[בתצלום: איור מדומיין של בעל פעור, ממדריך דמונולוגיה נוצרי מ-1818. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

עודכן ב- 27 ביוני 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

• זהו מאמר שני מתוך שניים, העוסק בהיצמדות בני ישראל לבעל פעור. למאמר האחר לחצו: אבי הראל: ההיצמדות לבעל פעור.
• זהו מאמר ראשון מתוך שניים על דמותו המקראית של פינחס, בנו של אלעזר ונכדו של אהרן הכהן. למאמר האחר: אבי הראל: האם פינחס חי 500 שנה?

*  *  *

פרשת בלק עוסקת בסופה בחטא ההיצמדות לבעל פעור. במקום אחר דנו אודות האל פעור [1]. בדברינו הבאים נעסוק בהיבטים נוספים אודות חטא זה. הבעיה הפרשנית העיקרית למקרא הפסוקים בפרשת בעל פעור, הינה אי ההתאמה בין דרישתו של ה' ממשה, לבין הוראתו של משה לעם, כיצד לעצור את חטא בעל פעור, והמגיפה האלוהית שבאה בעקבותיה. ה' מצווה להוקיע את מנהיגי העם, ומשה מצווה את שופטי ישראל להרוג כל אחד שנצמד לבעל פעור ללא קשר לייחוסו או מעמדו, כדלקמן: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם, וְהוֹקַע אוֹתָם לַיהוָה, נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ; וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" [2].

[בתמונה: נוף בהרי מואב. בין הרים אלה היו שהוקדשו לבעל פעור, כמו ראש הפעור ובית פעור. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Dennis Jarvis from Halifax, Canada - Jordan-17A-069. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

לפי המשך הפסוקים אף אחת משתי ההוראות הללו לא יוצא מהכוח אל הפועל, והמקרא מציין דרך נוספת, שלישית, אותה מבצע פנחס בהריגתם של זמרי בן סלוא והאישה המדיינית אשר איתו: "וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [3].

כאמור משלושת הדרכים הללו הושמטו פרטי הביצוע של השניים הראשונות, ורק הדרך השלישית מתוארת ככזאת שעצרה את חרון אף ה'. זאת ככול הנראה ליצור את הרושם על הקורא שרק דרכו של פינחס היא הדרך הראויה מכולן. אם אלה פני הדברים, לא ברור מדוע יש תיאור בפסוקים של שני הדרכים הקודמות, הרי הכותב המקראי היה יכול בנקל להשמיטן מהטקסט הסופי ולספר אודות מעשהו של פינחס ותו לא. היות וסיפור בעל פעור נזכר בארבעה מקומות שונים במקרא, מן הראוי שנבדוק מה נאמר בהם, והאם יש במקורות אלה מסורות נוספות אודות המקרה האמור.

תהילים. המקור בתהילים מניח את האמור בפסוקים של ההיצמדות לבעל פעור, פרק כ"ה בפרשתנו:" וַיִּצָּמְדוּ, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיֹּאכְלוּ, זִבְחֵי מֵתִים וַיַּכְעִיסוּ, בְּמַעַלְלֵיהֶם; וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה. וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס, וַיְפַלֵּל; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" [4].

הושע:" כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם; הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם"[5]. הפסוק עצמו איננו ברור כל צורכו. מה שמובן ממנו היא העובדה שבני ישראל לא עמדו בפיתוי שהציבו מולם בנות מואב, בבעל פעור. ובשל התנהגותם זאת הפכו החוטאים הללו למתועבים לפני ה'.

דברים – " עֵינֵיכֶם הָרֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּבַעַל פְּעוֹר כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ"[6]. פסוק זה אומר באופן מפורש כי כל החוטאים בבנות מואב נספה. הד למגיפה המוזכרת בפרשתנו, שבעטיה נספו עשרים וארבע אלף איש.

יהושע – " הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֺן פְּעוֹר, אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעדת יהוה" [7]. הפסוק איננו מכחיש כי מעשהו של פינחס כיפר על מעשי בני ישראל בבעל פעור. אבל הוא טוען בנוסף כי בני ישראל עלולים לחזור ולחטוא בחטא דומה.

אזכורים מקראיים אלה מוכיחים כי אין עדות למסורות אחרות או שונות ממה שאנו מכירים מהסיפור של פרשת בלק. כאמור הבעיה היא שיש שוני מהותי בין הציווי האלוהי, המדבר על הענשת מנהיגי האומה ואילו משה מדבר על הענשת כל חוטא בלי קשר למעמדו. יתכן שמשה ניסה לרכך או לבטל את הגזירה האלוהית נגד מנהיגי העם, ולכן נקט בלשון מרחיבה – כל חוטא ייענש.

