אבי הראל: אין סיכוי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעת הזאת!

[בתמונה: צירי הקונגרס הציוני הראשון. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: צירי הקונגרס הציוני הראשון. התמונה היא נחלת הכלל]

מי שחושב שמלחמת העצמאות הסתיימה, תמיד יהיה מופתע בגין אירוע טרור כזה או אחר. האמת חייבת להיאמר, מלחמת העצמאות מעולם לא הסתיימה. היא עברה לפסים אחרים.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

התנועה הציונית - למרות שראתה בארץ ישראל את נחלת האבות ההיסטורית - שינתה במרוצת השנים את תפיסתה, אגב השלמה עם אילוצים ועם משתנים פוליטיים רבים.

כך היא ירדה מדרישתה לריבונות על ארץ ישראל כולה, להשלמה עם הקמת מדינה יהודית רק בחלק של ארץ ישראל, ועם ריבונות ערבית על שאר השטח. היהודים אמנם ראו בכל שטחי ארץ ישראל 'אדמת קודש', אולם כאמור, בשל אילוצים הדרישה האמורה ירדה מהפרק.

מנגד הלאומיות הערבית התכחשה ליהדותה של ארץ ישראל, בעיקר לאחר שנות העשרים של המאה הקודמת. דרך אגב, התעלמות מוחלטת, מהנוכחות היהודית בארץ ישראל, בולטת בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית בשלושת העשורים האחרונים (אחד משורשי ההסתה של גלי הטרור לדורותיהם).

[בתמונה: מדינות הלאום הערבי. הלאומיות הערבית התכחשה ליהדותה של ארץ ישראל, בעיקר לאחר שנות העשרים של המאה הקודמת. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: מדינות הלאום הערבי. הלאומיות הערבית התכחשה ליהדותה של ארץ ישראל, בעיקר לאחר שנות העשרים של המאה הקודמת. התמונה היא נחלת הכלל]

רוצים את ארץ ישראל כולה...

לא תמיד הייתה זו העמדה היהודית. בסיום מלחמת העולם הראשונה (1919-1918), דרשו מנהיגים ציונים את ארץ ישראל כולה, הכוללת בחובה את כל השטח שממערב לנהר הירדן, כולל רצועה בעומק כשלושים ק"מ ממזרח לערבה ונהר הירדן, ואת הגדה הצפונית של נהר הליטני, כנחלת אבות של העם היהודי. ראשי הציונות היו ערים ומודעים לנוכחות הערבית בארץ ישראל, שמנו בשנת 1882, כחצי מיליון נפש. הציונים קיוו כי מכוח עלייה המונית, יהפכו היהודים ממיעוט של 25000 איש (בשנת 1882) לרוב. הערבים היו מבחינתם מסיגי גבול שהגיעו לכן במאה השביעית, והפכוה לארץ ערבית ומוסלמית.

בעת העלייה הראשונה (1882), הלאומיות הערבית הייתה עדיין רדומה, אבל חלק מהתושבים מערביי ארץ ישראל החלו להתמרמר ולחשוש מזרם העלייה הציוני שהלך וגבר.

התמוטטות האימפריה העות'מאנית, והצהרת בלפור (1917), העצימו את הרצון הציוני למדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל כולה. חיים וייצמן, נציג ההסתדרות הציונית העולמית ב- 1919 הציג דרישה שכזו בפני וועידת השלום שהתכנסה בפריס. המפה שחשף בפני הוועדה הגדירה את ארץ ישראל כולל השטח שממערב לנהר הירדן, דרום לבנון וחלק מהערבה כשטח הנחוץ לבית הלאומי היהודי. אין ספק כי שאיפה זו הושפעה רבות בגין ממלכת דוד ושלמה והורדוס.

