[בתמונה: דיוקן רשמי של אווה פרון לצד בעלה, שנת 1948. התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי Numa Ayrinhac (1881–1951) - Museo Casa Rosada. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 5 בדצמבר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר שני מתוך שניים העוסק בכריזמה. למאמר האחר, לחצו כאן:

• רקפת ששון: כריזמה בעבודה.

*  *  *

לפעמים הקדמות לספרים שוות לפחות כמו הספר. לפעמים אף יותר...

פרופ' יעקב רז כתב את הטקסט המצוין הזה כהקדמה לספרו של רענן ריין, פופוליזם וכריזמה, ארגנטינה הפרוניסטית, 1955-1943, שעסקה בדמותו המיתית של חואן פרון, שנבחר לכהן כנשיא ארגנטינה שלוש פעמים בשנים 1946–1955 ו-1973–1974; ושהוא ואשתו, אוויטה, הפכו למיתוס ש'חי ונושם' גם היום בארגנטינה... הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת מודן, כאחד מסדרה מצוינת של ספרים בשם "מבט אחר" שערך פרופ' רז. 

הקדמתו של פרופ' יעקב רז לספר, נושאת את השם "פרון והמיתוס". אולם, מאחר והטקסט הזה רלוונטי הרבה מעבר לחואן פרון ולארגנטינה, סברתי שהשם: "כריזמה, מיתוס והקשר ביניהם" יתאים יותר... תהנו!

הדברים נכתבו, אגב, ב- 1998. אבל, מן הסתם הם רלוונטיים מידה רבה גם היום.

"...

פרון עדיין חי, מספר לנו ד"ר רענן ריין בספר המרתק שלפנינו. במובן המיתי, כמובן. כמה עשורים אחרי שירדו מן הזירה, עדיין מופיעים דיוקנאות ענק של פרון ואשתו אוויטה במקומות שונים בבואנוס איירס, במערכות בחירות משנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת; ומנהיגים שונים, בני ימינו, מרבים להתייחס אליו כאילו הוא משתתף בדיון פוליטי חברתי כלכלי בימינו, ומנסים לנכס לעצמם את הידיעה על אודות מה הוא היה אומר...

נוכחותו אמיתית של פרון מלווה בנוסטלגיה, על ימים טובים של ארגנטינה, שהייתה אז כמעט מעצמה. הרבה תקווה הרבה גאווה הייתה שם. 'אלוהים הוא ארגנטינאי', אמרו אז. זה היה מקום של עתיד, בניגוד לאירופה השוקעת. עולם התרבות עובר מאירופה לאמריקה, מפריז לבואנוס איירס, כך חשבו.

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: 'פופוליזם וכריזמה, ארגנטינה הפרוניסטית, 1955-1943' לרענן ריין, שראה אור בהוצאת מודן, ב- 1998. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

והנה השתבשה החלום: הפיכות צבאיות, סיפורי אימה, משברים כלכליים, שקיעה מתמשכת של מי שהייתה יכולה להיות מעצמה, ואלוהים כבר לא יכול להיות ארגנטינאי...

האם העבר הפרוניסטי היה אכן כפי שמתארים אותו, או שהוא המצאת העבר? האם בדיקה מדוקדקת תאשר או תפריך את עוצמתו של האיש, שהיה ענק - או מפלצת - הכל לפי מי שמכנה? והמיתוס של האישה, אוויטה, מאין הוא בא?

אפשר להתייחס אל המיתוס בשתי צורות:

• האחת היא החשיבה המדעית זו מנסה לאשר את המיתוס או להפריך אותו, על פי בדיקת ה'עובדות'. אפשר אולי להוכיח מעמד הר סיני אכן היה; אפשר אולי להוכיח, שאין בסיפור המקראי כל אמת; ושאינו תואם את העובדות ההיסטוריות.
• צורת החשיבה האחרת, המיתית, אינה זקוקה לאישור או להפרכה. מי שמאמין במעמד הר סיני, אינו זקוק לממצאים ארכאולוגיים. אם יבוא איש המדע ויאמר לו: 'זה אכן קרה' או יאמר לו: 'זה לא קרה', יהיה זה היינו הך בעבורו. בשבילו, המיתוס הוא עצמו עובדה שאיננה נסמכת, בהכרח, על עובדות אחרות. מיתוסים הם שילוב ייחודי, שבין תיאור של המציאות הפנימית והחיצונית, על סתירותיה ומורכבותה, לבין הציור הבדיוני של מציאות אידאלית. את זה קשה לאשר או להפריך באמצעות שברי חרסים; ולכן באופן אירוני, גם שוברי המיתוס הגדולים מאששים אותו, למעשה.

