[צילום: נתי הרניק, לע"מ]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מתוך החוברת: עיונים בביטחון לאומי מס' 9: שחיתות שלטונית בישראל

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

המינויים הפוליטיים הם לכאורה נושא שולי במסגרת הבעיות הגדולות שעומדות בפני ישראל. אך זהו נושא, שמזה שנים רבות נמצא באופן קבוע על סדר היום הציבורי. אין הרבה נושאים חברתיים בישראל שעסקו בהם כל כך הרבה ובדקו אותם בצורה שיטתית כל כך. מהו אם כן מינוי פוליטי? מינוי פוליטי אינו מינוי של אדם שיש לו תודעה פוליטית, זהות פוליטית או השתייכות פוליטית. זהות פוליטית אינה פוסלת מינוי לתפקיד ציבורי. במינוי כזה צריך להתעלם מן הזהות הפוליטית. לכן, אם ממנים לתפקיד ציבורי אדם שהוא חבר במפלגה כלשהי, יודעים שהוא חבר מפלגה והוא אינו מסתיר את דעותיו; עדיין המינוי אינו פוליטי ובלבד שהוא נעשה על יסוד הכישורים למילוי התפקיד. מינוי פוליטי הוא מינוי שלא היה נעשה אילולא הקשר הפוליטי. זה מינוי שבו מעדיפים קשרים על פני כישורים. לא מתעלמים בו מהשייכות הפוליטית אלא להיפך, מתחשבים בה ובגלל הקשר הזה ממנים את האיש. בדרך כלל המינוי הפוליטי הוא של אדם שפעיל בחיים הפוליטיים ומן הטעם הזה ממנים אותו. חבר במרכז המפלגה למשל הוא מינוי פוליטי קלאסי. הרבה פעמים לא ממנים את הפעיל הפוליטי, משום שהחוק מטיל איסור על מינוי כזה. אבל גם אם לא ממנים אותו אלא את המקורב אליו, למשל בן משפחה שלו, זה עדיין מינוי פוליטי מכיוון שלא היו עושים אותו ללא הקשר הפוליטי.

איך נעשה המינוי הפוליטי? בדרך כלל מינוי למשרה ציבורית נעשה באמצעות ועדת איתור או באמצעות מכרז, שפותח את המשרה בפני מועמדים, כדי לבחור את הכשיר מביניהם. המינוי הפוליטי לעומתו נעשה בצורה אחרת. בדרך כלל מינוי פוליטי נעשה, כאשר השר המעוניין למנות מקורבים פוליטיים פונה אליהם באמצעות המקורבים אליו במשרד הממשלתי, באמצעות היועצים שלו או באמצעות אנשים מחוץ למשרד הממשלתי. לעיתים קורה תהליך הפוך, שבו פעיל פוליטי המקורב לשר מסוים פונה אליו ואומר: "תשמע, יש לי בן שהגיע לפרקו. אולי אתה מוכן לסדר לו משהו?" מה שמאפיין את המינוי הפוליטי זה הקשר הנקודתי בין הממנה לבין המתמנה. זה לא מינוי שנעשה בעקבות חיפוש אחר האדם המתאים ביותר, ואפילו לא חיפוש אחר האדם המתאים  ביותר בתוך מרכז המפלגה.

דוגמה לתופעה של מינויים פוליטיים התפרסמה ברבים בדו"ח של מבקר המדינה מ-2004. מבקר המדינה חקר את עניין המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה. הוא מצא שבתקופת כהונתו של השר צחי הנגבי, בתוך משרד קטן יחסית ובזמן קצר יחסית, נעשו במשרד 80 מינויים פוליטיים. המינויים היו בדרך כלל למשרות נמוכות וכמעט כל המתמנים היו בני משפחה של חברים במרכז המפלגה.

