כמו תמיד - בסוף הכל מתחבר: החוקרת רינת סבן, היועמ"שית גלי בהרב מיארה, הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי, ראש אח"מ בועז בלט וכמובן גם הקשר לתנועה לאיכות השלטון. גילוי עריות רב משתתפים בין בג"צ, היועמ"שית, הפרקלטות והפרקליטות הצבאית, התנועה לאיכות השלטון והמשטרה.
אובססיה היא כוח נפשי רב־עוצמה, אך מסוכן. היא מציעה משמעות בעולם מורכב, אך גובה מחיר של עיוורון, קיטוב ולעיתים הרס. חברה בריאה ופרט בריא זקוקים ליכולת להחזיק רעיונות בעוצמה, מבלי להפוך לעבדיהם. היכולת לספק, להשהות שיפוט ולהכיל מורכבות אינה חולשה, אלא חומת ההגנה המרכזית מפני אובססיה הרסנית.
אובססיה נתפסת לעתים כתכונה דו־ערכית: מצד אחד, מקור לעקביות, התמדה והישגים יוצאי דופן; מצד אחר, כוח נפשי וחברתי העלול לגלוש לאובדן שיפוט, פגיעה באחרים ואף הרס עצמי. מאמר זה מבקש לנתח את האובססיה כתופעה פסיכו־חברתית, לבחון את מנגנוניה, ולהצביע על הסכנות הטמונות בה כאשר היא חורגת מגבולות התפקוד הבריא.
בשונה מפרסי נובל במדעים המדויקים, המוענקים על הישגים אמפיריים מוכחים, פרס נובל לשלום מתפקד לא פעם ככלי נורמטיבי־פוליטי. הוא אינו רק פרס על פעולות עבר, אלא מנגנון של “ריסון מונע”: הענקת לגיטימציה מוסרית, שמצמצמת מראש את מרחב הפעולה של מקבליה.
המשפט אינו מנגנון לגילוי אמת מטפיזית, אלא מערכת הכרעה ריבונית הפועלת תחת אילוצים של ראיות, פרוצדורה, לגיטימציה ציבורית ושיקול דעת מוסדי. מנקודת מבט זו, ניהול תיקי נתניהו אינו רק שאלה של אשמה או חפות, אלא מקרה מבחן חריף של כשל מוסדי: ניסיון להכריע מאבק פוליטי עמוק באמצעות כלים פליליים, תוך התעלמות מהמחיר החברתי והדמוקרטי.
בוז ולעג נדמים לעתים כקישוטים רטוריים: בדיחה, עקיצה, מם ויראלי. אולם מנקודת מבט סוציולוגית־פוליטית, מדובר בכלי כוח מן המעלה הראשונה. לא רק ביטוי של עליונות, אלא מנגנון המייצר אותה. בוז ולעג מערערים זהות, שוחקים לגיטימציה ומפרקים סמכות, לעתים ביעילות רבה יותר מאלימות פיזית או כפייה מוסדית.
לרשות השופטת יש תפקיד בהשלמת הדין, בפירושו וביציקת תוכן למושגים עמומים שבו, אך מכך אין להבין שהיא יכולה לצפצף על החוק לגמרי. כדאי מאד ששופטי בית המשפט העליון יזכרו את כפיפותם הבסיסית, מכוח החוק המפורש ומכוח ההיגיון האלמנטרי - לדין, ולא יעמידו את המערכת השלטונית ואת החברה הישראלית כולה בפני אתגרים שנובעים מפסקי דין פורעי חוק ופורעי סדרי משטר בסיסיים.
המאבק הפמיניסטי במערב היה אחד ההישגים המרשימים של המאה ה-20. דורות של נשים עמלו, הפגינו והקריבו כדי לזכות בזכות הצבעה, בחופש עיסוק ובבעלות מלאה על גופן וחייהן. אך כיום, הגלגל מתהפך, וההישגים שנחשבו למובנים מאליהם הולכים ונמוגים. האם הפמיניזם האיראני יצליח להפיח בו רוח חיים מחודשת?
