אחת ההשוואות האהובות על המחאה, היא ההשוואה של בנימין נתניהו לניקולה צ'אושסקו השליט הכל יכול של רומניה הקומוניסטית, את שרה אשתו לאלנה צ'אושסקו - האישיות הפוליטית השנייה בחשיבותה ברומניה אז - ואת בנו של צ'אושסקו שהוכן לשמש כמחליפו של אביו בבוא היום, ליאיר נתניהו. כמה ההשוואה הזו נכונה בהקשרים שאליהם מכוונת המחאה? בכלום בעצם. ברוכים הבאים לאחת הטכניקות החשובות של ניהוג המונים: צריבת תודעה דרך הדבקה אסוציאטיבית.
תִּתְּנֵנוּ כְּצֹ֣אן מַאֲכָ֑ל וּבַגּוֹיִ֗ם זֵרִיתָֽנוּ - המאמינים במצב קשה והם נזכרים בסיפורי אבותיהם על נפלאות האל. הם מזכירים לאלוהים (ואולי לעצמם) שאלוהים בדק עמים רבים בטרם בחר את בחירתו. את הכל תולים המאמינים באלוהים. אבל אז קרה האסון, השבר, ואלוהים? איפה הוא?
אנו מתקרבים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. אדולף היטלר היה אחד המהמרים הגדולים מכולם בהיסטוריה של העת החדשה, עד שכמו כל מהמר סדרתי, התהפך עליו מזלו. המאמר עוסק בהימורי מדיניות (Policy Gamble): מצב שבו מקבל ההחלטות בוחר מהלך הכרוך באי-ודאות רבה, אך עם פוטנציאל לרווח גבוה – לרוב, תחת לחץ זמן, מידע חלקי ותחושת דחיפות. זהו מהלך שאין ממנו דרך חזרה: אין בו "שמור וצא", כמו במשחק מחשב.
הימור מדיניות הוא לקיחת הימור - מחושב או אימפולסיבי - ע"י מדינאי בתחומים של ביטחון לאומי. ההיסטוריה מלאה במנהיגים שהימרו – לעיתים מתוך תעוזה, לעיתים מתוך ייאוש – ובנו אימפריות או הובילו לקריסתן. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות הימורי מדיניות והשלכותיהם, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
מה היה קורה אילו הגרמנים היו נבלמים עוד בפלישה לחבל הריין ב- 1936? אילו אנשי הביטחון והפוליטיקאים היו מפתחים תודעה אחרת לפני טבח ה- 7/10? שאלות כגון אלה נשמעות, על פניו, כמו תרגיל בדמיון. אבל הן שייכות לשדה רציני ועמוק: המִצְיָאֲלוֹגִיָה – מחשבה על תרחישים שלא קרו, אך יכלו לקרות. זה נושא המאמר.
"חלון לים התיכון" ליעקב גלעד, הוא שיר נוגע ללב המשלב בין האישי לקולקטיבי, בין העבר להווה, ובין הכאב לתקווה. הוא מבטא את המורכבות של תקווה להתחלה חדשה לאחר טראומה, למרות הפצעים שעדיין פתוחים מהעבר, את התקווה והכמיהה לאהבה ולמשפחה, ואת ההתמודדות עם הזיכרונות. המוזיקה בסגנון יווני מובהק מחזקת את התחושות הללו ומוסיפה עומק רגשי ליצירה.
"לא אני הוא האיש" לאלכסנדר פן הוא שיר על אהבה, אך לא פחות מכך, על הכחשה עצמית, אשמה גברית, בדידות קיומית והשלמה עם גורל. כל אלה הם תמצית חייו ונפשו של אלכסנדר פן – משורר שלא הצליח להשתייך, שלא ידע להחזיק באהבה, אך גם לא ויתר עליה. דמותו של פן עולה מן השיר כדמות טרגית ורומנטית, כמי שאהב אך הרס, נכסף אך התרחק, כתב אך נותר מחוץ לסיפור. כך הפכה שירתו – ושיר זה במיוחד – לדיוקן נוקב של גבריות פצועה ומודעת לעצמה.
פתאום מבינים במחאה שמי שהכשיר שימוש בשב"כ למטרות פוליטיות, עלול לגלות בערבו של יום שהשב"כ 'יהפוך את קניו' לעברם. אז, למה הם לא מנצלים את כוחם להגיע להסכמות עם הימין? זו שנאת נתניהו, טמבל! מחאה שלמה משוכנעת שהוא הרוע בהתגלמותו, יותר מהחמאס. אז איך אפשר להגיע איתו עכשיו להסכמות?
מאמר זה חוזר לשאלה הוותיקה, שסברנו שכבר הוכרעה - האם ניתן להכריע מלחמה מהאוויר בלבד, או שעוצמה אווירית – מרשימה ככל שתהיה – איננה תחליף ל'מגפיים על הקרקע'? מקרה הבוחן שלנו הוא מערכת ההפצצות האוויריות המאסיבית של ממשל טראמפ נגד החות'ים.
מי שמרגיש שאנחנו חיים בתקופה של משבר – שהמציאות שידענו מתפרקת, שהלכה המדינה, שהעתיד מאיים, ושהגעגועים לעבר "נכון" מעיקים ומכבידים על היומיום – אתם לא לבד. אבדן הדרך הוא חלק ממי שאנחנו. אנחנו נוטים לחשוב כי מה שהיה בעבר, נראה טוב יותר מכל מה שעשוי עוד לבוא. האומנם? בקונטקסט הזה ראוי לקרוא את "היו לילות" של יעקב אורלנד.