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

[בתמונה: הצהרת בלפור. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: הצהרת בלפור. התמונה היא נחלת הכלל]

הבריטים מחלקים את ארץ ישראל

בשנת 1922, קרעו הבריטים את עבר הירדן מארץ ישראל ההיסטורית ונתנו אותה לאמיר עבדאללה ההאשמי. שר המושבות דאז, וינסטון צרציל, עשה זאת מתוקף סמכותה של בריטניה, שקיבלה מחבר הלאומים מנדט שליטה על ארץ ישראל. המנהיגים הציוניים לא אהבו בלשון המעטה את מעשהו של שר המושבות הבריטי, ובסופו של דבר השלימו עם ביתור ארץ ישראל, כפי שנקבע בספר הלבן של צ'רצ'יל משנת 1922. בשנת 1925, הקים זאב זבוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית, שקראה תיגר על אובדן עבר הירדן, תוך חתירה להחזיר חבל ארץ זה למנדט הבריטי על ארץ ישראל. בחזון המדינה שלו ראה ז'בוטינסקי את קיומו של מיעוט ערבי גדול, שיזכו לזכויות אזרח מלאות, אך לא לזכויות לאומיות. את חזונו הטריטוריאלי ביטא בשיר "שמאל הירדן", שהפזמון החוזר שלו הוא – "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן".

[לאוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה, לחצו כאן]

מדינה דו לאומית?

למרות המחלוקות, הן הזרם המרכזי בתנועה הציונית, והן התנועה הרוויזיוניסטית, לא דברו על הפיכת ארץ ישראל למדינה דו לאומית. רק ארגון קטן, בשם ברית שלום, שנוסד בשנת 1926, על ידי מרצים באוניברסיטה העברית (כדוגמת פרופ' שמואל הוגו ברגמן, ראו תמונה משמאל), שנפתחה שנה קודם לכן בירושלים, ומנהיגים ציונים מהשמאל (כדוגמת פנחס רוזן) שרטטו קווים למדינה דו לאומית שכזאת.

[בתמונה משמאל: שמואל הוגו ברגמן, פילוסוף ישראלי ממוצא צ'כי-גרמני, הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים. התמונה היא נחלת הכלל]

אולם תנועה זו הלכה ודעכה על רקע מאורעות 1929 (בהם נרצחו למעלה מ - 130 יהודים, חלקם הגדול בטבח אכזרי שהתחולל בחברון), אותם חוללו ערביי ארץ ישראל. היו עוד קולות דומים כקולה של ברית שלום אך הם היו מיעוט מבוטל בזרם הציוני הכללי (תנועת השומר הצעיר בהנהגתו של מאיר יערי).

בעקבות פרוץ המרד הערבי בשנת 1936, בארץ ישראל, התכנסה ועדת פיל שבאה לאזור לחקור לפשרם של המאורעות. ועדת פיל קבעה בין השאר כי יש לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות ולפרק את המנדט הבריטי. קצת פחות מעשרים אחוז של הארץ הוקצה למדינה היהודית (הגליל והגזרה הצפונית והמרכזית של מישור החוף), ואילו כ75 אחוזים מהשטח יימסר לידי הערבים. שאר השטח של ארץ ישראל, הכולל את ירושלים ובית לחם, וכן רצועה שתמשך משם מערבה דרך רמלה עד יפו, תמשיך להיות תחת שלטון בריטי. הקביעה הזאת עוררה ויכוחים עזים בתנועה הציונית. בסופו של דבר, הצליחו דוד בן גוריון וחיים ויצמן להעביר את תוכנית החלוקה של ועדת פיל בקונגרס הציוני שהתכנס בציריך בשנת 1937, ברוב של שני שליש. אולם המלצות ועדת פיל נדחו בידי ערביי ארץ ישראל, ואחר כך בידי הממשלה הבריטית עצמה. בספר הלבן של שנת 1939, עליו חתום שר המושבות מלקום מקדונלד, חזרה בה בריטניה מתוכנית חלוקת ארץ ישראל ומרעיון הקמתה של מדינה יהודית. לפי התוכנית החדשה, תקום בשטחי ארץ ישראל מדינה ערבית עצמאית בשלטון הרוב הערבי המצוי בה.

