יעקב עמידרור. במחקר, שפרסם על "הגישות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני" (מרכז בגין –סאדת מספר 129), המליץ "לצמצם את הבנייה לגושי ההתנחלויות (בלבד)". המלצתו יוצרת למעשה ויתור ישראלי חד צדדי: ויתור מראש במאבק על עתידו של המרחב הפתוח. בכך - כהנחת יסוד לגבי קווי המתאר להסדר הקבע - עמידרור קיבל למעשה את ההנחה כי בסופו של יום, היישובים מחוץ לגושי ההתיישבות, לא יוותרו בידינו. זהו סלע המחלוקת, שאלת הדיון בניסוח זה, ממש לא ברורה לציבור, ומעולם לא הוכרעה.

בשאלות עתידה הלאומי של מדינת ישראל, הדיון הפוליטי הישראלי נוהג לגייס כמקור סמכות, את מומחיותם של בכירים לשעבר במערכות הביטחון.  ראוי לתת דעתנו לשאלת תוקף סמכותם.

יש להתייחס לשאלת תשלום החשמל והמצב ההומניטרי בעזה בהקשר לשני אינטרסים ישראליים: הראשון, לשמר יציבות בעזה; והשני, לשמר את מצב הבידוד, עד כדי טיפוח סמוי של חמאס בעזה כישות ריבונית. 

הגישה ביקורתית למלחמת ששת הימים, הקושר אותה ל"כשל התמשכות הכיבוש" לכאורה, נובעת במידה רבה, מהתעלמות המבקרים מההקשר התודעתי הלאומי בו התקבלו ההחלטות באותם הימים. לגבי חלק מן המבקרים, ניתן לומר כי מדובר, לא רק בהתעלמות אלא אף בהכחשה.

כתחליף לדרישות מדינת ישראל לגבולות בני הגנה, בהם הדרישה לנוכחות צבאית ישראלית בבקעת הירדן - להבטחת פירוז המדינה הפלסטינית מנשק - התכנית מציעה מענה ביטחוני מגוון ומורכב, הכולל כוח צבאי אמריקאי, שיפעל בקו המים בבקעת הירדן. בכך הופכת ישראל תלויה לביטחונה בכוחות זרים!

החלומות החדשים שהתהוו עם המלחמה, הם כנראה, לא כל כך כפי שנוהגים להציג, חלומותיהם של אנשי גוש אמונים, שביטאו למעשה המשך רציף לתפיסה החלוצית של תנועות ההתיישבות, אלא חלומותיהם החדשים של בני מפלגות הפועלים, שהחליפו בעשורים האחרונים אתוס חלוצי מהפכני, בשקיקה לנורמליות מערבית ליברלית. נדרש אם כן, עיון מחודש וביקורתי בסיפור שאנו מספרים על מה שהשתנה ומי שהשתנה.

ספר תהילים ס"ט מביא נקודת מבט פסיכולוגית על מצבם הנפשי של אנשי אמונה: גם בעומק שקיעתם, בהגיע מים עד נפש, הם משוועים להצלה ופונים בתפילה לאלוהי ישראל. הדיכאון והייאוש הם מצב אישי, אבל לישועה ולהצלה יש ביטוי קולקטיבי-לאומי בבניין ערי יהודה, וגם ברגעי שמחה, מתלכדת שמחת האדם היחיד, עם הממד הלאומי....

עוצמת השאלות לאל המרחיק ישועתו, מכוננת את יסוד האמונה התנ"כי. היא עוקפת ומדלגת מעל דיוני התאולוגיה הנוצרית בצידוק האל (תיאודיציאה). גם בתנ"ך, קיימת כמובן הזעקה "למה?" אבל היא אינה באה מתוך ציפייה והבטחה לאל מלא חסד, יש לאל גם חרון אף ולעתים אפו מעלה עשן; ואין נביאים לתת הסבר...

חלוקת ירושלים לא רק תהפוך את ירושלים לעיר קצה, פרבר של גוש דן, היא גם תשמוט מידי מדינת ישראל את התנאים הגאוגרפיים לשליטה בגב ההר ובבקעת הירדן. היא תצמצם את מדינת ישראל למדינת חוף ברצועה הצרה לאורך הים, עליה כבר כיום מרוכז רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בארץ. ללא מרחב ירושלים הנתון באחיזה ישראלית במלוא היקפו, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.