תקציר: קריקטוריסטים אינם עיתונאים "רגילים", אלא אמנים של ביקורת ויזואלית. ובכל זאת, לא אחת נאלצים קריקטוריסטים לעמוד מול תביעות לשון הרע, שמבקשות להצר את חופש הביטוי ולמתוח קו בין סטירה לגנאי. בישראל, עלה הנושא לסדר היום כשפורסם בתקשורת כי הוגשה תביעת השתקה כנגד אחד הקריקטוריסטים הבולטים בימין, אור רייכרט.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

קריקטורה היא צורת ביטוי אמנותית־פוליטית המגלמת את חופש הדעה במינון הגבוה ביותר: היא חדה, לעתים סאטירית, ולעתים קרובות אף פוגענית כלפי מושאי הביקורת שלה. הקריקטוריסט אינו מתיימר להביא "אמת עובדתית", אלא את נקודת מבטו האישית, אשר באמצעות ההגזמה, ההקצנה והדימוי הוויזואלי מבקשת לעורר מחשבה ציבורית.

ובכל זאת, לא אחת נאלצים קריקטוריסטים לעמוד מול תביעות לשון הרע, שמבקשות להצר את חופש הביטוי ולמתוח קו בין סטירה לגנאי.

בישראל, עלה הנושא לסדר היום כשפורסם בתקשורת (ראו הכתבה למטה), כי אחד הקריקטוריסטים הבולטים ביותר היום בימין, אור רייכרט, 'חטף' תביעת השתקה (SLAPP – Strategic Lawsuits Against Public Participation), במסגרת 'קמפיין תביעות ההשתקה' של המחאה.

ע"פ הכתבה, ב- 24 באוגוסט 2025, הגיש יו"ר מפלגת הדמוקרטים, האלוף במיל' יאיר גולן, לבית משפט השלום בתל אביב, תביעהשל לשון הרע נגד רייכרט, לאחר שזה פרסם כרזות המציגות אותו, לטענתו, כמחבל חמאס (ראו תמונה בהמשך). באחד מהם מופיע הציטוט השנוי במחלוקת של גולן, שבהם קרא לעצור את המלחמה, שכן "מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב ולא שמה למטרה גירוש אוכלוסייה". בתביעה גולן טוען כי הפרסומים של רייכרט הציגו אותו ככזה שמזדהה עם מטרות הארגון, ומסייע לו בשעת מלחמה. לטענת גולן, הפרסומים הללו הובילו למסע הסתה חמור נגדו ברשתות החברתיות: "מי שמרעיל ומסית - ישלם".

אגב, דבר התביעה פורסם בתקשורת, אבל טרם הגיע לידיו של רייכרט, שפרסם בטוויטר ב- 26 אוגוסט 2025 את הציוץ הבא: "חברים יקרים - עדכון: טרם קיבלתי את כתב התביעה, ואין לי איך להתייחס לכל הטרללת. תודה לכל מי שרוצה לעזור, לתרום, לתת יד, לתמוך, לתת עצה טובה או מילה מעודדת. בעז"ה, כשתגיע התביעה, אעדכן כיצד נתמודד. זהו חופש הביטוי של כולנו, ויחד נוכל לעמוד מולם."

בין אם תוגש לבסוף תביעה ובין אם הסיפור פורסם כדי להרתיע, הגשת תביעות השתקה נגד קריקטוריסטים אין דבר מובן מאליו, והיא מאירה בעיה עקרונית: כיצד ניתן לטעון כי קריקטורה - שהיא מעצם טבעה ביטוי סאטירי ולא תיעודי - מהווה "לשון הרע"? שהרי: "כאשר אדם מצייר קריקטורה הוא בעצם משקף את דעתו על האירועים. אם הקריקטוריסט מבטא עמדה, הרי מדובר בדעה ולא בעובדה, ולפי חוק איסור לשון הרע, הבעת דעה זוכה להגנה רחבה יותר (חוק איסור לשון הרע, סעיף 15). אך בפועל, עצם ההגעה לבית המשפט חושפת את הקריקטוריסט להליך יקר ומתיש, שתכליתו, מן הסתם, השתקה.

האם לא הוגשה תביעה בשל החשש מגילוי מסמכים?

