במבט היסטורי מקצועי צבאי, מתקפת שבעה באוקטובר של חמאס, אכן ביטאה את הרעיון המערכתי שנבנה בלבנון על ידי חיזבאללה והותאם במאמץ שיטתי למאפייני רצועת עזה. בתהליך הזה, לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000, הייתה השפעה הרת גורל למלחמות ישראל במאה ה-21, בוודאי למלחמת "חרבות ברזל".
האלוף דוד זיני מביא עמו לתפקיד ראש השב"כ את כל מה שנדרש ממפקד: אינטואיציה קרבית, אומץ, מקצועיות, ובעיקר – יכולת נדירה להוביל מתוך ענווה. לא בכוח, לא בהטלת מורא, אלא מתוך נוכחות שמצמיחה מנהיגות. השאלה הגדולה כעת איננה האם הוא מוכשר – בזה אין ספק – אלא האם תינתן לו האפשרות לממש את הכישרון הזה בסביבה כה סוערת.
מה טעם יש בניסיונות לקדם בחקיקה או בהחלטות ממשלה, כתיקונים לאנומליה המטורפת שקיימת כאן, אם בכל מקרה זה ייפסל בבג"ץ? והם 'לא רואים ממטר', והם יפסלו כל מה שייתפס בעיניהם כמסכן את ההגמוניה שלהם. לכן, עם ישראל צריך לחשוב ברצינות אם במקום תיקונים כאלה, פשוט צריך להודיע שלא מצייתים...
אנחנו נשלטים על ידי דיקטטורים חצופים שלא נושאים בטיפת אחריות למה שהם עושים. הם הפקידים שרואים את עצמכם כמנהיגים, אבל הם כופים סטנדרטים של פקידים על המנהיגים האמיתיים שלנו.
"מהפכת צבע" (Color Revolution) במובנה העכשווי, היא ניסיון להפלת שלטון שמרני במדינה דמוקרטית - על ידי תנועת הווק - באמצעים לא-צבאיים באמצעות הפגנות, אי-ציות אזרחי ומאבק פוליטי ממושך. זו מעין 'החזרה לתל'ם' של 'מדינות סוררות' כמו שלנו, שממשלן מסרב להתיישר לפי הפרוגרס. ריכזנו עבורכם אוסף של ממים אינטרנטיים בהקשר זה. אתם מוזמנים לתרום עוד.
כל אימת שהאליטות מדברות על 'פופוליזם', הן מתכוונות בפועל לדרישה דמוקרטית להשבת הריבונות לידי העם. וכל אימת שהן מדברות על "דמוקרטיה מהותית" – הן מתכוונות למבנה שלטוני, שבו השופטים הם הריבון הבלעדי, והם לבדם מוסמכים לגלות את ה'מהות' (כלומר, את הערכים) של אותה היוריסטוקרטיה, המתחזה לדמוקרטיה.
השמטת ישראל מביקור הנשיא טראמפ במזרח התיכון, אינה עדות לשחיקת מעמדה, אלא צעד אסטרטגי שנועד לשחרר אותה מטבעת החנק שנכרכה סביבה, במאמצי סעודיה, צרפת ומדינות נוספות לכפות עליה את הקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנרמול היחסים עם סעודיה.
לאחר קריסתו של ערוץ 10, וכעת עם התדרדרותו של ערוץ 13 (שילוב של ערוץ 10 ורשת) שמצוי על סף פשיטת רגל, ההיסטריה בקשת 12 בעיצומה. היא מובילה לאבדן עשתונות, שמתבטא גם בהגשת תלונות במשטרה נגד עיתונאים ואנשי תקשורת שמביאים קול אחר – קול ההגמוניה החדשה של עם ישראל. הקשת בענן מתפוגגת. ואנחנו ניצבים בפני שחר של יום חדש.
האיום בלחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית, הולך וצובר בימים אלה תנופה מחודשת. בישראל עדיין נוטים להתכחש למשמעות האיום. אבל, מקדמי התהליך ביניהם פעילים ישראלים מוכרים, מאמינים כי בגיבוש התוכנית בתמיכה בינלאומית רחבה, החברה הישראלית היגעה ממלחמה ממושכת, לא תוכל לדחות בשורה אזורית למזרח תיכון בטוח יותר, עם הזדמנויות כלכליות חדשות. אל פני האיום הזה חייבים להרים משקפת.
השיח הישראלי על משמעויות ביקור הנשיא טראמפ באזור, תוך "דילוג על ישראל", חולל בציבור חרדה. הדיווחים והפרשנויות הציגו את ממשלת ישראל כמערכת אסטרטגית כושלת שלא זיהתה במועד את התפנית אליה חתר הנשיא טראמפ במדיניותו במזרח התיכון. כתוצאה מכך לדעתם, הודרה ישראל אל שולי התהליך האזורי. אלא שלמבט הביקורתי הזה ניתן להציע מבט פרשני חליפי שאמנם רחוק מלהבטיח לישראל את בשורת אחרית הימים, ובכל זאת מסמן כיוון חיובי.