האם מינויים פוליטיים הם ביטוי של שחיתות שלטונית? השחיתות השלטונית היא ניצול משרה ציבורית לצורך אישי ולא לטובת הכלל. בדרך כלל השר עושה את המינויים הפוליטיים, כדי לחזק את המעמד האישי שלו במפלגה: בתחילה הוא צריך תמיכה במפלגה כדי להיבחר כמועמד לכנסת; אחר כך כדי להיבחר למקום גבוה, שממנו יהיה לו סיכוי להתמנות כשר; ומאוחר יותר הוא רוצה לשמור לו את המחנה שלו במסגרת המפלגה ולצורך זה הוא מתגמל אנשים. זה לא מוכרח להיות באמצעות מינוי פוליטי. בדו"ח של מבקר המדינה על המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה למשל, הוא מדבר לא רק על מינויים פוליטיים במשרד, אלא גם על מכרזים לאספקת שירותים למשרד שניתנו למקורבים פוליטיים. המינוי הפוליטי הוא דוגמה אחת לשימוש של שר בכוח שניתן לו על ידי הציבור,  כדי לשרת את האינטרס האישי שלו. הוא יכול לעשות זאת באמצעות מינוי, מכרזים, רישיונות וכדומה. זו כמובן שחיתות.

עם זאת ההיסטוריה של המינויים הפוליטיים בישראל מספרת שהם היו תופעה רווחת מאוד, מקובלת ואפילו לגיטימית, ביישוב היהודי לפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה. התרבות הייתה סקטוריאלית מאוד והיא באה לידי ביטוי במינויים במגזר הציבורי ואפילו באספקת עבודה במגזר הפרטי. לא פעם מינויים במגזר הציבורי היו מוגבלים לאנ"ש (כלומר לאנשי שלומנו).

דוד בן גוריון הכיר בכך שהמצב הזה פסול מבחינה עקרונית. הוא ניסה לקדם את הרעיון הממלכתי בתחומים שונים, ובין היתר אמר ששירות המדינה לא יכול להיות שירות מפלגתי, אלא הוא צריך להיות א-פוליטי. מתוך כך מתבקשים שני דברים:

• קבלה לשירות המדינה תונהג על בסיס של שוויון. לכל אדם במדינה תהיה הזדמנות להציע את עצמו ולהתקבל לשירות המדינה, בלי קשר לכרטיס המפלגה שלו.
• למשרות בשירות המדינה ימונו האנשים המתאימים ביותר למשרה, על בסיס של מעין תחרות.

על בסיס העקרונות האלה נחקק ב-1959 חוק שירות המדינה (מינויים). החוק קבע שלמשרות הקבועות בשירות המדינה מתקבלים עובדים על תקן; ולא ממנים אדם על תקן אלא במכרז. במכרז יושבת ועדה מקצועית-אובייקטיבית והיא אמורה לבחור את הכשיר ביותר מבין המתמודדים. תוצאת החוק הייתה שהתופעה של מינויים פוליטיים הלכה ונחלשה באופן הדרגתי. בשנות ה-60 וה-70 שירות המדינה הפך להיות הרבה יותר ממלכתי והרבה פחות מפלגתי.

ואז ב-1977 התחולל מהפך שלטוני והליכוד עלה לשלטון. לראש הממשלה מטעם הליכוד, מנחם בגין, הייתה תפיסה ממלכתית כמו לדוד בן גוריון. לכן הוא יצא בפומבי נגד המינויים הפוליטיים. הוא אמר שהמשטר הקודם ניצל עמדות כוח לצורך מינויים פוליטיים (הוא דיבר בעיקר על השנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה), אבל הוא כראש הממשלה מתנגד להם. עם זאת כוחו לא עמד לו בביצוע. למרות המדיניות הרשמית, תופעת המינויים הפוליטיים החלה להתפשט מחדש, הפעם מהכיוון ההפוך. אם קודם המינויים באו מצד השמאל הפוליטי, הרי עכשיו הם באו מצד הימין הפוליטי. הימין טען שהוא זכאי לפצות את עצמו על השנים בהן הופלה לרעה על ידי ממשלות קודמות. כך זה קרה שהגלגל חזר אחורנית, פחות או יותר למה שהיה בשנים שלאחר קום המדינה.

