דדו ובר לב קיימו נוכחות כפולה, שהרי אף אחד לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות; הם יצרו את האפשרות, שרמטכ"ל יכול להימצא בו זמנית בשני מקומות... זה משהו שמתחיל עוד בילדותם בסרייבו... אינני מכיר הרבה רמטכ"לים ובעצם גם מג"דים שהיו עושים זאת.. קשה לראות מג"ד חדש שקורא לקודמו בתפקיד לעזור לו... בטח לא רמטכ"ל...

רבים שאלוני בעקבות מאמרי הקודם, המערכה התורכית נגד האוטונומיה הכורדית - מבט אסטרטגי, איזה לקח ניתן ללמוד מהאירוע הזה. אציע שלושה לקחים עיקריים: חובה להכיר ולהטמיע את תום עידן ההגמוניה האמריקנית ומשמעותו; צריכים להעז לצאת ולפעול מגבולות הוילה בג'ונגל. וחובה להשתחרר מדיבורי הסרק על מוסר ביחסים בינלאומיים!

מה באמת הניע את נשיא ארה"ב טראמפ להסיג את כוחותיו ולזנוח בשעתם הקשה את בני הברית הכורדים? מה הסכימו ביניהם פוטין וארדואן בהסכמות שגובשו בפגישתם שלשום בסוצ'י?  בסיכום שלא נחשף, טמון כנראה מידע  קריטי להבנת ההתרחשות. מידע זה, לא זו בלבד שנותר חסוי מעבר להישג ידם של המומחים והפרשנים; אף יתכן כי מה שפורסם, קיבל בכוונת מכוון ביטוי גלוי ומוצהר באופן המובנה במודע להוליך שולל...

הצורך המתמיד במומנטום חלוצי מוסבר כתוצאה מראיית המצב הקוסמי, כנתון באורח מתמיד בטלטלה, בהתהוות ובמאבק. אבל, הסיפור שמספרת הגישה הליברלית הנאורה, הוא לגמרי אחר...

פלגי הציונות הדתית התנהלו בעיוורון מלא למול השתנות הנסיבות. לאנשי הלכה במורשת האורתודוקסיה, יש נטייה קבועה להתעלמות מהשלכותיו של הקשר, על הדינמיקה של שיקול הדעת ההלכתי. כך קורה, שגם בשאלות החיים שמעבר לשולחן ערוך, לאנשים האלה אין רגישות להקשר: אם מה שעשה סבא, בהתנהלותו הדתית, ממשיך להיות אמת המידה לדרך החיים בהווה, אז למה שניתן דעתנו לשאלות של הקשר?

הרעיון המודרני כבשורת קידמה, עיגן יסודותיו בהפרדה בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. יותר משהמודרנה מטיפה לחילוניות, היא מטיפה למה שכינה הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור- פרקטיקה של הפרדות: הפרדה לשימור חילוניותו של המעשה הפוליטי וחילוניותו של המרחב הציבורי. הציונות שהחזירה ליהודים את ההתארגנות לעשייה פוליטית נתפסת בשל כך כמעשה חילוני; אבל...

החזון החלוצי - של סיפוח בקעת הירדן ויישובה - ממתין שנים לביצוע. אם הכרזת הריבונות לא תתבטא מידית בתנופת צמיחה ובנייה; בהכוונה ותמיכה ממשלתית ממוקדת, היא תגווע בגיחוך עצוב! במאמר תחת הכותרת: 'נטע הנשמה' תבע בן גוריון: "זוהי מדינה ציונית, המצווה על מעשה בראשית. המעשה הוא כפול: קיבוץ גלויות ובנין השממה." בקעת הירדן ממתינה לעייפה למעשה ציוני.

תושבי הסְפַ‏ר כחלוצים אינם אזרחים רגילים. במשך למעלה מעשור עד יוני 1967, סבלו יישובי עמק החולה מקיום מתמיד תחת איומי ירי מהרמה הסורית. לא זו בלבד שנאחזו ביישוביהם בגבורה, אלא אף נטלו חלק פעיל במאבק על הריבונות בחריש עד קצה הגבול. בתיאום עם צה"ל, נשלחו חקלאים לעיבוד שדותיהם בגבול, גם תחת איום התדרדרות  לתקריות גבול קשות. וודאי שאין אפשרות לדרוש סיכון כזה  מאזרח רגיל. זו תמצית החיבור ההכרחי בין קיום במרחב הסְפַ‏ר לבין תודעה חלוצית...

ב- 6 בספטמבר 2019 פרסם אהוד ברק מאמר ב'הארץ', תחת השם: "אנחנו במצב חירום, חדלו לעסוק בדקויות". בתחילת המאמר, הוא מנסח את החזון של מה שהוא מכנה: "הרוב הדמוקרטי". החזון הזה מאופיין בעיקר במה שאין בו: אין בו שום נימה של ייחוד יהודי!