[בתמונה: פרשת השבוע – ראה – קוראת במפגיע לכל אכילת בשר המנוגדת לחוקי הכשרות – "תועבה"... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי stux לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סיפור דוד וגוליית ומשמעויותיו, לחצו כאו]

עודכן ב- 22 באוגוסט 2023

הרב ד"ר יוסי פיינטוך הוא יליד עפולה; בעל תואר שלישי בהיסטוריה אמריקאית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. לימד היסטוריה אמריקאית באוניברסיטת בן-גוריון. הוסמך כרב ב- Hebrew Union College. מחבר הספר U.S. Policy on Jerusalem. משמש עתה כרב במרכז היהודי במרכז אורגון. (JCCO).

*  *  *

פרשת כי תצא לא עושה הנחות באשר למצווה לקבור את המת ללא דחיה מבזה, גם אם בגופתו התלויה של אחרון העבריינים עסקינן:

"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ; לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך" וגו' (דברים כ''א, כ''ב-כ''ג).

אפילו קין, הרוצח הראשון עלי אדמות, יודע שעליו לקבור את גופתו של הבל לאלתר – "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד' י'):

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

[בתמונה: וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. — ספר בראשית, פרק ד', פסוק ח' קין רוצח את הבל, ציור מעשה ידי ברטולומאו מנפרדי, שנת 1600 לערך. מוצג במוזיאון לתולדות האמנות בווינה. התמונה היא נחלת הכלל]

כך גם נוהג "כל ישראל" בעכן בן זרח ובני ביתו שנסקלו באבנים בגין לקיחתם מן החרם ביריחו (ואחריותם המוסרית לתבוסה בעי), ומיד לאחר מכן: "ויקימו עליו גל אבנים גדול" (יהושע ז' כ''ו). ואכן, גם כשבאויבי ישראל מדובר יהושע מקפיד לקבור את מתיהם בטרם ירד הליל: "ואת מלך העי תלה על העץ עד עת הערב וכבוא השמש צוה יהושע ויורידו את נבלתו מן העץ...ויקימו עליו גל אבנים גדול..." (שם, ח', כ''ט – וכיו''ב שם, י', כ''ו-כ''ז).

אפילו את איזבל השנואה הורה מלך ישראל יהוא לקבור לאחר שהושלכה מן החלון לרחוב ונתרסקה גופתה: "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא" (מלכים ב' ט' ל''ד); ולא אחז במצוה אלא ביחוסה המלכותי מצידון מדרך המוסר. והגם שנשתיירו מגופתה המרוסקת רק "הגלגלת והרגלים וכפות הידים" (ל''ה) קברו חיילי יהוא את מה שנותר ממנה.

.

הפרת מצווה חמורה זו, העלולה אף לטמא את אדמת ישראל, מתרחשת עם זאת קבל עם ועדה עם הריגת גולית בידי דוד וכריתת ראשו של הענק הפלשתי אותו מביא דוד לשאול, מן הסתם, כדי לחלוק כבוד למלכו – מצווה הבאה בעבירה בשל ביזוי המת.

מה שברי לעין כל הוא שראשו של גולית לא מובא כלל לקבורה באשר דוד יביא בתקופת מלכותו את הגולגולת שנשתיירה ממנו ל"ירושלם" -- לא זו הבצורה הנמצאת עדיין בידי היבוסי, היא "העיר התחתונה", אלא "העיר העליונה" ממערב לה בנחלת בני יהודה. "ואפשר שדוד השאיר את הגולגולת בידי ישראל שהתגוררו שם" כגרסתו של יהודה קיל בפרשנותו לספר שמואל א', י''ז, נ''ד, (הוצאת מוסד הרב קוק). מכל מקום, ראשו של גולית לא זוכה לקבורה והופך למוצג בשער בת רבים כמדליה אולימפית להתהדר בה.

[בתמונה משמאל: ראשו של גליית לא הובא לקבורה כלל... דוד לאחר הניצחון על גליית, באיור מאת גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

יתרה מזאת, אין בנמצא בספרות ישראל אפילו בדל בקורת על ההפרה הבוטה של המצווה הנוגעת בדבר, הגם שאין היא שונה ממעשה פלישתים בגופתו של שאול לאחר נפילתו, הוא ובניו, בהר ('גלבוע: "...וישאו את ראשו... ואת גולגלתו תקעו בית דגון" דב''הי' א' י', ט'-י).

הפרה דומה שלא זוכה לכל בקורת מתרחשת בספר אסתר לאחר הריגתם של עשרת בני המן. המלכה אסתר, מן הסתם, לא מסתפקת בעובדה זו ומבקשת מבעלה, המלך אחשוורוש: "אם על המלך טוב...ואת עשרת בני-המן יתלו על העץ. ויאמר המלך להעשות כן" (אסתר, ט' י''ג-י''ד), וזאת למרות שנהרגו יום קדם לכן; הללו לא רק שלא נקברו ביום הריגתם, אלא גופותיהם נתלו גם בראש חוצות למחרת – היום שיחגג מעתה ואילך ופורים שמו.

ההלכה הקפידה שגם במקרי הוצאה להרג על ידי סקילה שאחריתה תליית הגופה למען יראו וייראו, הצגת הגופה בפומבי תארך רק רגעים מספר, וקבורתה תיערך מיד לאחר מכן, וכל זאת כדי לרחוש לה כבוד מינימלי כמתחייב מעצם הרעיון ש כ ל בן אנוש נוצר בצלם האלהים.

גופת אשה שהוצאה להרג מעולם לא נתלתה כשל גבר, ולו רק לאותם רגעים ספורים, בשל מימד הצניעות. מכל מקום, אם כך נוהגת תורת ישראל באחרוני הפושעים קל וחמר הוא שקבורת אדם מן הישוב חייבת אף היא להתבצע במהירות האפשרית, ואפילו עוד באותו היום, ככל שהדבר ניתן מתוך מגמה יחידה והיא מתן כבוד למת.

ברם, מסתמא שבמקרי גולית ובני המן לא כך נעשה ואף לא אחד מפרשני תורת ישראל נצרך אפילו לאזכר זאת, ללמדך, אולי, שבכל כלל יש גם יוצא מן הכלל...

[על 'הרג בתליה - כלי הנקמה האולטימטיבי', לחצו כאן] [על ההוצאה להורג בסקילה, שאין אכזרית ממנה, לחצו כאן]

[בתמונה: מסתמא שבמקרי גוליית ובני המן לא כך נעשה ואף לא אחד מפרשני תורת ישראל נצרך אפילו לאזכר זאת, ללמדך, אולי, שבכל כלל יש גם יוצא מן הכלל... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי DonkeyHotey לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על סיפור דוד וגוליית ומשמעויותיו, לחצו כאו]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת 'כי תצא' באתר 'ייצור ידע', יצור ידע, 7/9/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הרג בתלייה - כלי הנקמה האולטימטיבי, ייצור ידע, 10/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2019), הוצאה להורג בסקילה - אין אכזרית ממנה, ייצור ידע, 10/5/19.