בשלב הזה התחיל מאבק בתופעה, כשהמערכת המשפטית מובילה אותו. היועץ המשפטי לממשלה אמר שהמינויים הפוליטיים אסורים מבחינה משפטית, שכן על פי החוק מינוי צריך להתבצע על פי כישורים והתאמה לתפקיד, ולא על פי שייכות פוליטית. זמן קצר לאחר מכן התחיל מבקר המדינה לבדוק את התופעה. הוא הצביע על ההיקף הרחב שלה, ציין את הנזק החמור שהיא גורמת לשירות המדינה ולציבור באופן כללי וקרא להיאבק בה. שנים אחדות לאחר מכן, ב-1990, קבע גם בית המשפט העליון שהמינויים הפוליטיים הם בלתי חוקיים. אף על פי כן המינויים הפוליטיים נמשכו. אומנם בגלל שיטת המכרז נעשה קשה יותר לעשות מינויים פוליטיים בשירות המדינה, אך נמצאו פרצות בשיטה זאת. נוסף לכך נמצאו גם אפיקים אחרים בהם אפשר היה לעשות מינויים פוליטיים למשרות שאינן מוגנות על ידי החוק בשיטת המכרז. כאלה הן משרות הנהלה בחברות ממשלתיות ובתאגידים ציבוריים כמו שירות התעסוקה, המוסד לביטוח לאומי, רשות הנמלים ורשות שדות התעופה. יש הרבה גופים כאלה, הנמצאים תחת פיקוח של שר, והשרים ניצלו את מעמדם כדי לעשות שם את המינויים שלהם. עד מהרה מבקר המדינה הוכיח את זה בנתונים. 60% עד 80% מחברי ההנהלה או מחברי הדירקטוריון בחברות ממשלתיות ובתאגידים ציבוריים היו חברי מרכז המפלגה של השר. המספרים השתנו ממשרד למשרד אבל היקף התופעה, שהתפשטה מאוד בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, הדליק אורות אדומים ועורר שאלות קשות. השאלה הראשונה: מה הנזק במינוי פוליטי?

כאשר הציבור הרחב תופס שמינויים למשרות ממלכתיות נעשים על בסיס פוליטי, הוא מתחיל לאבד את האמון במִנהל הציבורי. הוא חושב לעצמו שלאו דווקא האנשים המתאימים התמנו למשרות אלה, כי הרי לא חיפשו את האדם המתאים. ערעור האמון הציבורי אינו רק ערעור האמון במִנהל הציבורי, אלא גם בעקרונות הדמוקרטיה וביסודות המשטר. פעם אנשים היו באים למפלגה מטעמי אידיאולוגיה ומצביעים לפי האידיאולוגיה. לעומת זאת עכשיו נוצר מצב שבו אנשים באים למפלגה כי הם רוצים לקדם את עצמם. אדם במפלגה מקים לו מחנה, מתגמל אותו, המחנה מתגמל אותו חזרה ובוחר בו למקום גבוה ברשימה. אנו מקבלים כשר את האדם שתגמל הכי הרבה (במובן מסוים – נתן שוחד בחירות) ולאו דווקא את האדם המתאים ביותר.

משרה בשירות המדינה היא נכס ציבורי. אם מחלקים נכסי ציבור לקבוצה קטנה של מקורבים על בסיס פוליטי, במקום שיחולקו באוכלוסייה על בסיס ענייני ובאופן שוויוני, נוצרת בציבור תחושה קשה של ניכור. כמו כן המינוי הפוליטי יוצר דמורליזציה בשירות הציבורי. כאשר עובדים במשרד ממשלתי יודעים שלא מתמנים בזכות כישורים ולא מקודמים בזכות כישורים, אין להם סיבה לעבוד קשה ולהצטיין. זה בעצם ריקבון שמתחיל ביחידה הממשלתית, מתפשט בכלל הציבור, הולך וגובר, עד שאנשים הגונים כבר לא רוצים להצטרף למערכת. יש לכך השפעה הרסנית על המִנהל הציבורי ועל כל החברה. לכן כל הגופים שיש להם אחריות על עקרונות של שוויון וצדק ועל שמירה של שלטון החוק – מן היועץ המשפטי לממשלה דרך בית המשפט העליון ועד מבקר המדינה – נחלצו להוקיע מינויים פוליטיים, להזהיר מפניהם ולפעול כדי למנוע אותם. אולם ההצלחה הייתה מוגבלת והתופעה נמשכת. מדוע?

ראשית, קיים רצון טבעי להיטיב עם המקורבים על בסיס אישי, משפחתי או פוליטי. זה אינו רק עניין של נטייה אישית. קיים גם לחץ חזק בעצם השיטה: השיטה גורמת לתלות של נבחר ציבור במערכת הפוליטית, אם הוא רוצה לשרוד ולהתקדם כפוליטיקאי. לכן היא גם יוצרת אצל נבחר הציבור פיתוי חזק לחלק טובות הנאה בתוך המערכת הפוליטית, כדי לקיים מחויבות או כדי לרכוש רצון טוב כלפיו. קשה להתעלם מלחץ זה.