גילוי מסמכים הוא הליך פרוצדורלי שגרתי בכל תביעה אזרחית, ולא רק בתביעות לשון הרע, אבל דווקא בתחום זה עצם הסכנה שהתובע יעמוד מול צו לגילוי מסמכים, מהווה גורם מרתיע בפני הגשת תביעה בפועל.

בהקשר זה יתכן גם שיאיר גולן והדמוקרטים יעלו על מוקש בסוגיית גילוי המסמכים (ויתכן שזו הסיבה שטרם הגיעה תביעה לידיו של רייכרט): בתביעות לשון הרע נדרשים לעתים דווקא התובעים לחשוף מסמכים שונים, המוכיחים את את הפגיעה שנגרמה להם. באופן פרדוקסלי, מהלך זה עלול להפוך לחרב פיפיות: כדי להוכיח כי נגרם להם נזק חמור, הם נאלצים לחשוף לעתים מידע אישי, עסקי או פוליטי, שניתן להשתמש בו נגדם בהמשך.

כך, תביעת ההשתקה - שתכליתה הייתה להרתיע ולצמצם ביקורת - עלולה להוביל דווקא לחשיפת יתר ולהעמקת הדיון הציבורי על מעללי התובע ומפלגתו (ברק־ארז, 2017), ולקבע דווקא את התיוג שנוצר ליאיר גולן ולמפלגתו עם חמאס ומסריו, דווקא בשנת בחירות.

הקרב סביב קריקטורות איננו תופעה ישראלית בלבד

פרשת שרלי הבדו

הדוגמה הקשה ביותר בנוגע לקריקטורות ו'הפגיעה בשם הטוב' הייתה פרשת הקריקטורה של הנביא מוחמד בשבועון הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו". היא החלה עם פרסום איורים שלעגו למוחמד, נביא האיסלאם, והסלימה באופן טרגי ב-7 בינואר 2015, כאשר שני מחבלים איסלאמיסטים פרצו למשרדי המגזין בפריז ורצחו 12 בני אדם, ביניהם עיתונאים וקריקטוריסטים בכירים.

ממשלת צרפת, מצידה, הגיבה באופן דואלי ומורכב. כלפי חוץ, היא התייצבה באופן נחרץ להגנת חופש הביטוי, ערך יסוד של הרפובליקה. הנשיא דאז, פרנסואה הולנד, הכריז על אחדות לאומית, והסיסמה "Je Suis Charlie" ("אני שרלי") אומצה ברחבי העולם כסמל לסולידריות עם הנרצחים ולתמיכה בחופש העיתונות.

עם זאת, במקביל להצהרות אלו, פעלה הממשלה באופן שהגביל את השיח. בשבועות שלאחר הפיגוע, הרשויות בצרפת השתמשו בחוקים קיימים נגד "הסתה לשנאה" ו"האדרת טרור" כדי לעצור עשרות אנשים, ביניהם קומיקאי ובלוגרים, שהביעו דעות פרובוקטיביות לכאורה. צעדים אלו עוררו ביקורת על צביעות ועל "סטנדרט כפול", כאשר המדינה מגנה על זכותו של "שרלי הבדו" לפרסם תכנים פוגעניים, אך במקביל פועלת להשתיק אותם, ובכך הגבילה בפועל את גבולות השיח הציבורי (Klausen, 2009).

פרשת הקריקטוריסט האוסטרלי יוהנס ליק דומה מאוד לפרשת אור רייכרט ויאיר גולן

ביולי 2024 איימה בתקשורת סנאטורית המפלגה הירוקה באוסטרליה, מהרין פארוקי (Mehreen Faruqi), כי תגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון "דה אוסטרליאן" (The Australian) ביולי 2024, בעקבות קריקטורה סאטירית שפרסם הקריקטוריסט האוסטרלי יוהנס ליק. הקריקטורה (ראו למטה) מציגה את הסנאטורית מהרין פארוקי לובשת כיסוי ראש עם הכיתוב "חמאס", כשהיא מלבינה קיר ועליו כתוב "אוקטובר 7" בצבע אדום, באמצעות רולר צבע לבן מקופסה שכותרתה "White Wash". היא אומרת: "מה העניין הגדול? זה רק קצת צבע..." (ראו למטה).

