אוהבים לצטט את המשפט הידוע: If you want to shoot shoot don’t talk. המשפט הזה נכון למבצעי מוסד חשאיים; אבל, ממש לא נכון למלחמה. הדיבור של המנהיגים לפני המלחמה בתוך המלחמה ולאחריה הוא חלק חיוני במעשה המלחמה...

משבר הקורונה, עם תקופות הסגר הארוכות, עורר בתושבי ערים בארץ ובעולם כמיהה מחודשת למגורים במרחב הכפרי. אולם לנוכח מגמות התכנון והבנייה בישראל בעשורים האחרונים, אנשי העיר שיבקשו לעבור למגזר הכפרי יגלו עד כמה האפשרות לכך כמעט ואינה קיימת...

"ישראל זקוקה" כתב איזנקוט בפתיחת דבריו, "למנהיגות המובילה את המדינה לקידום ערכיה הלאומיים, לגיבוש חזון לאומי" - לזה אני לגמרי מסכים. כאן הדיון צריך להתחיל; ונראה שאיננו שואפים לאותו חזון לאומי... 

במצב מופרך - שבו לעם אחד מותר לעשות הכל בקרקע; והחוקים והרגולציה חלים רק על העם האחר - אם היה לנו נוער גבעות גם בנגב, מצב אדמות המדינה שם היה טוב הרבה יותר!

אימוץ סוחף של הגיון כלכלת שוק חופשי, לא עולה בקנה אחד עם צורכי גאולת ישראל. בניסן תשי"א במועצת מפא"י סיים בן גוריון את נאומו במילים: "העם כולו היושב בציון צריך להכריע: עגל הזהב או המשיח..."  (דוד בן גוריון, חזון ודרך, כרך שלישי, עמ' 135, כותרת הנאום: "דרכנו במדינה")...

לא הזקן והכיפה מחוללים את ההתנגדות למינוי תא"ל (מיל') והשר לשעבר אפי איתם ליו"ר יד ושם. לרב מיכאל מלכיאור זקן ארוך יותר, וזה לא מנע ממנו להתייצב בנחרצות בוטה בהובלת מחנה המתנגדים. מסגור ההתנגדות לאיתם כהסתייגות מדמותו הציבורית, מובילה לדיאגנוזה שגויה...

בינתיים, שיטות המלחמה שחיזבאללה אימץ בהצלחה לא מבוטלת, מחייבות את צה"ל בהסתגלות חדשנית. לנוכח הראשוניות התקדימית של מתווה האיום שהציב האויב, אין למפקדי צה"ל יכולת להסתייע בפנייה לפתרון מוכר בצבאות העולם.  בתנאים אלה, אם ימשיך צה"ל לפעול על פי מוסכמות היסוד מן המאה הקודמת הוא עלול להיקלע  לתבוסה!

קווי המתאר של המלחמה בנגורנו-קרבאך, נותרו במידה רבה צמודים לדפוסי המלחמה המאפיינים את המאה הקודמת. מדינת ישראל, לעומת זאת - למול האיומים החדשים המתגבשים כנגדה, במרקם השינויים המאפיינים את המלחמה החדשה במאה ה-21 -  נמצאת במקום אחר. האתגר מחייב כמובן את צה"ל בחדשנות פורצת דרך לעליונות באמצעי הלחימה. אולם בנוסף נדרשת מצה"ל פריצת דרך מערכתית ראשונה מסוגה בתולדות המלחמות...

ב- 20 לנובמבר 2020 פרסם נדב תמיר ב- ynet מאמר תחת הכותרת: "השואה היא לא רק שלנו. ואפי איתם לא מתאים". "התייחסות לאנטישמיות כקטגוריה שונה מגזענות בכלל" - כותב תמיר - "וההתעלמות מאירועי ג'נוסייד אחרים, הן זיקוק הגישה השגויה של ישראל לשואה". האמנם השואה היא היא עוד מופע בתופעה גנרית אוניברסלית של ג'נוסייד?

מפתה להיאחז בטענה שאילו מראשית מגפת הקורונה, היו מפקידים את הטיפול במשבר בידי מערכת הביטחון - פיקוד העורף - העניינים היו מנוהלים נכון יותר והתוצאות היו טובות יותר. הגיוני לשווע לישועה שתבוא מידי ארגון המופקד בהגדרת ייעודו להתמודדות במצבי חירום. אלא שמדובר באשליה שראוי להתבונן בשורשיה...