ומה ימנע בעד נבחר ציבור לעשות מינויים פוליטיים? הניסיון מראה שהכרזות של היועץ המשפטי לממשלה וההחלטות של בית המשפט העליון נגד המינויים הפוליטיים וכן גם הגינויים בתקשורת, אף כי הם לא נעימים, הם אינם כל כך חשובים. מה כן חשוב? אם זה פוגע בקריירה הפוליטית ומונע קידום. הניסיון מלמד שמינויים פוליטיים אינם פוגעים בקריירה הפוליטית. להיפך, הם עשויים לקדם אותה. איך החלה החקירה של מבקר המדינה במשרד לאיכות הסביבה? לפני הבחירות למרכז הליכוד נפרסם עלון, ובו נאמר שלא היה עוד שר במפלגה שעשה כמוהו כל כך הרבה מינויים פוליטיים. מסתבר שהוא הניח שזה יקדם את מעמדו במרכז המפלגה. גם המעמד בחברה הקרובה (המשפחה, החברים) אינו נפגע ואף לא המעמד הציבורי. זוהי אשמתו של הציבור הרחב, שאינו מבין את חומרת המצב ואינו מגיב באופן המתאים. במצב הזה, אין פלא שהתופעה של מינויים פוליטיים קיימת ועומדת.

הציבור הרחב מתייחס באופן סלחני וכמעט בהבנה לתופעה זאת. הוא עושה הבחנה בין סוגים של שחיתות שלטונית. מצד אחד הוא אינו מוכן לסבול תופעות של שחיתות קשה כמו שוחד או גניבה. אם איש ציבור נתפס כשהוא מקבל שוחד, הוא לא יזכה ליחס סלחני. הוא יעמוד לדין, ואם יורשע הוא יישא בעונש כבד ויאבד את הקריירה הפוליטית שלו. אותו דבר יקרה אם הוא גונב כסף מקופת הציבור. מצד שני הציבור הרחב מגלה סלחנות, אולי אפילו הבנה, למינויים פוליטיים. מינויים כאלה נחשבים דבר צפוי, אם לא טבעי, ומכל מקום דבר שאינו מגיע כדי שחיתות.

הפוליטיקאים כמובן אינם מודים שהמינויים הפוליטיים הם תופעה של שחיתות. הם מנסים להצדיק מינויים כאלה בפני הציבור. מה ההצדקה? הפוליטיקאי אומר כך: "אני בעד מינויים פוליטיים, כי אני אישיות פוליטית. נבחרתי על בסיס של מצע פוליטי המציע מדיניות מסוימת. כדי שאוכל לבצע את המדיניות כנדרש על פי עקרונות הדמוקרטיה, אני רוצה אנשים המזדהים עם המדיניות שלי. אנשים אלה מוכרים לי. הם נמצאים במרכז המפלגה שלי. לכן אני רוצה לעשות מינויים פוליטיים". אך טענה זאת אינה אמיתית מבחינה עובדתית ואינה נכונה מבחינה עקרונית.

ראשית, חלק גדול מהמינויים הפוליטיים אינם של אנשים שמזדהים עם המדיניות של הפוליטיקאי; אלא של קרובי משפחה של חברי מרכז המפלגה, שהוא כלל אינו יודע מהי ההשקפה הפוליטית שלהם.

שנית, בגלל כל מיני אילוצים של המערכת, חלק גדול מן המינויים הפוליטיים נעשה למשרות נמוכות, שאין בהן שום נגיעה למדיניות או לאידיאולוגיה.

שלישית, הטענה אינה נכונה משום שרבים מן המינויים הפוליטיים נעשים לתפקידים מקצועיים או טכניים, שאין להם שום קשר למדיניות. אכן אפשר לומר שבמשרד החוץ יש משמעות למדיניות, ולכן יש חשיבות להזדהות עם השמאל או עם הימין, וכך גם במשרד הביטחון. אבל האם במשרד לאיכות הסביבה יש הבדל בין שמאל לימין? גם במשרד התחבורה, במשרד הבריאות ובעצם ברוב המשרדים אין שום משמעות לאידיאולוגיה של שמאל או ימין.