פארוקי טענה כי הדבר מהווה דיבה, דרשה התנצלות מיידית והסרת הקריקטורה מהאינטרנט, ואיימה בתביעה משפטית. ליק, שזו הייתה הפעם הראשונה שנתקל באיום כזה, הביע תדהמה אך עמד מאחורי יצירתו, והעיתון תמך בו תוך הסתמכות על הגנות משפטיות של אמת ודעה כנה. עד 2025, לא דווח על הגשת תביעה רשמית, והפרשה הדגישה את המתח בין חופש הביטוי לסאטירה פוליטית לבין טענות לדיבה.

העיר אמטריצה נגד ש’ארלי הבדו: תביעה בעקבות רעיון תמוה אחרי רעידת אדמה

הביטאון הקריקטורי הצרפתי, Charlie Hebdo שכבר הזכרנו למעלה בפרשת הנביא מוחמד, הותקף משפטית על ידי עיר איטלקית בשם אמטריצה (Amatrice), בעקבות קריקטורה שתיארה את הקורבנות של רעידת אדמה כ"מאכלי פסטה" — מה שגרם לזעם בציבור. העיר הגישה תביעה על "עלבון מזעזע וחסר טעם", בעוד המגזין הגן על זכות הבעת הדעה והביקורת (Parody Critique) TIME.

ושוב, גם כאן: לא מצאתי בתקשורת עדות לכך שבאמת הוגשה תביעה בפועל.

הקריקטוריסט Zapiro מדרום אפריקה ו"האונס של הגברת צדק"...

את הקריקטורה "אונס גברת צדק" ("The Rape of Lady Justice") פרסם הקריקטוריסט הדרום אפריקאי ג'ונתן שפירו (Zapiro) בשנת 2008, והיא נחשבת לאחת מהסאטירות הפוליטיות החריפות והזכורות ביותר בתולדות המדינה. היא עוררה סערה ציבורית ומשפטית עצומה והציפה על פני השטח את המתחים העמוקים בין חופש הביטוי, כבוד המנהיגות הפוליטית ועצמאות מערכת המשפט בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד.

הקריקטורה, שפורסמה בעיתון "Sunday Times", הציגה את ג'ייקוב זומה, שעמד אז בראש מפלגת השלטון "הקונגרס הלאומי האפריקני" (ANC) והיה בדרכו לנשיאות, כשהוא מתכונן לאנוס דמות נשית המייצגת את "גברת צדק". דמותה של 'גברת צדק' מוחזקת בכוח על ידי ארבע דמויות פוליטיות, בעלות בריתו של זומה, שקוראים לעבר זומה: "לך על זה, בוס!" ("Go for it, boss!"):

1. ג'וליוס מלמה (אז מנהיג ליגת הנוער של ה-ANC)
2. גילבלה מנטשה (המזכיר הכללי של ה-ANC)
3. בלייד נזימנדה (מנהיג המפלגה הקומוניסטית)
4. זולינזימה ואווי (ראש פדרציית האיגודים המקצועיים)

הקריקטורה פורסמה בתקופה שבה זומה עמד בפני אישומים חמורים בשחיתות, הונאה והלבנת הון. במקביל, הוא זוכה מאשמת אונס במשפט נפרד שעורר מחלוקת ציבורית קשה. Zapiro השתמש במטאפורה החזותית של אונס כדי לבטא את הטענה שזומה ובעלי בריתו הפוליטיים מפעילים לחץ בלתי הולם על מערכת המשפט, מתעלמים משלטון החוק ו"אונסים" את עקרונות הצדק כדי להבטיח שזומה יתחמק מהעמדה לדין ויוכל לעלות לשלטון.

התגובה לקריקטורה הייתה מיידית ונזעמת. זומה הגיש תביעת דיבה נגד Zapiro והעיתון על סך 5 מיליון ראנד (כ-700,000 דולר באותה עת), בטענה שהאיור פגע בכבודו ובשמו הטוב. התביעה הפכה למקרה מבחן עקרוני ומתוקשר סביב גבולות הסטירה וחופש העיתונות במדינה דמוקרטית. ההליך המשפטי נמשך כארבע שנים, ובמהלכו זומה הפחית את סכום התביעה ל-4 מיליון ראנד, ולאחר מכן ל-100,000 ראנד בלבד, בתוספת דרישה להתנצלות רשמית. ההפחתה הדרמטית נתפסה על ידי רבים כהודאה בכך שהמניע לתביעה לא היה פיצוי כספי, אלא ניסיון להשתיק ביקורת עיתונאית.

