הפער בין מושג הממלכתיות שקבע בן גוריון, לבין השימוש שנעשה במושג בשיח הפוליטי הישראלי העכשווי, מתמצה בהבחנה בין ממלכתיות בתפיסה רחבה בהקשר הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לבין ממלכתיות בתפיסה רזה המתכנסת לציות לשלטון החוק ולהתנהלות פוליטית הגונה. השימוש של בן גוריון במושג היה ייחודי ובלעדי למורשת ישראל ולאתגרי גאולת עם ישראל.

הבעיה המוטלת בשעה זו לפתחם של הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל, היא חסרת תקדים, ולכן אין לה פתרונות מדף • השאלה העיקרית היא לאו דווקא הכשירות - אלא ההשפעה על רוח הצבא • מחאת צוותי האוויר מטלטלת אותה באופן מעורר דאגה - אך הרמטכ"ל ושר הביטחון יכולים לאתגר הזה

מאבק של יותר מעשור שמנהלות מועצות אזוריות במרחב הכפרי בגליל ובנגב כנגד החסמים שהוטלו על התפתחות ההתיישבות היהודית, זכה להגיע בחודש האחרון אל שולחן הממשלה. אבל, הדרך לתיקון עדין ארוכה. המאמר מתאר את המניעים הגלויים והסמויים שהביאו את רשויות המדינה עד כדי יצירת אפליה מוסדית נוהלית כנגד ההתיישבות הכפרית היהודית.

המבצע המוצלח בג׳נין ניתן לסיכום בשלושת ממדי הפעלת הכוח הצבאי: בממד הפיזי-טקטי, בממד המערכתי ובממד האסטרטגי. המאמר סוקר את שלושתם.

ממשלת נתניהו נדרשת להגדרת התכלית הפשוטה: למנוע במרחבי יו"ש התארגנות טרור במתכונת עזתית. תכלית כזו צריכה להיות מוצגת כנובעת ישירות מתפיסת ראש הממשלה המנוח יצחק רבין את היגיון הסכם אוסלו.

המאבק הזה ביהודה ושומרון, הוא ענין שונה בתכלית ממאבק בפשיעה. מול תשתית הטרור שקמה בג'נין ובשכם נדרש הרבה מעבר לסיכול המפגעים, הבאתם לדין או חיסולם. באתגר הזה כמאבק בעל תוכן קיומי, מדינת ישראל נדרשת לניהול מערכה בתכלית אסטרטגית רחבה שמעבר למיצוי דין עם מפגעים ושאיפה מקומית להרגעת השטח. 

ישראל מסוגלת לייצר הרתעה מול איראן גרעינית ובכך ליצור שיווי משקל קבוע באזור. הטעות האסטרטגית הישראלית (כפי שמבטאים מנהיגיה בימים אלה) עלולה להיות יקרה מאוד, משום שהיא יכולה להתגלגל לעימות אזורי מיותר בין שתי המדינות, עימות שמצד אחד לא ימנע את האפשרות שאיראן תהיה גרעינית, ומצד שני יגבה מחיר כבד מישראל ומישראלים בכל הקשר – ומנהיגיה יגלגלו עיניהם לשמיים ויאמרו: זאת הייתה מלחמת אין ברירה...

התבוננות עניינית באתגרים המבצעיים החדשים, יכולה ללמד עד כמה ניצחון מהיר במתכונת מלחמת ששת הימים, בשתי זירות במקביל, אינו ניתן לשחזור. תנאי העליונות שהשיג צה"ל ביוני 1967, שייכים למאה הקודמת וכבר במלחמת יום הכיפורים הלכו והתערערו. אלה המבטיחים ניצחון כמו אז, ללא תלות במרחב בר הגנה, סובלים למעשה מהערכת יתר של כוח צה"ל ומהערכת חסר של יכולות האויב...

ההצעה "להורות לכלל הגורמים בממשלה לתת במסגרת השיקולים הנכללים בעת קביעת מדיניות והטמעתה, משקל משמעותי לערכי הציונות" היא יוזמה, שכמו חוק הלאום, עלולה להביא יותר נזק מתועלת. מי באמת יפרש מהם ערכי הציונות? בעיני רבים מפקידי רשות התכנון הארצית והמחוזית, במשרד השיכון וברשות מקרקעי ישראל, דווקא המדיניות הקיימת היא שמבטאת את תפיסתם לערכי הציונות במאה-21. הכרזת ציונות לא תושיע. נדרשת פעולה בהיגיון מפא"י בהתמקדות בכינון המציאות דה פאקטו, לא בהכרזות!

בחיי אדם ואומה קיימים ממדים נוספים על המימד הפיזי, בהם תשוקות לאומיות, היסטוריות ודתיות. שיקול הדעת המעשי חייב לכלול גם אותם במשוואת השיקולים הכוללת להגנת מדינת ישראל. ליהודים ציוניים הנאבקים מעל מאה שנים על עצם היכולת להתקיים במרחבי ארצם, חייב להיות סיפור יהודי-ישראלי ייחודי ועדכני, שמעניק תוכן ומשמעות למצוקת הקיום במאבק מתמיד, אחרת הכול יקרוס.