[בתמונה: ועדת פיל בשעת גביית עדות מחיים ויצמן, במלון פאלאס, 1936. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: ועדת פיל בשעת גביית עדות מחיים ויצמן, במלון פאלאס, 1936. התמונה היא נחלת הכלל]

נדרש טרנספר?

מיותר לציין כי על פי המלצות ועדת פיל, נדרש טרנספר של כ- 300,000 ערבים שגרו בשטחים של המדינה היהודית הקטנה שהייתה אמורה לקום. מאז ועד היום, בגלגולים שונים רעיון הטרנספר של ערביי ארץ ישראל, עולה על סדר היום הפוליטי בהקשר לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני.

בשלהי שנת 1947, התקבלה החלטה היסטורית באו"ם אודות סיום המנדט הבריטי, והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הזרם הציוני המרכזי סמך את ידיו על תכנית חלוקה זו כפי דבריו של דוד בן גוריון: "החלטת האו"ם להקים מחדש את מדינתו הריבונית של העם היהודי בחלק ממולדתו, הוא מפעל של צדק היסטורי". (הודעת בן גוריון, הארץ, 30.11.1947).

בעקבות ההחלטה, פרצה מלחמת העצמאות. בסופה, בשנת 1949, ארץ ישראל חולקה הלכה למעשה, כך שבידי היהודים היה מצוי רוב השטח של ארץ ישראל, פרט לגדה המערבית ורצועת עזה. המלחמה גם הביאה לטרנספר של כ -700 אלף של ערביי ארץ ישראל, שברחו מבתיהם אל שטחי הגדה המערבית ומדינות ערב השכנות. חרף זאת, נותר במדינת ישראל מיעוט ערבי גדול שמנה כ 160 אלף נפש, מול כ700 אלף נפש שמנה אז היישוב היהודי. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, עם הכניסה לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, נוספו עוד כ1.5 מיליון ערבים לשליטה ישראלית. עתה, ארץ ישראל חזרה להיות מהים ועד הירדן, וגורמים פוליטיים בעיקר מהציונות הדתית קראו לשמור על ארץ ישראל השלמה. בנוסף, גם המשורר נתן אלתרמן (ראו תמונה משמאל), והסופר משה שמיר, שניהם אנשי תנועת העבודה, ואחרים, חשבו באופן דומה.

[בתמונה משמאל: נתן אלתרמן. האמן: כרמי, בוריס, 1914-2002, המקור: אוסף התמונות הלאומי]

במקביל, הממשלה בראשות לוי אשכול, החלה לאשר התיישבות ברמת הגולן ובגוש עציון. לאחר מכן אישרה הממשלה התיישבות יהודית גם במזרח ירושלים ובלב חברון, אבל נמנעה מסיפוח הגדה המערבית.

זאת בחריג אחד – שטח נרחב במזרח ירושלים, שגבולותיה הורחבו גם לכפרים שמסביב. שטחים אלה סופחו לישראל בתוך מספר ימים לאחר תום מלחמת ששת הימים, ואז הוכרזה ירושלים על חלקה היהודי והערבי כעל עיר מאוחדת.

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

[בתמונה: מלחמת העצמאות. התצלום: זולטן קלוגר לע"מ]

[בתמונה: מלחמת העצמאות. התצלום: זולטן קלוגר לע"מ]

תוכנית אלון

[בתמונה משמאל: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]

לאחר תום מלחמת ששת הימים, הציג יגאל אלון (ראו תמונה משמאל) תוכנית מדינית שניסתה לתת פתרון למצב שנוצר. על פי תוכניתו, שלא התקבלה, ישראל תוותר על שדרת ההר הכוללת את חברון, בית לחם, רמאללה שכם וג'נין, אגב השארת מזרח ירושלים והמרחב הבלתי מאוכלס של דרום בקעת הירדן בידי ישראל.