Zapiro עמד על דעתו: הקריקטוריסט סירב להתנצל ועמד על זכותו לבקר את השלטון באופן סאטירי, חריף ככל שיהיה. הוא טען שהקריקטורה מהווה "פרשנות הוגנת" (fair comment) על אירועים שהיו בעלי עניין ציבורי מובהק. באופן מפתיע, ימים ספורים לפני תחילת המשפט בשנת 2012, זומה משך את התביעה. ההחלטה התקבלה, ככל הנראה, בעקבות לחץ ציבורי ותקשורתי, והבנה שהמשפט עצמו יגרום לו נזק תדמיתי גדול יותר, בין אם יזכה ובין אם לאו.

הוויתור על התביעה נתפס כניצחון גדול לחופש הביטוי בדרום אפריקה. הוא חיזק את מעמדה של הסאטירה ככלי ביקורת לגיטימי וחיוני בדמוקרטיה, גם כאשר היא נוקבת, מטרידה ופוגענית כלפי מושאיה. למרות זאת, הפרשה הותירה צלקת עמוקה בשיח הציבורי במדינה והדגישה את הרגישות הגבוהה סביב נושאים של כבוד, גזע ופוליטיקה.

מאהמוד שוקראי, איראן

ב–2012, נדון הקריקטוריסט האיראני מאהמוד שוקראי ל־25 מלקות, לאחר שצייר קריקטורה של פוליטיקאי מקומי. נטען כי הציור "השפיל" את המתמודד, למרות שפרשנות הציבורית זיהתה כי הקריקטורה הייתה עדינה יחסית ויקיפדיה.

עוד 'פגיעה בנביא', הפעם בתורכיה...

ביולי 2025, נעצר הקריקטוריסט הטורקי Dogan Pehlevan עד לתום ההליכים ויועמד לדין בעקבות קריקטורה המציגה את הדמויות "מוחמד" ו"משה" על רקע חיסולים. הפרובוקציה הוגדרה כפוגענית כלפי הנביא ובגלל כך הואשם בהסתה ובהעלבת הנביא Reuters.

לסיכום: המתח שבין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי מתחדד במיוחד כשמדובר בקריקטורה

בעוד שתובעים טוענים כי קריקטורה עלולה להשפילם בעיני הציבור, הרי שהקריקטוריסט טוען לזכותו להביע ביקורת חריפה ואף מעליבה. כאשר תביעה כזו מגיעה לבית המשפט, השאלה איננה רק משפטית אלא גם עקרונית: האם חופש הביטוי כולל גם את החופש להעליב? מהן הגבולות?

ההלכה הפסוקה בישראל ובמדינות מערביות רבות היא שחופש הביטוי כולל גם ביטויים קשים, ולעתים אף מקוממים, שכן בלעדיהם אין ביקורת אפקטיבית על מוקדי כוח (ברק, 1994). ההכרה הזו חשובה במיוחד נוכח תביעות ההשתקה (SLAPP suits) – תביעות המוגשות לא לשם בירור אמיתי של נזק, אלא כדי להרתיע מבקרים מלמתוח ביקורת (Pring & Canan, 1996).

קריקטוריסטים אינם עיתונאים "רגילים", אלא אמנים של ביקורת ויזואלית. התביעות נגדם חושפות את הגבול הדק שבין סאטירה לחוק לשון הרע. אולם ניסיון השתקה באמצעות בית המשפט עלול להסתיים בתוצאה הפוכה: חשיפה ציבורית, גילוי מסמכים מביך, ודיון רחב הרבה יותר על עצם הביקורת. בכך הופכת תביעת ההשתקה לחרב פיפיות: במקום להשתיק, היא מרחיבה את הדיון הציבורי.

[לאוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על אליטת ההון הישראלית', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על השתקה ותביעות השתקה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2025), על השתקה ותביעות השתקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 30/8/25.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2024), הכל על אליטת ההון הישראלית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 4/11/24.
• ברק, א׳. (1994). חופש הביטוי בישראל. משפט וממשל, 2(1), 221–239.
• ברק־ארז, ד׳. (2017). משפט מינהלי. כרך א׳. ירושלים: הוצאת נבו.
• חוק איסור לשון הרע, תשכ״ה–1965.
• Klausen, J. (2009). The Cartoons that Shook the World. Yale University Press.
• Pring, G. W., & Canan, P. (1996). SLAPPs: Getting Sued for Speaking Out. Temple University Press.