ולבסוף הטענה אינה נכונה גם מבחינה עקרונית. אכן השרים הם המופקדים על קביעת המדיניות, והפקידות הבכירה צריכה לסייע לשר בביצוע המדיניות. כך עובדת הדמוקרטיה. הפקידות הבכירה יודעת זאת. בדרך כלל די בכך כדי שהיא תמלא את תפקידה בנאמנות ובמסירות, בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי השר. ולא זו בלבד. הפקידות הבכירה  ממלאת את תפקידה בהתאם למדיניות שנקבעה על ידי השר, אפילו אם אין היא מזדהה עימה באופן אישי, גם משום שהפקיד תלוי בשר. הוא תלוי בשר לצורך התפקוד השוטף שלו, לצורך תנאי שירות, לצורך קידום ואפילו לצורך הישרדות במשרד. בשל כך, כמעט אין מקרים שבהם פקיד פועל כנגד המדיניות של השר. אומנם ייתכנו חריגים, ופוליטיקאים אוהבים להציג את הדוגמה של מנהל מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, שחיבל במדיניות של שר הפנים החדש. אך דווקא דוגמה זאת מראה את הנזק שבמינויים הפוליטיים: שר עושה מינוי פוליטי, לכאורה  כדי לבצע את המדיניות שלו. והנה מגיע שר חדש וקובע מדיניות חדשה, אך מוצא את עצמו עם מינוי פוליטי של השר הקודם, שאינו מזדהה עם המדיניות החדשה. מכל מקום, כאשר ראש מנהל האוכלוסין פעל נגד מדיניות השר, הוא פעל שלא כחוק. על כן אפשר היה ואף צריך היה לסלק אותו מהתפקיד והוא אכן סולק מן המשרד.  ידו של השר הייתה על העליונה, לכן דוגמה זאת יכולה לשמש לקח לכל פקיד שמתכוון לחבל במדיניות השר. מכל מקום, מקרים חריגים כאלה רק מלמדים על הכלל: הכלל הוא שאפשר לסמוך על הפקידות המקצועית, ואין צורך במינויים פוליטיים כדי לבצע את מדיניות השר.

פוליטיקאים אוהבים להביא גם את הדוגמה של ארצות הברית. שם מקובל שהנשיא הנבחר עושה מינויים פוליטיים רבים. גם שם זה רע. אבל שם לפחות המינוי הפוליטי בא עם הנשיא והולך עם הנשיא. לעומת זאת אצלנו המינוי קבוע. הציעו לעשות גם אצלנו מינוי לא קבוע. אבל פה, בניגוד לארצות הברית, תקופת הכהונה הממוצעת של שר במשרד הפנים היא שנה אחת ושל שר במשרד האוצר שנה וחצי. האם אפשר להחליף את מנהל מרשם האוכלוסין או את מנהל אגף התקציבים כל שנה או כל שנה וחצי? תחלופה כזו תהרוס את המנהל הציבורי. איך שלא מסתכלים על השיטה, היא לא עובדת בישראל.

נוסף לכך צריך לציין שגם על פי השיטה הקיימת בישראל רשאי כל שר לעשות מינויים פוליטיים אחדים: ראשית – מנכ"ל המשרד, ושנית – משרות אמון בלשכתו. מבקר המדינה מצא שבאופן יחסי מותר כיום לעשות מינויים פוליטיים בישראל יותר מאשר בארצות הברית. המאבק מתנהל נגד הרחבת האפשרות לעשות מינויים פוליטיים.

כיצד לנהל את המאבק נגד המינויים הפוליטיים? ראשית צריך לצאת אל הציבור ולדבר איתו בנושא השחיתות השלטונית, משום שהשחיתות פורחת כשהציבור אדיש. חשוב שהציבור יראה במינויים הפוליטיים תופעה של שחיתות. זה ירתיע מפני מינויים כאלה, אך אין די בכך. נוסף לכך, מי שנגוע בשחיתות שלטונית צריך לדעת שהוא עשוי לשלם מחיר אישי. כנגד התועלת שיכולה לצמוח לשר מן המינויים הפוליטיים בקידום הקריירה האישית שלו, הוא צריך לדעת שהוא עלול לשלם מחיר כבד יותר מן התועלת.

