לנוכחות החקלאית הפעילה במרחבי הגבול אין תחליף ואין להתעלם ממנה במשוואה הלאומית הכוללת של עלות תועלת, המתחשבת במכלול השיקולים המקיף. משוואת חישובי עלות תועלת של פקידי האוצר לעומת זאת, נוטה לצמצום טכני בראייה צרה, שמתעלמת ממכלול השיקולים הלאומי הרחב.
נראה כי בידי מבקר המדינה חומרים המוגדרים כ'רעידת אדמה' - שעשויים לשנות את דפוסי המחשבה וההצבעה של הציבור הישראלי - אבל הוא נחסם ע"י בג"ץ. על ראש הממשלה להוביל סטנדרט של שקיפות מלאה, לעמוד מול הציבור ולחשוף את המסמכים. שהרי, צדק דחוי הוא צדק נעדר; וועדות חקירה בעבר (כמו ועדת אגרנט) נתפסו פעמים רבות מידי ככלי להשהיית מסקנות. המציאות הנוכחית דורשת קצב אחר.
לידיעת היועמ"שית: דווקא יש מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר, והכאוס ברחובות השיג הרי את ההיפך הגמור. לכן, סוף מעשה במחשבה תחילה. כשאליטה יוצאת ל'קרב האחרון' ללא הערכת סיכונים נכונה וללא הערכת מצב דינאמית מפוקחת, היא רק מאששת את הנחת העם שהסטגנציה נטלה ממנה את היכולת למשול.
תפירת תיק' היא ייצור מערכת ראיות בדויה נגד אדם מסיבות שונות. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות 'תפירת תיקים' והשלכותיהם, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
חקירה יכולה להיות או יסודית או מרושלת; אבל, כשהיא גם יסודית בכל מה שחסר חשיבות, וגם מרושלת בכל מה שמוכיח אשמה או חפות - אז זו לא חקירה, זו תפירה. בכל מקום בו היה ניתן להוכיח באופן וודאי וחד משמעי חפות או אשמה של ראש הממשלה, הפרקליטות והמשטרה ברחו כמו מאש. הם ידעו שאם חלילה יבדקו את מצלמות האבטחה של מעון ראש הממשלה, לא ניתן יהיה יותר לטעון שקיבל מתנות.
את התעצמות הרצח ברחוב הערבי. יש להכיר כמצב חירום לאומי. מה שהופך את המאבק בתופעה להכרח ריבוני של מדינת ישראל, נובע, בראש ובראשונה, מחובת המדינה לערך ההגנה על חיי האדם והיא שלובה בסוגיה זו, בחובת המדינה להשלטת סדר ומשילות.
פירושה המילולי של המילה דע'ווה (دعوة) הוא "קריאה" או "הזמנה". באיסלאם, הכוונה היא הזמנה לקבלת האיסלאם או הזמנה לחיים על פי צווי האל. בשונה ממיסיונריות נוצרית, הדע'ווה אינה ממוסדת כארגון מרכזי אחד, אלא כמצווה אישית וקולקטיבית לכלל המאמינים.
בשיח הציבורי הישראלי קיימת נטייה לראות את תופעת ההתאסלמות כבעיה אירופית – תוצר של הגירה המונית, קריסת מדינות הלאום ואליטות פרוגרסיביות שאיבדו את אמונתן בעצמן. אלא שמבט מפוכח מגלה כי אותם תהליכים ממש מתקיימים גם בישראל. לא בשוליים, לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו.
הרחבת חוקי ההגנה העצמית – ובראשם “חוק דרומי”, אינה קריאה לאנרכיה, אלא התאמה למציאות. יש לעגן חזקה משפטית ברורה של הגנה על חיים ורכוש בפריפריה ובאזורי הסְפַר, באזורים שבהם המדינה אינה מסוגלת להבטיח ביטחון שוטף. חלוקת נשק מבוקרת וגיבוי משפטי למי שמגן על ביתו - וגם על רכושו - אינם איום על שלטון החוק, אלא תנאי לשימורו.
בשיח הציבורי במערב וגם בישראל, כשאזרחים בדרום או בצפון נדרשים לשלם סכומי עתק לכנופיות כדי שלא ישרפו להם את העסק, המשטרה והתקשורת מכנים זאת "פשיעה חקלאית" או "פרוטקשן". זוהי כמובן הלבנה של מלחמת הדת שאנו נמצאים בעיצומה: אם זה "פשע", אפשר לפתור זאת באמצעות אכיפה. אם זה "ג'יזיה", מדובר במאבק על ריבונות, דת וזהות – נושאים שהמערב המודרני מעדיף להתעלם מהם בשם הפוליטיקלי-קורקט.