[בתמונה משמאל: יגאל אלון כשר החוץ, נובמבר 1975. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Bert Verhoeff / Anefo קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0 nl]

התוכנית האמורה, אימצה למעשה את הרעיון של שתי מדינות כפי שהדבר כבר בא לידי ביטוי בהחלטות ועדת פיל משנת 1937.כאמור, יגאל אלון לא הצליח לגייס תמיכה בתוכניתו, והיא הפכה לאבן שאין לה הופכין. ברם, במתווה ההתיישבות היהודית עד שנת 1977, הממשלה הקימה ישובים בעיקר בבקעת הירדן, בגוש עציון, ברצועת עזה וברמת הגולן. לאחר שנת 1977, ההתיישבות היהודית פרחה בכל השטח.

לעומת קבלת תוכנית החלוקה של ועדת פיל בשנת 1937, ושל האו"ם משנת 1947, בידי הזרם המרכזי של ההנהגה הציונית, הרי שערביי ארץ ישראל דחוהו פעם אחר פעם.

כבר בשנת 1920, התכנסה בחיפה ועידה שכונתה "הקונגרס הפלסטיני השלישי", ובהחלטותיה ניתן לראות את הדפוס של הדעה הערבית - הקמת מדינה ערבית בכל שטחי ארץ ישראל הנשלטת בידי הרוב הערבי. מאותו זמן ואילך, המשיכה התנועה הלאומית הערבית בדרישתה על הקמת מדינה ערבית בארץ ישראל, ללא הסכמה עם תוכנית החלוקה הבריטיות.

[בתמונה: משתתפי הקונגרס השלישי בחיפה, 1920. התמונה היא נחלת הכלל]

[בתמונה: משתתפי הקונגרס השלישי בחיפה, 1920. התמונה היא נחלת הכלל]

הערבים מסרבים למדינה דו- לאומית

ככלל, שללו הערבים את הרעיון של הקמתה של מדינה דו לאומית. בתגובה לדו"ח ועדת פיל טענה ההנהגה של ערביי ארץ ישראל כי הם שוללים את המלצותיה, וכי הקמת מדינה יהודית לא תעלה על הדעת. עמדה נחרצת זו נאמרה בעדות של המופתי חאג' אמין אל חוסייני בפני נציגי ועדת פיל. פרט לאנקדוטה זמנית של חמולת נשאשיבי שבראשה עמד ראש עירית ירושלים לשעבר (1920 – 1934) ראע'ב נשאשיבי (ראו תמונה משמאל), שהתנגדה למנהיגותו של חאג' אמין אל חוסייני, הרי שהרחוב הערבי יישר קו עם זה האחרון. גם נשאשיבי לא היה חסיד נלהב של פתרון שתי המדינות או פתרון דו לאומי. ההתנגדות לחוסייני נבעה מנימים אישיים ואינטרסים כלכליים גרידא.

[בתמונה: ראג'ב נשאשיבי, ראש עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. התמונה היא נחלת הכלל]

את העמדה הערבית השוללת באופן גורף כנגד תוכנית החלוקה, אנו יכולים למצוא בדבריו של ההיסטוריון הערבי נוצרי ג'רוג' אנטוניוס, בספרו ההתעוררות הערבית, שהופץ בשנת 1938. בדבריו הוא תקף את המלצות ועדת פיל לחלוקת הארץ ולטרנספר של ערביי ארץ ישראל. לפי גישתו המדובר בנישול של הערבים מהארץ כולה. הפתרון הראוי לטענתו הוא להפוך את ארץ ישראל למדינה ערבית עצמאית בה יוכלו יהודים לחיות מבלי לסכן את עצמאותה של מדינה זו. ברוח דברים אלה, הסית חאג' אמין אל חוסיני את ההמון כנגד היהודים, ואין פלא, שבכל המאורעות כנגד היהודים, בשנים, 1920, 1921, 1929, 1936 -1939, הסיסמא השלטת הייתה שחטו את היהודים. ראוי לציין שבכל שנות המנדט, צידד חוסייני בפתרון של מדינה אחת – ערבית. בזמן מלחמת העולם השנייה, ישב חוסייני רוב הזמן בברלין, וסייע בגיוס חיילים מוסלמים בארצות הבלקן ללחימה לצד הגרמנים בחזית המזרחית כנגד הרוסים.

