תקציר: המונח "תרבות השקר הפלסטינית" אינו מתייחס לנטייה אישית של יחידים, אלא לדפוס חברתי-פוליטי חוזר של עיוות מציאות, דיסאינפורמציה והכחשה קולקטיבית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי, במערכת החינוך, בתקשורת ובדיפלומטיה הפלסטינית. לתרבות השקר הזו מוקדש המאמר.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר שלישי מתוך שלושה בסוגיית העמדת הפנים המוסלמית. למאמרים האחרים:

• פנחס יחזקאלי: 'תקייה', העמדת הפנים שבה משטים השיעים במערב.
• פנחס יחזקאלי: "המלחמה היא תחבולה", גם לסונים יש 'תאקיה' משלהם.

*  *  *

את המם האינטרנטי למעלה פרסם ד"ר אלי דוד, הלועג לתרבות השקר הפלסטינית. הכיתוב שליד המם: "הטיטאניק הייתה ספינה פלסטינית. היא הוטבעה על ידי שלושה יהודים בשם גולדברג, רוזנברג ואייסברג". זהו משחק מילים הכולל שמות יהודיים שרבים מסתיימים בסיומת "berg". אייסברג היא כמובן המילה האנגלית לקרחון. מכאן, היהודים...

המונח "תרבות השקר הפלסטינית" אינו מתייחס לנטייה אישית של יחידים, אלא לדפוס חברתי-פוליטי חוזר של עיוות מציאות, דיסאינפורמציה והכחשה קולקטיבית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי, במערכת החינוך, בתקשורת ובדיפלומטיה הפלסטינית. זהו דפוס שיש לנתחו בהקשר היסטורי, תרבותי ופוליטי, ולא כהאשמה מוסרית גרידא. בדומה לחברות אחרות המצויות בסכסוך מתמשך ובתחושת תבוסה, השקר מתפקד ככלי הישרדותי וכאמצעי לגיבוש זהות לאומית (Bar-Tal, 2007).

השקר כהכחשה של תבוסה היסטורית

אחד ממוקדי הליבה של תרבות השקר הוא סירוב מתמשך להכיר בכישלון הלאומי הפלסטיני מאז 1947–1948. במקום דיון ביקורתי בהחלטת ההנהגה הערבית לדחות את תוכנית החלוקה, נבנתה נראטיביזציה של ה"נכבה" כאסון חיצוני שנכפה כולו בידי הציונות והמערב (Khalidi, 1997). נראטיב זה מתעלם באופן שיטתי מאחריות פלסטינית-ערבית, ומונע חשבון נפש היסטורי – תנאי בסיסי לכל תהליך של ריבונות ובניית מדינה.

כפילות השיח: פנימה והחוצה

מאפיין מרכזי נוסף הוא דואליות תקשורתית - פרשנות מגויסת של דת לצרכים לאומניים, שבה האמת נדחקת מפני התועלת: מסר אחד מופנה למערב ומסרים אחרים מופנים לחברה הפלסטינית פנימה. כלפי חוץ מודגשים שיח זכויות אדם, שלום ודו-קיום; כלפי פנים נוכחים שיחי דה-לגיטימציה של עצם קיום ישראל, האדרת "שהידים" וחינוך מתמשך למאבק אלים (MEMRI, 2023; Abu Toameh, 2018). תופעה זו אינה שולית אלא מוסדית – היא נוכחת בספרי לימוד, בדרשות יום שישי ובתקשורת הרשמית של הרשות הפלסטינית וחמאס.

זוהי כמובן ה'תקייה הפוליטית': הציווי ההלכתי לשטות ב'כופרים' באמצעות העמדת פנים. שימוש פוליטי במושגי הסתרה והטעיה כלפי "אויב" כאלמנט לגיטימי במאבק, תוך הישענות סלקטיבית על מסורות דתיות-אסלאמיות (Wiktorowicz, 2005). התגברות המאבק המוסלמי, במערב בכלל ובישראל בפרט, נתן לה נופך חדש ומבטיח כחלק מ'רעיון ההתנגדות' (המוקוואמה).