[בתמונה משמאל: חואן דומינגו פרון. התמונה היא נחלת הכלל]

יש רבדים שונים לחשיבה אמיתית; ויש גם כוח רב לחשיבה הזאת, והיא מניעה תנועות שחרור תנועות לאומיות, ותנועות חברתיות דתיות ורוחניות חשובות; אבל היא גם מעוררת סכסוכים, תנועות של קנאות והרג. החשיבה המיתית גם מסיעה צבאות.

כזה הינו כנראה המיתוס של פרון ואוויטה. כאלה הם המיתוסים הקשורים בדמויות כריזמטיות של העבר ושל המאה ה-20: מאו, בן גוריון, דה גול, סוקרנו, צ'רצ'יל, סטלין, היטלר, גנדי, ראג'ניש, הו-צ'י-מין, הירוהיטו, מהרישי, מאהש יוגי, מישימה, פרון, אונג-סאן ואחרים נעשו למיתוסים בחייהם. המונים נשבעו ובשמם, יצאו אל מותם בשמם, רצחו ובשמם, תלו את תמונותיהם בביתם, התפללו בשמם, הצדיקו בשמם כל מעשה, הלכו אחריהם למסעות ארוכים של חיים שלמים, לפעמים.

אבל גם אחרי מותם הם המשיכו להצית את הדמיון. הם המשיכו לעורר ויכוחים, להוריש מורשת, לבנות תנועות חברתיות ופוליטיות. אנשים מצטטים אותם, מייחסים להם את רעיונותיהם ואת הלגיטימיות של פעולותיהם - הנעלות או הרצחניות.

[בתמונה: אוויטה חייה וקיימת... צלם של אווה פרון על מגדל השידור בעיר הבירה בואנוס איירס. צולם ב- 2011... גם אחרי מותה היא המשיכה להצית את הדמיון, לעורר ויכוחים, להוריש מורשת... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אבי אביב - Avivavi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מה סוד קסמם?

העובדה שהם היו גדולים מהחיים, או שכך בנו את תדמיתם. הייתה להם היכולת להחליט - במקום שאנחנו מהססים - לראות את ארצן ותקופתם בעיניים של חזון, ולא של חשבונות קטנים, לבנות מבנים גדולים, להסיע צבאות ולהביא למותם של אנשים, כשצריך היה על פי אמונתם, לעמוד מול המונים ולשכנעם בלהט נבואי, להאמין שהם שליחים של גורל או של אלוהים.

אבל הייתה להם גם היכולת להיות מעל החוק המוסרי המקובל. בזמנים של הגשמת חזון, בעיניהם, יש חוקים אחרים. אז, בעצם, בונים חוקים חדשים, הסדרים חדשים, והחוק הישן בטל. הייתה להם היכולת לבצע - לעיתים, ללא הנד עפעף - כל פעולה שהמוסר הבורגני המקובל בארצם היה נרתם מלבצע: ניאוף, שקר, רמייה. גם רצח-עם כשצריך.

[בתמונה משמאל: חואן דומינגו פרון. התמונה היא נחלת הכלל]

ואנחנו הולכים אחרי קסם גדולתם. למרות - לעיתים בגלל - יכולת הרשע וההפקרות המוסרית המלווה גדולה זו. הרי אנו רוצים לעיתים להיות בדיוק כאלה. פרט לגנדי, אין ברשימה לעיל אף לא אחד, שלא סופרו עליו, עם יותר משמץ של הערצה, סיפורי ניאוף שחיתות ורצח. אבל, מעולם לא עצרו סיפורים אלה את ההערצה ואת תהליכי המיתיזציה של הדמויות הללו.