[בתמונה: אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא גרמניה הנאצית, ברלין 1942. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 147-0483 / CC-BY-SA 3.0]

[בתמונה: אמין אל-חוסייני עם מתנדבים מוסלמים ללגיון הערבי החופשי בצבא גרמניה הנאצית, ברלין 1942. קרדיט: Bundesarchiv, Bild 147-0483 / CC-BY-SA 3.0]

תחילתו של הטרור...

בתום מלחמת העצמאות, החלו הערבים בביצוע של פעולות טרור בתוך שטח ישראל. בשנת 1964, יזמה מצרים כינוס של המועצה הלאומית הפלסטינית, שבעקבותיה הוקם הארגון לשחרור פלשתין. בוועידה האמורה נוסחה אמנה עם יעדים מדיניים ברורים, האמנה הפלסטינית, שהייתה מאז לחוקת הארגון. באמנה נקבע כי יש לנוע קדימה בדרך של מלחמת קודש (ג'יהאד) על מדינת ישראל עד לניצחון הסופי. בשנת 1968, נקבע כי שחרור פלסטין הינה חובה לאומית, והמטרה הינה לחסל את הציונות בפלסטין. רק יהודים שהתיישבו בפלסטין לפני שנת 1917, יורשו להישאר. המפלגה העיקרית במועצה הלאומית הפלסטינית משנת 1969, הייתה הפת"ח, שעל פי האמנה שלה (שלא בוטלה), יש להביס את ישראל צבאית ולמחוק כל סממן ציוני של פלסטין הכבושה.

למרות שבאמנה האמורה יש מקום להקמת מדינה חילונית ודמוקרטית הרי ברור שדברים אלה נכתבו להעמיד פנים כלפי מדינות המערב, כאילו פניהם של הפלסטינים לאפשר מדינה דו לאומית. ברם, בפועל המדובר בתורת השלבים הפלסטינית, שאומרת שבמקום חיסולה של ישראל במכה אחת, יש לחסלה בשלבים.

[בתמונה: תורת השלבים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Miroslavik לאתר Pixabay]

הצהרת העצמאות הפלסטינית

[תמונתו של אנוואר סאדאת היא נחלת הכלל]

בעקבות ביקרו של נשיא מצריים אנוואר סאדאת (ראו תמונה משמאל) בישראל בשנת 1977, הצטרף אש"ף למדינות ערב וקרא שוב לחסל את ישראל. בשנת 1982, מוטטה ישראל את כוחו הצבאי של אש"ף בלבנון. ערפאת וחבר מרעיו נאלצו לנדוד ולהתמקם מחדש בטוניס. חמש שנים מאוחר יותר, התקוממו תושבי רצועת עזה ויהודה ושומרון כנגד השלטון הישראלי.

[תמונתו של אנוואר סאדאת משמאל היא נחלת הכלל]

במקביל, בשנת 1988, ניסח אש"ף את "הצהרת העצמאות הפלסטינית", שהוצגה לעיני העולם כהתמתנות פלסטינית. זאת בהתייחסות להחלטה 181 של האו"ם, אשר חילקה את פלסטין לשתי מדינות ערבית ויהודית, והגדירה אותה כאישור בין לאומי לזכות העם הפלסטיני לריבונות.

