תקציר: בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק עוררה סערה ציבורית חסרת תקדים. גל של סרטונים, כרזות וממים מילא את הרשתות החברתיות, ורובם התרכזו בדימוי אחד: פסל החירות. הפסל, סמל האומה האמריקאית וערכיה הליברליים, הופיע בסצנות בהן הוא עוזב את ניו יורק, בוכה, נמס או שוקע בים. המאמר בוחן את המשמעות העמוקה של תופעה זו, שבו חברה מתאבלת על סמליה שלה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בחירתו של זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק עוררה סערה ציבורית חסרת תקדים. גל של סרטונים, כרזות וממים מילא את הרשתות החברתיות, ורובם התרכזו בדימוי אחד: פסל החירות. הפסל, סמל האומה האמריקאית וערכיה הליברליים, הופיע בסצנות בהן הוא עוזב את ניו יורק, בוכה, נמס או שוקע בים.

מאמר זה בוחן את המשמעות העמוקה של תופעה זו – הן מבחינה סוציולוגית והן מבחינה פסיכולוגית – ומציע לראות בה ביטוי לתחושת אובדן זהות קולקטיבית, לחרדה מערעור ערכי היסוד של הדמוקרטיה המערבית, ולתהליך רחב של "טראומה תרבותית" שבו חברה מתאבלת על סמליה שלה.

שימו למשל לב לתמונה למטה: היא מבוססת על אירוע הרצח של אירינה זרוצקה (Iryna Zarutska), פליטה אוקראינית בת 23 שנמלטה מהמלחמה בארצה והגיעה לארצות הברית. היא נדקרה למוות ב-22 באוגוסט 2025 על ידי חסר בית ועבריין משוחרר בשם דקרלוס בראון ג'וניור, בעת שישבה ברכבת הקלה בשארלוט, צפון קרוליינה. פה, האמן הציב את פסל החירות במקום אירינה ואת זוהרן ממדאני במקום דקרלוס... המסר ברור!

פסל החירות כסמל של אתוס אמריקאי

פסל החירות, שניתן כמתנה מצרפת לארצות הברית בשנת 1886, נועד לסמל את עקרונות הנאורות: חירות, רפובליקניזם, שוויון, ודמוקרטיה. הוא היה לא רק סמל לאומי אלא גם מיתוס מכונן של זהות. עבור מיליוני מהגרים שהגיעו לניו יורק, המראה הראשון של הפסל היה הבטחה – חופש מדיכוי, הזדמנות לחיים חדשים.

מבחינה סוציולוגית, פסל החירות הוא מוסד סמלי (symbolic institution) – חלק ממערכת האמונות והדימויים שמלכדים את החברה האמריקאית. לפי אנתוני גידנס (Giddens, 1991), מוסדות כאלה יוצרים תחושת “ביטחון אונטולוגי” – ודאות בקיומם של סדר ומשמעות בעולם.

כאשר סמלים כאלה מתערערים, מתערערת גם תחושת הזהות הקולקטיבית.

האירוניה של המחאה: כשהחירות עוזבת

בעקבות בחירתו של ממדאני, הופיעו ברשתות החברתיות סרטונים שבהם נראה פסל החירות “עוזב את ניו יורק”. הוא צועד על רפסודה, נמס או פורש כנפיים ונעלם באופק. זהו שימוש באירוניה תרבותית: הפיכת הסמל למראה ההפוכה של עצמו. הפסל, שייצג את כניסת החירות לאמריקה, מוצג כעת כסמל לעזיבתה.

המסר ברור: אמריקה כבר איננה הבית של ערכי החירות. הציבור מרגיש כי הערכים שעליהם נבנתה האומה – חופש ביטוי, חילוניות, פלורליזם – מתחלפים באידאולוגיות הנתפסות כסותרות אותם. האירוניה החזותית הזו מהווה מחאה רגשית־חזותית, ולא רק פוליטית. במקום לטעון טענה רציונלית, היא מבטאת תחושת בגידה.

ניו יורק כסמל מערבי שנשמט

ההלם הציבורי נבע גם מהעיר עצמה. ניו יורק היא העיר־מיתוס של המערב: בירת ההגירה, הכסף, האמנות והחירות. היא מייצגת את חזון "העולם הפתוח" שאליו שאפה אמריקה מאז המאה ה־20. כאשר מועמד המזוהה עם עמדות איסלאמיסטיות נבחר לראשותה, רבים ראו בכך סימן לשקיעת המערב הליברלי – לא רק שינוי פוליטי אלא תמורה תרבותית עמוקה.

בהיבט הסוציולוגי, זהו ביטוי לתהליך שמכונה “עייפות הדמוקרטיה” (Gray, 2018): כאשר חברה חופשית כל כך עד שהיא מאבדת את יכולתה להגן על ערכיה. הליברליזם, משחרר האדם מדת וממסורת, הופך לכלי שבו כוחות אנטי־ליברליים משתמשים כדי לפרק את החברה מבפנים.

