שוחרי ההפרדות - ובמיוחד אהוד ברק - מנסים להבהיל אותנו, ומאיצים בנו להיפרד; כי אם לא נמהר להיפרד, המציאות שתתהווה תוביל, או לאבדן המדינה היהודית כי יהיה רוב ערבי; או למדינה לא דמוקרטית שתתכנס לאפרטהייד. זו הצגה דיכוטומית קלאסית שמציגה מציאות מורכבת באופן מקובע על שתי דרכים בלבד: ״או - או״...

כאחד הנביאים, בטקס באוניברסיטה העברית, מיצה הסופר מאיר שלו את ההזדמנות  לנאום תוכחה על מצבה של ירושלים: "עיר שמחלקת תוארי קדושים לשם כבוד, סיקריקים לשם כבוד, מהרסים ומחריבים לשם כבוד... עיר של עמודי האש והענן, של התשוקה למנהיגים מחוללי נסים"... מן המקום בו עמד מאיר שלו בנאומו, באורח בו בחר לפרש את ציווי הבחירה בחיים, ספק אם היה קם המפעל הציוני!

זוכרים את היישוב שביקש בנימין נתניהו להקים על שם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לאות תודה על ההכרה האמריקנית בריבונות ישראל ברמת הגולן? סביר להניח שטראמפ לא יזכה לראות את היישוב הזה עומד על תילו, גם אם ייבחר לכהונה שנייה... ברוכים הבאים לתמ"א 35, הספר הלבן של ההתישבות היהודית בישראל!

סיפור העזיבה של משפחות לפורטוגל לצורך הקמת חוות, הוא סיפור הנוקשות והטיפשות של פקידים בישראל, שמקדשים את הפרוצדורה על חשבון המהות...

הטרגדיה שעברה נעמי עם מות ילדיה ובעלה בהגירתם למואב, מלמדת כי אין ליהודי עתיד של חיים בגולה, אך גם בארץ אין לו אפשרות לחיים ילידיים של חיבור לאדמה ככה סתם כי כאן נולד. הוא זקוק לתורה. בלעדיה הוא נתלש מאדמתו; והוא זקוק למצטרפים חדשים, כמו רות, שיחדשו מידי דור את הציווי ״לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך״...

זו אם כן, שאלת חיינו: מה השתנה ומי השתנה? במלחמת ששת הימים החל הפיצול בשאלת עתידו של המפעל הציוני. בשל כך, להבנת דרכה של מדינת ישראל, כה נחוצה התבוננות מחודשת במערכת התודעתית שחוללה אז את עומק התפנית ההולכת ומעצבת מאז את שאלת עתידנו בארץ ישראל...

הממלכתיות הישראלית מבטאת את תודעת ההתנהלות, במתח המתמיד שבין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר, לבין ראיית המדינה כאמצעי, בתהליך גאולה נשגב השואף לאין סוף. בכך מוסבר, מדוע לשיטת בן גוריון גם לאחר הקמתה, מדינת ישראל, כאמצעי למימוש חזון אין סופי, תמשיך להיות "מדינה שבדרך"!

אם אין "אנחנו" אין מי שינצח, אם אין "אנחנו" היודעים להתאחד כ"אנחנו" וממשיכים את החיים והמפעל הלאומי המשותף, נותר רק סבל השכול והנכות שכל איש נושא לבדו. זו חיוניות זיקת הגומלין בין קדושת יום הזיכרון על  מלוא הכאב הכרוך בו לבין אופק העתיד, התכלית והתקווה האמורים להתבטא ביום העצמאות...

את דוד בן גוריון לוותה חרדה הולכת וגוברת מפני התערבות בכוח של האו"ם, ככל שגדלו הישגי ישראל במלחמת העצמאות. כאן טמון ההסבר להתנהלותו, גם במניעת משה דיין מפקד מחוז ירושלים, מכיבוש העיר העתיקה, וגם בעצירת יגאל אלון מכיבוש הר חברון...