בהצהרה זו, מדינת ישראל כלל אינה נזכרת, ואין בה שרטוט של הגיאוגרפיה של מדינת פלסטין. בשנת 1991, בועידת מדריד, בעקבות לחץ אמריקני כבד, ישבו יחד נציגים מישראל ושל מדינות ערב, כולל נציגים של אש"ף. אולם הכינוס במדריד הסתיים בלא כלום.

לאחר כינונה של ממשלת רבין השנייה, בשנת 1992, החל משא ומתן חשאי בין נציגים ישראליים ופלסטיניים. בשנת 1993, גובשו באוסלו קווים עיקריים להסכם ומאוחר יותר החליפו ישראל ואש"ף מכתבי הכרה הדדית. בספטמבר 1993, נחתמה בבית הלבן בידי רבין וערפאת, בתיווכו של הנשיא קלינטון, הצהרת עקרונות המדברת על קץ הסכסוך.

[בתמונה: הסכם קמפ דויד. איפה אנחנו ואיפה סוף הסכסוך... התמונה נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי Vince Musi / The White House. קובץ זה הוא נחלת הכלל]

[בתמונה: הסכם קמפ דויד. איפה אנחנו ואיפה סוף הסכסוך... התמונה נוצרה והועלה לויקיפדיה על ידי Vince Musi / The White House. קובץ זה הוא נחלת הכלל]

עובדים בעיניים...

ברם, ערפאת המשיך בנאומיו בערבית לרמוז, כי המדובר בעצם בתוכנית השלבים המפורסמת. מעשי טרור קשים התרחשו בלב ישראל, אולם חרף זאת חתמו ישראל והפלסטינים על מספר הסכמי ביניים. רוב ערי יהודה ושומרון הועברו לשליטה כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית שזה מקרוב הוקמה. השנים הבאות עד שנת 2000, היו שנים של קיפאון מדיני עם פיגועי טרור נמשכים. אש"ף לא ניסח מחדש את סעיפי האמנה שלו שקראו להשמדת ישראל, ובעצם האמנה האמורה לא תוקנה מעולם. בשנת 2000, נערכו שיחות מדיניות בקמפ דיוויד, בין ישראל לפלסטינים. ברם משיחות אלה לא יצא דבר, והכישלון שלהם הוטל על כתפי הפלסטינים בידי הנשיא קלינטון. למרות שדיוני הועידה עדיין כמוסים, דלף החוצה כי ערפאת שלל אז את הגישה של שתי מדינות לשני עמים. הוא דרש ריבונות על כל מזרח ירושלים והעיר העתיקה. באחד המפגשים כפר ערפאת גם בקיומו ההיסטורי של בית המקדש בירושלים. בד בבד, לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית (28.9.2000) פרצה האינתיפאדה השנייה.

הנשיא קלינטון ניסה להוריד את גובה הלהבות והציע את תוכנית הפרמטרים שלו, שממשלת ישראל קיבלה כבסיס לדיון מדיני. אמנם ממשלת ישראל לא אמרה במפורש הן לתוכנית אולם גם לא דחתה אותה. לדעת הממשל האמריקני ישראל השיבה אז בחיוב. אבל הפלסטינים שוב אמרו לא. גם סבב השיחות שנערך בטאבה בינואר 2001, לא הביא עמו שום בשורה חדשה. בזירה הפלסטינית החל גם לזרוח כוכב חדש, שנוסד כבר בשלהי האינתיפאדה הראשונה החמאס. הארגון שהגדיר ופרסם עוד בשנת 1988 את אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית, הלך והתחזק מאז, ולמעשה גבר על הפת"ח בשנת 2006, בהן השיג רוב בפרלמנט הפלסטיני, והצליח להשתלט על רצועת עזה בשנת 2007. השקפת העולם של החמאס הינה קיצונית כלפי ישראל ויש בהשקפה זו פונדמנטליזם אסלאמי מרחיק לכת. חיסול מדינת ישראל הינו צו דתי שאין פשרה בצידו. גורל הישראלים יהיה כגורל הצלבנים קרי מוות.

