גרשון הכהן: אחריותו האישית של אהוד ברק להתדרדרות המצב ברצועת הביטחון ולנסיגה הרשלנית

[מקור התמונה המקורית: פיייסבוק]

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

הראיון הארוך שהעניק אהוד ברק לאורי מילשטיין, יכול לספק חומר לסמינר ביקורתי בשאלות היסוד של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. הראיון מוקד בהצדקת הנסיגה מלבנון; והוא מבטא את עמדת היסוד שהשתרשה במערכת הביטחון הישראלית, בהתייחסותה לטריטוריה כנטל שראוי להיפטר ממנו.

כך הסביר ברק: "חיזבאללה נוצר והתחזק משהייתנו בלבנון, לא מיציאתנו מלבנון... ולמי שחושב שהיציאה מלבנון חיזקה את הפלסטינים אני אומר: ואם היינו נשארים בלבנון וממשיכים לדמם, בלי לתרום לביטחון שלנו, אז מה? הפלסטינים היו מרימים דגל לבן?"

אכן, התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. הדינמיקה שנוצרה דומה לפציעה ברגל שהתדרדרה לזיהום חמור והביאה לכורח לקטיעת הרגל. במצב שהתדרדר, ההחלטה לקטיעה אכן ניתנת להצדקה רפואית. אולם למרות הכורח שנוצר, שתי שאלות דורשות מענה:

  • האחת, למה בשלבי ההתחלה, כשאפשר היה לעצור את ההתדרדרות, העניין הוזנח?
  • והשנייה, למה כשכבר נוצר הכורח בקטיעה, הפעולה בוצעה ברשלנות?

אהוד ברק כדרכו מתאר לנו מערכת שיקולים בינארית: או להמשיך לדמם לשווא, או לסגת. המבחן האסטרטגי בהחלט מתחיל ביכולת להכיר במצוקה ולבקש לה מוצא. אולם יוזמה אסטרטגית אינה יכולה להסתפק בכך. בצומת הדרכים, המציבה כורח לבחירה באחת משתי דרכים ששתיהן אינן רצויות, מצפים ממנהיג אסטרטגי לפרוץ באורח יצירתי אל הדרך השלישית, זו המייחלת ל"פתרון שמחוץ לקופסה", שאינה נלכדת בחסרונות, הטמונים בדרכים שמציעה הצומת הקיימת.

במבט היסטורי על  15 השנים - מראשית ההתארגנות ברצועת הביטחון ב-1985 ועד לנסיגה ב-2000 - ראוי לחלק את התקופה לשלוש תקופות:

  • הראשונה, מראשית היווצרות הרצועה ב-1985 עד מבצע "דין וחשבון" ביולי 1993;
  • השנייה, מהימים שלאחר המבצע, בהתפתחות שנוצרה עם "הבנות דין וחשבון"; ועד סוף 1998;
  • השלישית, מרגע שהצהיר אהוד ברק במערכת הבחירות, על התחייבותו לנסיגה, ועד להשלמת הנסיגה במאי 2000. באנלוגיה למצב הרפואי, על פציעת רגל שהוזנחה, התקופה השנייה 1998-1993 היא תקופת היווצרות הזיהום והזנחתו. התקופה השלישית היא תהליך קטיעת הרגל בביצועו הרשלני.