שקר כתחליף לאחריות שלטונית

במקום פיתוח מוסדות מדינתיים אפקטיביים, קיימת נטייה להאשים באופן קבוע את ישראל בכל כישלון פנימי: כלכלי, חברתי או פוליטי. כך מוסתרים כשלים מבניים כגון שחיתות, ניאו-פטרימוניאליזם, דיכוי פוליטי והיעדר שלטון חוק (Brown, 2010). השקר הופך למנגנון שמונע ביקורת פנימית ומנציח הנהגה כושלת.

האדרת הקורבן והכחשת אלימות עצמית

תרבות השקר מתבטאת גם באי-הכרה שיטתית באלימות פלסטינית כלפי אזרחים, ובהצגתה כ"התנגדות לגיטימית" ללא הבחנה מוסרית או משפטית. פיגועי טרור מוצגים כהכרח היסטורי, בעוד קורבנות ישראלים נמחקים מהנרטיב או מוצגים כ"מתנחלים" גם כאשר מדובר בילדים או אזרחים בתחומי הקו הירוק (Bar-Tal & Hammack, 2012).

השלכות: קיפאון פוליטי והעמקת הסכסוך

תרבות השקר פוגעת בראש ובראשונה בפלסטינים עצמם. היא משמרת אשליות, מונעת פשרות ריאליסטיות, ומנציחה סבל מתמשך. בהיעדר אמת היסטורית מוסכמת ואחריות עצמית, לא ניתן לבנות פרויקט לאומי בר-קיימא (אבל אין גם כוונה כזו). כפי שמלמד הניסיון ההיסטורי, עמים שהצליחו להשתקם לאחר תבוסה – גרמניה ויפן למשל – עשו זאת רק לאחר אימוץ אמת כואבת (Judt, 2005).

לסיכום

"תרבות השקר הפלסטינית" איננה תכונה מולדת אלא תוצר של סכסוך, הנהגה כושלת ותמריצים בינלאומיים המעודדים נראטיב קורבני במקום ריבונות אחראית. כל שינוי עתידי מחייב מעבר מהכחשה להכרה, משקר לאמת, ומפוליטיקה של קורבן לפוליטיקה של אחריות. ללא מהפכה תודעתית זו, אין ולא תהיה מדינה פלסטינית מתפקדת.

[לאוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על רעיון ההתנגדות המוסלמי, 'אל מוקוואמה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• הרחבה על ה'תקייה', העמדת הפנים שבה משטים המוסלמים במערב.
• אוסף המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', בהשוואה למערבית.
• אוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם.
• אוסף המאמרים על רעיון ההתנגדות המוסלמי, 'אל מוקוואמה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), 'תקייה', העמדת הפנים שבה משטים המוסלמים במערב, ייצור ידע, 2/12/23.
• פנחס יחזקאלי (2025) רעיון ההתנגדות המוסלמי, 'אל מוקוואמה' באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 11/11/25.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על פרדיגמת חשיבה מזרחית מול המערבית, באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2023), הצד האפל של האיסלאם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/12/23.

• Abu Toameh, K. (2018). The PA’s double talk. Gatestone Institute.
• Bar-Tal, D. (2007). Sociopsychological foundations of intractable conflicts. American Behavioral Scientist, 50(11), 1430–1453.
• Bar-Tal, D., & Hammack, P. L. (2012). Conflict, delegitimization, and identity. International Journal of Intercultural Relations, 36(1), 7–20.
• Brown, N. J. (2010). Palestinian politics after the Oslo accords. University of California Press.
• Judt, T. (2005). Postwar: A history of Europe since 1945. Penguin.
• Khalidi, R. (1997). Palestinian identity: The construction of modern national consciousness. Columbia University Press.
• MEMRI. (2023). Palestinian media and education reports. Middle East Media Research Institute.
• Wiktorowicz, Q. (2005). Radical Islam rising: Muslim extremism in the West. Rowman & Littlefield.