[בתמונה: ערפאת דורש דרש ריבונות על כל מזרח ירושלים והעיר העתיקה... מקור התמונה: Photo by Haley Black from Pexels]

[בתמונה: ערפאת דורש דרש ריבונות על כל מזרח ירושלים והעיר העתיקה... מקור התמונה: Photo by Haley Black from Pexels]

הנה כי כן, ראוי לומר כי דפוסי החשיבה וערכי היסוד של החברה הישראלית ושל החברה הערבית בישראל שונים בתכלית. בישראל ניתן לדבר על מדינה אחת שבה חי מיעוט ערבי גדול עם זכויות אזרח, אולם אין אלה פני הדברים לפי ההשקפה הערבית. לדידם יש להקים מדינה אחת בין הים והירדן עם שלטון ערבי מוסלמי. מה יעלה בגורל היהודים? נקל להבין לפי עמדת החמאס וחלק של ערביי ארץ ישראל כי צפוי להם גורל רע ומר. לפי האסלם הם יכולים לחיות כנחותים, משלמי דמי חסות (דימי), תחת לשטון האסלאם.

לשון אחר - מי שחושב שמלחמת העצמאות הסתיימה, תמיד יהיה מופתע בגין אירוע טרור כזה או אחר. האמת חייבת להיאמר, מלחמת העצמאות מעולם לא הסתיימה. היא רק עברה לפסים אחרים.

יש לפרוס את המשילות הישראלית בכל חלקי ישראל, ולהילחם מלחמת חורמה באותם ערביי ארץ ישראל, ומחוצה לה, המנסים בכל שעת הזדמנות לקעקע את המפעל הציוני.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

העשרה

     

One thought on “אבי הראל: אין סיכוי להסדר מדיני עם הפלסטינים בעת הזאת!

  1. מלל ועוד מלל. זה אמר כך והשני אמר אחרת כשמנגד העובדות מדברות בעד עצמן… "החזק שולט עד אשר כוח חזק ממנו קובע אחרת"… בכל מלחמות ישראל ניצחנו כולל מלחמת יום כיפור אשר לדעתי היתה מבוססת על הסכם בין ארה"ב, מצרים וישראל. הסכם אשר הכשיר את הקרקע לשלום בין מצרים לישראל… ישראל עשתה את כל הטעויות האפשריות במלחמתה עם שכנותיה ובעיקר עם הפת"ח והחמ"ס.. כששניים אוחזין בטלית אין מנוס מחיסול היריב ואינני מדבר על הרג וטבח. אני מדבר על שליטה מלאה וגירוש האויב למדינות מוצאו. כל עוד ישראל מהווה כוח חזק ביחס לאויב עליה לנצלו עד תום ושהעולם ירשקש בזנב והרי מאז ומתמיד רק אכלנו קש מעולם זה המתיחס ליהודים כמוקצים מחמת שנאה וקנאה. הממשלה הנוכחית אשר סכות קיומה נתון ביד חבריה בקואליציה שהם למעשה האויב בכבודו ובעצמו. יכולה רק להביא לחיסול מדינת היהודים והרי כל רצונו של אויב זה הוא לשפר עמדות עד התעצמותו במטרה לחסל אותנו… שום מדינה לשני עמים. שום הסכם שלום רק קביעת עובדות בהן החזק ישלוט ללא מיצרים… היום עם הסכמי אברהם שתמיכת ישראל במדינות ערב היא גלויה וחיונית עבורם. יש לנו את הכוח לסלק מישראל את האויב מבית ומחוץ והסכמי אברהם יהיו איתנים מתמיד. מכיוון שישראל עדיפה על תימן ואיראן וכו'…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *