במסמך אסטרטגיית צה"ל שפורסם לציבור, של הרמטכ"ל היוצא רא"ל גדי אייזנקוט הוגדרה תכלית המערכה שבין המלחמות (מב"מ): "להחליש גורמים שליליים, להשיג הרתעה, על מנת להרחיק את המלחמה הבאה." בצדק שואלים, האם המשך המערכה בצורתה הנוכחית יצליח להרחיק את המלחמה או שמא מתוך הסלמה בלתי נשלטת יביא דווקא להתפרצותה...

ה'רומן' של גרשון הכהן עם שמעון ריקלין לא החל עכשיו. מאז פינוי גוש קטיף הוא נוהג לכנות אותו "מחריב גוש קטיף" (בשנת 2005 מונה הכהן לקצין הממונה על פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות), ולצאת בהפגנתיות ממקומות אליהם הוא מגיע, כמו למשל לתכנית הראיונות בערוץ 20. פרסום המחקר החדש של הכהן, "הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית", הביא את ה'רומן' הזה לשיאים חדשים...

התפיסה הזו של המסר האוניברסלי - הטמון בגאולת ישראל - אינה חדשה ושורשיה נעוצים עוד ביציאת מצרים. מנקודת מבט זו, מי שמתנגד לגאולת עם ישראל בארץ אבותיו, מתנגד לבשורת הגאולה שעם ישראל מביא לכלל האנושות. זה כולל, קודם כל, את אלה באירופה ובארצות הברית, בכללם יהודים נאורים, במגמת BDD וג׳יי סטריט. רק אחריהם באים אויבי גאולת ישראל המוסלמים. להם יש עניין רציני אתנו ואני מכבד מאוד את מאבקם...

אחד המאפיינים של ממשלת ישראל השלושים ושבע היא העימותים המתמשכים בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו לשר הביטחון שלו, יואב גלנט. מתוך הכרת פוטנציאל המתחים בין ראש הממשלה לשר הביטחון, ראשי ממשלה במדינת ישראל, החל מדוד בן גוריון, יצחק רבין ואהוד ברק, העדיפו לשאת גם בתפקיד שר ביטחון. הפיצול בין התפקידים הופך למורכב, לא רק לנוכח מצוקת ניהול המלחמה, אלא גם ובמיוחד במקום בו מגיע ראש הממשלה להגיון אסטרטגי סמוי, שמוטב לו להישמר מחשיפתו…

כדאי לנו להבין, שנוצרה מציאות חדשה. השיח שלנו אינו מבין מלחמה. מלחמה עוסקת קודם כל ברוח הלאומית ובידיעה על מה היא מוכנה להיאבק. בנינו, לצערי הרב, חברה ליברלית, הבונה על זה שאנשים יעסקו בהנאותיהם, וכמה חיילים בשכר יעשו בשבילם את המלחמה. ההיסטוריה מלמדת שפרדיגמות כאלה סופן לקרוס!

"אתם מלח הארץ, לכם הרכוש והשררה, לכם החכמה והמשפט, ואנחנו עפר תחת רגליכם. אתם הלוויים והכהנים ואנחנו שואבי המים. לכם התואר וההדר ויפי הקומה כל העולם משתאה לכם, ולנו נמיכות הרוח ונמיכות הקומה ורק בקושי כפשע ביננו לבין הערבי. אולי עלינו להודות על הזכות שנפלה בחלקנו לחטוב בשבילכם עצים ולאכול בבושת פנים משיירי סעודתכם. לגור בבתים שאתם מאסתם, ולעשות לכם כל מלאכה שכבר נמבזה בעיניכם, לרבות בנין הארץ; ולפעמים, לשאת את גרושותיכם שהשלכתם מאחורי גבכם..." (עמוס עוז, קופסה שחורה).

למה דווקא גנץ? למה רמטכ"ל אחר שרץ לפוליטיקה, שאול מופז, לא נחשב לתקווה הגדולה? הוא היה הרי רמטכ"ל מצוין. אפשר לרשום לזכותו את מבצע 'חומת מגן' ואירועי ספטמבר 2000, והוא גם התכונן אליהם כמו שצריך. אז למה מופז לא קיבל את ההילה שמקבל בני גנץ? בחידת התמיכה ברב אלוף במיל בני גנץ, טמון מפתח להבנת החברה הישראלית, בשאיפותיה וחלומותיה...

"ישראל נותרה לבדה במערכה נגד התבססות איראן בסוריה", מודאגים  המומחים הישראלים...  בעיני, מדובר בהזדמנות. ככל שמדינת ישראל תכיר מהר יותר באשליית היציבות שמעניקה לה המעורבות האמריקאית באזור, כך תכיר מהר יותר שתם עידן הנסיגות ביהודה ושומרון וחלילה גם בגולן...