"השלום מנוון!". זוהי קביעה פרובוקטיבית לכאורה לאוזן מערבית, אך בעלת יסוד עמוק במחשבה המערכתית. תורת המערכות המורכבות - שצמחה במאה ה־20 מתוך חקר הביולוגיה, הפיזיקה והחברה - מלמדת כי מערכות חיות, חברתיות או מדיניות, מתקיימות בזכות מאבקי עוצמה פנימיים. אלו אינם ביטוי להרס, אלא מנגנון הסתגלות חיוני. כשמערכת מאבדת את המתח הפנימי, היא קופאת, מאבדת גמישות, ומנוונת. במונחים אלה, שלום ארוך מדי אינו סימן לבריאות אלא לאנטרופיה.
זוהרן ממדאני - המועמד הדמוקרטי ההזוי לראשות עיריית ניו יורק - ותומכיו, נחשפו ברגע שבני הערובה חזרו הביתה. שתיקתם אמרה הכל. במשך חודשים הם צעקו ודרשו "הפסקת אש", אך לא דרשו אפילו פעם אחת שחמאס ייקח אותה. הם קראו ל"שלום", אך מעולם לא לשחרור החטופים או לסיום שלטון חמאס. ועכשיו, כאשר חמאס עצמו מוציא להורג פלסטינים בעזה, אין להם מה לומר.
אליטת ההון ושלוחיה, חיים עדיין בעולם תפיסתי ישן, שבו הכל עדיין נתון בידיה והרשות נתונה. הם אינם קולטים עדיין, שבכל הנוגע לימין, רכבת הפיוס ("אחים אנחנו") עזבה זה מכבר את התחנה. מכאן קולות המבוכה והעלבון על אי הזמנת היועמ"שית ונשיא העליון לנאום טראמפ במליאת הכנסת.
תופעה שולית אך מתפתחת במערב: אזרחים אירופים – בעיקר נשים – מגדלים חזירים קטנים כחיות מחמד (למשל "חזירי מיניפיג") והולכים איתם בפומבי, כאמצעי הרתעה נגד הטרדות מצד מהגרים מוסלמים. הרציונל מאחורי ההתנהגות הזאת הוא הרתיעה הדתית, הפחד, הסלידה העמוקה והחשש של המוסלמים מהמגע עם החזירים שנחשבים ע"פ האיסלאם לטמאים. לתופעה הזו יש שם: "התאמה תרבותית אגרסיבית"...
את פרשת "וזאת הברכה" אנו קוראים בשמחת תורה (השנה יצא ששמחת תורה חל בשבת). פרשה זו מסיימת את חמשת חומשי תורה ויותר מכל מסמלת את גמר התהוותו של עם ישראל כעם.
כאשר איסלאמיסטים רדיקלים צועקים "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", זו לא סתם סיסמה. זוהי איום. זיכרון. הבטחה. ח'ייבר הייתה עיר יהודית בחצי האי ערב. בשנת 628 לספירה, היא נכבשה על ידי מוחמד וחסידיו. התושבים היהודים נהרגו, שועבדו או אולצו לוותר על אדמתם. עבור האיסלאמיסטים, ח'ייבר לא הייתה רק קרב. זוהי תוכנית אב.
אירופה מתקרבת לנקודת שבירה. תנועות איסלאמיסטיות הן סבלניות, מאורגנות ואידאולוגיות. האליטות המערביות מוסחות, מפולגות וחוששות להיקרא בשמות גנאי. קמפיינים של דה-מורליזציה מוודאים שזה יישאר כך. אם אירופה רוצה לשרוד כציוויליזציה חופשית, עליה להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לעמוד לצד ישראל, ולהפסיק לטעות בין פיוס למוסר.
עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.
מאז השיג דונלד טראמפ את הסכם החזרת השבויים, אנו עדים לאחד המחזות המבדחים שאירעו לאחרונה במחוזותינו: אנשי מחאה נחפזים למחוק את דברי השיקוצים שכתבו על דונלד טראמפ מאז פתח בקמפיין הבחירות הראשון שלו לנשיאות ארה"ב ב- 2016, כשגולשי הימין מתחרים בהם, מעלים בחזרה את החומרים שמחקו, משווים אותם לדברי התודה המתרפסים הם מעתירים על טראמפ היום, ומתגלגלים מצחוק...
המלחמה בכללותה בכל הזירות כולל הזירה החות'ית, טרם הסתיימה. לצה"ל הישגים רבי משמעות בכל הזירות, אבל לכשתסתיים המלחמה, הניצחון בה יהיה תלוי לא מעט בתודעה הישראלית, בסיפור שנספר עליה ובמגמות הצמיחה בחומר וברוח שתבואנה בעקבותיה.