[בתמונה: פנחס הורג את זמרי וכזבי... התמונה היא נחלת הכלל]

בעיה פרשנית נוספת בחטא בעל פעור הוא מעשהו של פינחס. לפי הסיפור המקראי, פנחס הרג שני בני אדם מתוך דחף של רגע, בלי אזהרה מוקדמת וללא הליך משפטי. לכן אין תימא על סברת חז"ל במסכת סנהדרין בירושלמי, כי אלמלא ה' הכריז כי מעשהו של פנחס ראוי, היו משה ובית דינו מנדים אותו. היות ואין אפשרות שכל מן דהוא, יקח את החוק לידיו ויהרוג, בגלל התקדים המסוכן הטומן בתוכו פוטנציאל של כאוס משפטי מוחלט. ברם, היות והכתוב בפרשתנו מזכיר את מעמדם של ההרוגים על ידי פנחס, נשיא שבט שמעון והאישה המדיינית שאיתו, שהייתה אף היא מורמת מעם, אנו לומדים מכך כי פנחס כיוון למלא אחר מצוות ה', להוקיע את המנהיגים שחטאו בבעל פעור, ובמעשה זה יכופר לכלל בני ישראל. ואכן לאחר הריגתם של שניים אלה, המגיפה שהחלה בקרב בני ישראל נעצרת.

קודם שנעסוק בקצרה איזה תפקיד מילא פנחס קודם חטא בעל פעור, נדגיש כי מעשהו דומה למעשיהם ותפקידם של הלויים במעשה העגל. בחטא זה הנצטוו הלויים להרוג:" וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" [8], ובגין מעשיהם אלה, זכו, בדומה לפנחס, לתפקיד במשכן/מקדש.

נחזור לפנחס. נוכחותו של פנחס בזירת ההתרחשות באוהל מועד מוסברת בתפקיד שמילא שם כנשיא משמרות המשכן, כדלקמן: "ופנחס בֶּן אֶלְעָזָר, נָגִיד הָיָה עֲלֵיהֶם לְפָנִים יְהוָה עִמּוֹ" [9], בדומה לתפקיד שמילא אביו לפניו:" וּנְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי, אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, פְּקֻדַּת שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ" [10]. היות ופנחס ירש את אביו בתפקיד כנשיא משמרות המשכן, אביו אלעזר, שהפך להיות כוהן גדול, נמנע מתגובה כלפי נשיא שבט שמעון והאישה המדיינית, היות ונאסר עליו לחלוטין המגע עם המת:" וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה"[11]. הגבלה מעין זו איננה חלה כמובן על בנו של הכוהן הגדול, ומכיוון שזמרי בן סלוא והמדיינית הסיגו את גבול המשכן, אזור שהיה באחריותו של פנחס, זה האחרון מגיב כשומר נאמן של הקודש.

תפקידו זה של פנחס פותר בעיה תיאולוגית של הציווי האלוהי האומר שיש להוקיע את כלל מנהיגי העם, אשמים וחפים פשע כאחד. בדומה לכך ניתן לשאול, מדוע הלוויים כולם צריכים להיענש כאשר יש מסיג גבול בקודש? התשובה לכך היא שהם אמורים להיענש היות ואותו מסיג גבול הצליח במעשהו בגלל ההתרשלות שלהם בתפקידם. בדומה לכך, כלל מנהיגי ישראל חייבים לשאת באחריות לכך, שלא בדקו היטב את גורמי החטא בעם בתחילת המעשה [12].

[בתמונה: פנחס הורג את זמרי וכזבי... התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

הסיפור אודות היצמדות בני ישראל לבעל פעור, מעלה שאלה פרשנית סבוכה. מדוע קיימת אי התאמה בין הציווי האלוהי האומר להוקיע את כל מנהיגי העם, לבין הציווי של משה האומר להוקיע כל חוטא ללא קשר למעמדו? יתכן שמשה ניסה כהרגלו לבטל את רוע הגזירה מעל מנהיגי העם, בקריאתו להעניש את כל החוטאים בחטא בעל פעור. כך לפחות עולה מהתרגומים הארמיים של המקרא, וכך עולה גם מהנוסח השומרוני (לפסוק ה', בפרק כ"ה בפרשתנו).

בסופו של דבר, שני הציוויים הללו לא יוצאים מהכוח אל הפועל, ובשטח קיימת דרך שלישית, דרכו של פנחס. זה האחרון בתוקף תפקידו כראש שומרי המשכן, הורג את נשיא שבט שמעון ואת האישה המדיינית שאיתו, היות והם מסיגי גבול בתחום המקודש. מעשהו זה של פנחס, מתאר את המעשה הנכון והראוי של שומר משכן הקודש. העובדה שרק בדרך זו ה' מפסיק את המגיפה שהחל להכות בה את בני ישראל, מרמזת לנו כי האל קיבל את דרכו של פנחס, ולא את הדרכים המנוגדות הקודמות, כדרך הראויה להפסיק את הנגף בעם.

[בתצלום: איור מדומיין של בעל פעור, ממדריך דמונולוגיה נוצרי מ-1818. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מדיין ומדיינים באתר ייצור ידע, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] אבי הראל, ההיצמדות לבעל פעור, ייצור ידע, יוני 2021.

[2] במדבר, פרק כ"ה, פסוקים: ד' – ה'.

[3] שם, פסוקים: ז' – ח'. ראה גם – אבי הראל, פרשת זמרי בן סלוא – מנהיגות ארוכה מדי, ייצור ידע, יולי 2016.

[4] תהילים, פרק ק"ו, פסוקים: כ"ח – ל'.

[5] הושע, פרק ט', פסוק י'.

[6] דברים, פרק ד', פסוק ג'.

[7] יהושע, פרק כ"ב, פסוק י"ז.

[8] שמות, פרק ל"ב, פסוקים: כ"ו – כ"ז.

[9] דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'.

[10] במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב.

[11] ויקרא, פרק כ"א, פסוקים: י' – י"ב.

[12] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 153.