בתרבות הקיימת בישראל נראה שמשימה זאת מוטלת במידה רבה על בית המשפט. אחד התפקידים של בית המשפט הוא לקבוע נורמות של התנהגות ראויה ולטפח אותן. במקרים של סכנה רצינית או של נזק ממשי לחברה, בית המשפט יכול וצריך לעשות זאת באמצעות המשפט הפלילי. כאשר מדובר בשחיתות רכה של השלטון, כמו תופעות של פרוטקציה שלטונית ובכלל זה מינויים פוליטיים, המכשיר העיקרי העומד לרשות בית המשפט הוא העבירה הפלילית של הפרת אמונים. חוק העונשין קובע כי עובד ציבור העושה מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור, צפוי למאסר או לקנס. זהו סעיף עונשין מאוד לא רגיל, משום שבדרך כלל חוק העונשין מנוסח בצורה ברורה מאוד, וכל אדם יכול לדעת בדיוק מה אסור לעשות לפי החוק. אך נוסח העבירה של הפרת אמונים אינו ברור כלל: מהי הפרת אמונים ומה פוגע בציבור? בפועל היו הרבה משפטים נגד עובדי ציבור ונגד נבחרי ציבור, באשמה של הפרת אמונים. למשל ראש עירייה שיצא לחו"ל על חשבון חברה שרצתה להקים מפעל בתחום העירייה שלו. האם זו הפרת אמונים הפוגעת בציבור? הרבה עובדי ציבור ונבחרי ציבור יצאו זכאים, כי בית המשפט אינו רגיל  לעבירות כאלה, שבהן אנשים לא ידעו מראש מה מותר ומה אסור. כמו כן, כדי להרשיע נדרשה גם כוונה פלילית, נוסף למעשה הפלילי, והיה קושי להוכיח כוונה כזאת. הזיכויים הרבים מן האשמה של הפרת אמונים גררו ביקורת על בית המשפט. הטענה הייתה שבית המשפט משלים עם שחיתות רכה, ומכל מקום אינו עושה די כדי לעקור אותה.

לפני פחות משנה התחולל שינוי, במשפט שידוע כמשפט שבס. שמעון שבס היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, והתברר שהשתמש בתפקיד שלו כדי להיטיב עם שני חברים שלו. פעם קראנו למעשה כזה "פרוטקציה"; עכשיו בא בית המשפט העליון ואמר שזאת לא סתם פרוטקציה, אלא עבירה פלילית של הפרת אמונים. בית המשפט הבהיר את יסודות העבירה. שבס הורשע.

בעקבות משפט שבס ובעקבות דו"ח מבקר המדינה על המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה, הורה היועץ המשפטי לממשלה לערוך חקירה פלילית של השר ושל עוד כמה עובדי מדינה, שהיו כנראה אחראים במשרד למינויים כאלה. מדוע הוא הורה למשטרה, בפעם הראשונה, לקיים חקירה פלילית על מינויים פוליטיים? משום שהוא חשב שאם החקירה תוכיח שנעשו מינויים פוליטיים, יהיה יסוד להגשת כתב אישום בעבירה של הפרת אמונים. על בסיס פסק הדין במשפט שבס, המשטרה העבירה את ממצאי החקירה ליועץ המשפטי לממשלה ואמרה שהראיות לכאורה מספיקות להגשת כתב אישום. בשלב הזה היועץ המשפטי לממשלה צריך להחליט אם להגיש כתב אישום נגד השר. אם שר יעמוד לדין פלילי על מינויים פוליטיים ויורשע, אני מאמין שיהיה בכך כדי לצמצם מאוד את התופעה של מינויים כאלה.

זוהי דוגמה בולטת למה שנקרא תנועה מאתיקה למשפט. המשפט נכנס לתמונה כשישנה התנהגות שהיא בלתי אתית, הגורמת נזק ממשי לציבור; אבל האתיקה עצמה אינה מצליחה למנוע אותה. כישלון האתיקה הוא כישלון חברתי. בחברה מתוקנת די היה בהנחיות של היועץ המשפטי לממשלה, בדו"חות של מבקר המדינה ובקביעה של בית המשפט העליון כי מינויים פוליטיים הם בלתי חוקיים, כדי למנוע מינויים כאלה. כיוון שכל אלה לא הספיקו, נדרשה התערבות של המשפט, באמצעות סנקציה פלילית, כדי לייעל את המאבק נגד מינויים פוליטיים.

[בחזרה לתוכן העניינים של החוברת]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]