בפרשת ויגש, לאחר התוודעות יוסף אל אחיו, מגיעים בני יעקב להשתקע במצרים. מניין הבאים עומד על שבעים נפש. מספר זה חוזר פעמים רבות במקרא, והמדובר במספר טיפולוגי שמשמעותו – מספר עם משמעות מיוחדת המסמל קדושה או שלמות. הוא משמש, בדרך כלל, כמספר בעל משמעות סמלית ללא קשר למשמעותו הכמותית המדויקת.
פרשת מקץ ממשיכה את סיפורו של יוסף, ואת עלייתו מבור האסורים למשנה למלך. זאת, בזכות כישוריו לפתור חלומות. קודם שיוסף מגיע מבית האסורים לחצר המלוכה מסופר שהוא התגלח. עובדה טריוויאלית זו של המספר המקראי מקפלת בתוכה את תמצית ההבדל בעניין גידול השיער והזקן בממלכת מצרים, לבין שכנותיה.
ככל שנמהר לנתק את ה' ושליחיו מקשר קונקרטי לחיים בעולמנו המורכב, וניקח אחריות בעצמנו על עתידנו, כך ייטב לנו וייטב לזיכרון. כך סברו אבות הציונות, וכך חובה עלינו להתנהג בעודנו מקימים ומקיימים מדינה שהיא בית לעם היהודי ודמוקרטית.
Beginning with the Pharaoh in this weekly Torah portion, Miketz, we see how good and effective leaders appoint the right people to serve national causes in a way that is divorced from any partisan or prejudiced considerations. The Pharaoh is a trailblazer in setting this exemplary pattern of governance
נס לא יקרה לנו, ובין אם נמצא או לא נמצא פך אחד של שמן שיספיק לשמונה ימים, תמיד יגיע היום התשיעי, ואחריו העשירי, ואחריו זה שאחריו... ובכל יום חייב אדם לקום בבוקר עם שיר חדש בלב, ואם אין לו שיר חדש הוא יכול לחזור לשיר של אהרון זאב ולהמשיך לעלות בהר ולרדת בעמק, לחפש מעיינות אורות גנוזים ולחצוב בסלע, כדי שיהיה עוד אור.
ספר היובלים, מעגן את החובה של עם ישראל להתענות ביום הכיפורים ולהביא קורבן שעיר שדמו מוזה בתוך קודש הקודשים, בסיפור מכירת יוסף. אבלו של יעקב והתענית שהוא התענה ביום שבניו הביאו את כותנת יוסף מוכתמת בדם, הם המקור והבסיס לפי ספר היובלים, לתענית של העם ולעבודת הכוהן הגדול של יום הכיפורים.
פרק ל"ו בפרשת וישלח משמש כאתנחתא ספרותית אחרונה ברצף סיפורי האבות; ולאחריה, המספר המקראי דן בתולדות יעקב ובניו בלבד. פרק ל"ו הוא גם המקור הספרותי העיקרי להיסטוריה הקדומה של האדומים, ולסיפור התהוותם כאומה.