ממדאני כמראה לתהליך היסטורי

ממדאני, מעבר לדמותו האישית, מגלם תופעה רחבה של התפוררות הסדר התרבותי המערבי. הוא משמש כ”מראה” שבה אמריקאים רבים רואים את עצמם: חברה שאיבדה את ביטחונה במי שהיא. זהו מצב שבו הסובלנות נעשית חסרת הבחנה, עד שהיא פותחת את הדלת לתפיסות עולם שאינן מאמינות כלל בחירות הפרט. באופן פרדוקסלי, פסל החירות - שנועד לשמש סמל של פתיחות - הופך למייצג של גבולות. המחאה סביבו אומרת למעשה: “פתיחות ללא זהות איננה חירות, אלא פירוק.”

המחאה כאבל תרבותי

כאשר חברה מאבדת אמון בעצמה, היא אינה מגיבה בדיון אלא בסמל. המחאה סביב פסל החירות משקפת אבל תרבותי – תחושת פרידה ממשהו שאיננו ניתן לשחזור. הפסיכולוגים החברתיים Volkan (2001) ו־Alexander (2004) תיארו תופעה זו כ“טראומה קולקטיבית” – מצב שבו קבוצה חווה פגיעה באחד מסמליה המכוננים ומגיבה בריטואל של אבל.

הסרטונים, הכרזות וההצגות הציבוריות של “פסל החירות העוזב” הם טקסים כאלה. הם מאפשרים לציבור לעבד את הכאב על אבדן ערכי החירות, גם אם לא במודע.

דימוי של הגירה הפוכה

אחד הדימויים המרתקים בתופעה זו הוא היפוך ההגירה. אם בעבר פסל החירות קיבל את פני הבאים אל החוף האמריקאי, כעת הוא עצמו “מהגר” – עוזב את הארץ.
זהו תהליך סוציולוגי עמוק: הזהות האמריקאית עצמה נעשית “מהגרת”, נודדת ממקום למקום בחיפוש אחר משמעות חדשה.
במובן זה, הסרטון שבו הפסל עוזב את ניו יורק הוא מראה לתודעה מערבית נוודית, שאינה מוצאת עוד עוגן יציב של ערכים.

הפסיכולוגיה של אובדן סמל

הסמל כעוגן נפשי: בהיבט הפסיכולוגי, סמלים לאומיים הם עוגנים קולקטיביים המעניקים לחברה ביטחון והמשכיות. הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט (Winnicott, 1953) תיאר את תופעת “האובייקט המעברי” – חפץ שמאפשר לילד לעבור מתלות לעצמאות.
בדומה לכך, סמלים לאומיים משמשים את החברה כמנגנון של יציבות רגשית. הם גשר בין עבר לעתיד, בין יחיד לקולקטיב. כאשר סמל כזה נסדק, נוצר אובדן נפשי קולקטיבי. החברה חווה זאת כמוות של “אובייקט מעבר תרבותי” – ואם תרבותית שאינה עוד מגוננת עליה.

מוות של אם תרבותית: בדימוי של פסל החירות הבוכה או הנוטש, ניכר יסוד עמוק של דימוי אם גוססת. הפסל – דמות נשית, מגוננת, נושאת לפיד – מגלם את “האם האמריקאית הגדולה”, המעניקה ביטחון ומשמעות. כאשר היא עוזבת, הציבור חווה יתמות תרבותית. זהו ביטוי למה שקרל גוסטב יונג (Jung, 1959) כינה “הצל של הארכיטיפ”: הצד האפל של דמות האם, המופיע כאשר הערכים החיוביים מתהפכים למקור חרדה.

רגרסיה חברתית וחרדת זהות: אובדן סמל גורם לרגרסיה – נסיגה אל מצבי תודעה ילדותיים יותר. החברה חוזרת לדפוסים של "אנחנו מול הם", ומחפשת אשמים. הזעם כלפי ממדאני, אם כן, איננו רק פוליטי אלא מנגנון הגנה פסיכולוגי: הוא מאפשר להפנות את החרדה פנימה אל מושא חיצוני.
בדומה למצב של אבל, הציבור מחפש משמעות חדשה ומנסה לשקם את שלמותו הנפשית דרך האשמה, מחאה או אמנות.

חרדה מהתמוססות משמעות: אריך פרום (Fromm, 1941) ויקטור פרנקל (Frankl, 1959) הדגישו כי הצורך במשמעות הוא יסוד קיומי.
כאשר סמלים קורסים, מתמוססת גם משמעות החיים החברתיים. התחושה ש"פסל החירות עוזב" מבטאת חרדה זו במלואה: לא רק אובדן חירות, אלא אובדן משמעות קיומית – “אם אפילו החירות עצמה נוטשת אותנו, מה נותר מאיתנו?”