וההמונים. הכינוי 'המונים' מניח טמטום מהותני של ציבורים, ושדמויות מיתיות פועלות רק על ציבורים חסרי יכולת שיפוט, שהולכים כחסידים שוטים אחרי דמויות כריזמטיות. אלא שראוי לזכור שני דברים:

• אחד, שבכל מקרה של הליכה אחרי מנהיג כריזמטי, השתתפו תמיד סופרים, אינטלקטואלים, אנשי מדע ומנהיגים דתיים. ואלה הרי אינם 'המונים חסרי שכל'.
• הדבר השני שראוי לזכור הוא, שאותם 'המונים' הם אלה, גם שהלכו אחרי דמויות שללא עוררין היו 'חיוביות'. גנדי למשל. ההמונים הם אלה שבחרו, למשל בשייקספיר כמחזאי הפופולרי ביותר בכל הזמנים, הם ולא פרופסורים לשירה ולתאטרון. הנפש האנושית והציבורית - כמו זו הפרטית - נעה, כנראה, בין שעות חסד לשעות אפלה.

[הכרזה: ייצור ידע]

ההשתייכות היא גאווה...

ואוויטה (ראו תמונה משמאל). מי שהייתה לצידו, שהייתה בצלו, ושבנתה את עולמה שלה בעיני המוני העם הארגנטינאי. האשה שנבנתה בקסמו ובנתה את קסמה שלה. זו ששייכת למשפחה ה'מלכותית' וסוחפת בכוח עצום הנובע משייכות זו;

[בתמונה: אוויטה. התמונה היא נחלת הכלל]

כמוה גם איסבליטה, אשתו השלישית של פרון, והנשיאה של ארגנטינה אחרי מותו.

עולמה של אסיה המודרנית ידע נשים רבות כאלה, יותר מאשר העולם המערבי. נשותיהם אלמנותיהם ובנותיהם של המיתוסים הגדולים, נשים שנעשו מנהיגות בזכות עצמן:

• • אינדירה גנדי בתו של נהרו בהודו;
  • בנדרנייקה אלמנתו של בנדרנייקה בסרי לנקה;
  • אימלדה מרקוס אשתו של פרדיננד מרקוס בפיליפינים;
  • בנזיר בוטו בתו של בוטו בפקיסטן;
  • קוראסון אקינו אלמנתו של בניטו אקינו בפיליפינים;
  • אונג-סאן סו-צ'י ביתו של אונג-סאן בבורמה;
  • סוניה גנדי אלמנתו של ראג'יב גאנדי וכלתה של אינדירה בהודו;
  • ג'אנג-צ'ינג אשתו של מאו בסין;
  • מגוואטי, בתו של סוקרנו באינדונזיה; ועוד.

האשימו אותן בשחיתות, באכזריות, בשיטתיות, בכוחניות, בניצול ציני של הגבר המיתולוגי שהיה בעלן או אביהן; אבל, הן חזרו ונבחרו, חזרו ושלטו בכוח כפול: בכוחן שלהן ובכוח השתייכות למשפחה.

.

בחברות מסוימות - שלא זה המקום לאפיין אותן - ההשתייכות למשפחה הקרובה לדמות המיתית; והשליטה בשמו, או בהשראתו, אינן נחשבות למעשה של השפלה או אות לנחיתות בפני הדמות.  ההשתייכות היא גאווה.

הדמות - גנדי למשל - בעיני הציבור הינה, פעמים רבות, לא רק אישיות פוליטית יוצאת דופן; אלא גם מורה רוחני גדול. השושלת, אם כן, שואבת את כוחה על הציבור מן העובדה, שהיא ממשיכה את המורה ואת תורתו. מעין גנטיקה של גדולה.

סוניה אלמנתו של ראג'יב, שהיה בנה של אינדירה שהייתה בתו של נהרו, שהיה תלמידו של גנדי שהיה תלמידם של מורים רוחניים הינדים גדולים ושל תורה רוחנית, הנמשכת 2000 דורות. מזה בא גם כוחה של סוניה.

אמת, כרוכים בכך יסודות אפלים של שחיתות וניצול ציני של השתייכות ועמדות כוח; אבל, שחיתות מוסרית - הרי אמרנו - מעולם לא הפריעה לכריזמה. להפך, זה חלק מכוחה! ...".

[בכרזה: על שחיתות וכריזמה... בעל הזכויות בתמונה המקורית לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• יעקב רז (1998), פרון והמיתוס, אצל: רענן ריין, פופוליזם וכריזמה. ארגנטינה הפרוניסטית, 1955-1943.
• רקפת ששון (2018), כריזמה בעבודה, ייצור ידע, 5/11/18.