ניכור והשלכה: נורברט אליאס (Elias, 1987) הציע כי חברות משליכות את חרדותיהן על “האחר”. ממדאני, כדמות הנתפסת כזרה למערב, הפך למסך השלכה של החרדה מהתפוררות פנימית. באופן זה, דמותו אינה רק סמל פוליטי אלא סמל פסיכולוגי – בבואת הפחד שהמערב עצמו הפך לזר לעצמו.

השבת הסמל כריפוי: לצד תחושת האובדן, ניתן לזהות גם תנועה תרבותית של תיקון. אמנים ויוצרים רבים מציגים דימויים שבהם פסל החירות “חוזר”, “מתחדש” או “נולד מחדש”. זהו ניסיון של החברה לאחות את הקרע הנפשי. האמנות משמשת כמרחב טיפולי שבו הקולקטיב מתמודד עם אובדן הזהות באמצעות יצירה חדשה. תהליך זה דומה למה שפרויד כינה “עבודת האבל” (Freud, 1917) – תהליך שבו הנפש מפרקת את ההיקשרות הישן ומבנה מחדש זהות על בסיס אחר.

משמעותו העמוקה של “אובדן סמל”

מה שמתרחש סביב פסל החירות איננו רק מחאה פוליטית – זהו תהליך תרבותי־נפשי רחב.
הפסל הפך למוקד של הקרנה תרבותית: דרכו, החברה האמריקאית מבטאת את הפער בין מה שהיא מאמינה שהיא לבין מה שהיא רואה במציאות.
הדימוי של “החירות העוזבת” הוא ביטוי לתחושת ניכור מערבי מעצמו, לתחושת “סוף עידן הנאורות” – מצב שבו הערכים שהגדירו את המערב הופכים לסמל ריק, ואפילו מאיים.

באופן פרדוקסלי, דווקא דרך המחאה הזו מתגלה כי הסמל עדיין חי: אם החברה מגיבה בעוצמה כה גדולה לאובדנו, סימן שהוא עדיין ממלא תפקיד רגשי מהותי. במובן זה, ייתכן שפסל החירות איננו “עוזב באמת” אלא מנסה להיוולד מחדש: לעבור טרנספורמציה מתפיסה של חירות ליברלית־אינדיבידואלית לחירות של זהות קהילתית מחודשת.

לסיכום

המחאה סביב דמות פסל החירות בעקבות בחירתו של זוהרן ממדאני משקפת תהליך כפול – פוליטי ופסיכולוגי גם יחד.

• ברמה הפוליטית, היא מבטאת את החרדה מהתפוררות ערכי היסוד של הדמוקרטיה הליברלית;
• ברמה הפסיכולוגית, היא מבטאת אבל תרבותי על אובדן הסמל המאגד של זהות לאומית.

פסל החירות, סמל של אור ותקווה, הפך למראה שבה משתקפת החרדה הקיומית של המערב. אך דווקא עוצמת המחאה סביבו מלמדת כי הרצון לחירות, למשמעות ולזהות משותפת עדיין לא כבה.

ואפשר להסתכל על זה אחרת: שהפסל איננו עוזב את ניו יורק, אלא קורא לה להתעורר, ומזכיר לה מי היא הייתה, ומי היא עדיין יכולה להיות.

[לאוסף המאמרים על מלחמת הדת של המוסלמים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הצד האפל של האיסלאם, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ניו יורק של זוהרן ממדאני, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על מלחמת הדת של המוסלמים.
• אוסף המאמרים על ניו יורק של זוהרן ממדאני.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על הצד האפל של האסלאם.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), הכל על מלחמת הדת של המוסלמים, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 11/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2025), ניו יורק של זוהרן ממדאני באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 28/10/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), הצד האפל של האסלאם באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/12/23.

• Alexander, J. C. (2004). Cultural Trauma and Collective Identity. University of California Press.
• Baudrillard, J. (1981). Simulacres et Simulation. Éditions Galilée.
• Elias, N. (1987). The Society of Individuals. Oxford: Basil Blackwell.
• Frankl, V. E. (1959). Man’s Search for Meaning. Boston: Beacon Press.
• Freud, S. (1917). Mourning and Melancholia. In Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Vol. XIV.
• Fromm, E. (1941). Escape from Freedom. New York: Farrar & Rinehart.
• Giddens, A. (1991). Modernity and Self-Identity. Stanford University Press.
• Gray, J. (2018). The Soul of the Marionette: A Short Inquiry into Human Freedom. Allen Lane.
• Huntington, S. P. (1996). The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order. Simon & Schuster.
• Jung, C. G. (1959). The Archetypes and the Collective Unconscious. Princeton University Press.
• Lippmann, W. (1922). Public Opinion. New York: Harcourt, Brace and Company.
• Sennett, R. (2018). Building and Dwelling: Ethics for the City. Farrar, Straus and Giroux.
• Volkan, V. D. (2001). Bloodlines: From Ethnic Pride to Ethnic Terrorism. New York: Farrar, Straus and Giroux.
• Winnicott, D. W. (1953). Transitional objects and transitional phenomena. International Journal of Psychoanalysis, 34, 89–97.