מבצע "דין וחשבון" לכשעצמו נוהל נכון ביחס להנחיות הדרג המדיני. אולם, הוא ביטא לראשונה מערכה שאינה מיועדת כלל בתכליתה להכרעת האויב, אלא לעיצוב כללי משחק שיהיו מתאימים יותר לאילוצי מדינת ישראל. בראש מעיניו, ראש הממשלה יצחק רבין ביקש  ביטחון ליישובי הצפון - ללא חדירת מחבלים וללא ירי רקטות. מכאן הגדיר לצה"ל את המטרות והאילוצים לפעולתו באזור הביטחון. מההבנות שגובשו בתיווך אמריקאי בסיום המבצע, ציפה רבין לאפשר לצה"ל לפעול ברצועת הביטחון במסגרת מנגנון הסדרה שיתחם את העימות בין צה"ל לחיזבאללה למרחב הלבנוני; מבלי שיזלוג לשטח ישראל. אולם ארגון חיזבאללה, בתחכום מערכתי וכנראה בהכוונה איראנית, השכיל להפוך את ההבנות למלכוד אסטרטגי לישראל. מעצם התכלית להחזקת רצועת הביטחון למען ביטחון יישובי הצפון, ובהתמקדות טכנית בהגדרה זו, במו ידיה קלעה עצמה ההנהגה הישראלית למעגל האבסורד, שבו היא מגלה, פעם אחר פעם, כיצד פעילותה המבצעית להגנת צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, היא המובילה, לערעור הביטחון ביישובי הצפון. דילמה זו הובחנה היטב בד"וח תא"ל אפי איתם, שהוגש בסמוך לכניסתו של אלוף עמירם לוין לתפקיד מפקד פצ"ן. בסיום הדו"ח (סוף 1994) ביקר איתם את האופן הטכני המוחלט שבו הגדירו הדרג המדיני והרמטכ"ל את המטרה בזירת לבנון וטען: "נפילת קטיושות בשטחינו אינה יכולה להיחשב בשום אופן ככישלון משימת הביטחון ליישובי הצפון, והיא צריכה להיות חלק ממחיר זמני שאנו מוכנים לשלם כדי חיצור שיפור משמעותי לטווח ארוך".

[בתמונה: התנאים שהתפתחו ברצועת הביטחון בהנהגת הרמטכ"לים ברק וליפקין ובמדיניות שהתווה ראש הממשלה יצחק רבין, הפכו את המשך שהיית צה"ל ברצועת הביטחון למלחמה ללא תוחלת. בתמונה - חילופי מפקדים. ברק וליפקין-שחק. צילום: אבי אוחיון, לע"מ]

בהכוונת הדרג המדיני, וללא חשיבה ביקורתית מצד המטה הכללי, מערכת הביטחון נצמדה בפעילותה ברצועת הביטחון, בעיקר, למאמץ הגנתי. גם הפעולות היזומות, כוונו במידה רבה לצרכים ההגנתיים, כמו המאמץ לחסימת נתיבי החדירה של חיזבאללה באמצעות מבצעים להנחת מטענים בנתיבים בפאתי רצועת הביטחון.

להבנת ההיגיון ההגנתי שעיצב את התפיסה המבצעית בזירה, ראוי להזכיר את המסגרת המדינית שבה פעל ראש הממשלה: בספטמבר 1993, נחתם הסכם העקרונות בין אש"ף לישראל, שהכניס את ממשלת רבין והמטכ"ל לתהליך אוסלו. במקביל, נפתח בתיווך אמריקאי משא ומתן לשלום עם סוריה. לאחר מבצע "דין וחשבון" אמר רבין: "כיום ישנו סיכוי רב יותר להשגת יציבות בלבנון, כמו גם התקדמות לקראת שלום בסוריה." (מצוטט אצל משה מעוז: ישראל סוריה –סוף הסכסוך?, עמ' 205, 1996).

[בתמונה: ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. ראוי לזכור את המסגרת המדינית שבה פעל ראש הממשלה... התמונה היא צילום מסך]

בתוך כך הבהיר ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין כי אין פתרון צבאי למצב בלבנון. בעיתון הארץ הוא צוטט: "הייתה לנו הצלחה בהנחתת שתי מכות קשות על חיזבאללה ב-1994, העברת דיראני לארץ וההפצצה בעין דרדרה. והתגובה הייתה בבואנוס-איירס ובלונדון, בואו לא נטשטש את הדברים." (הארץ, 13.12.1994)

זה היה הרקע והמסגרת התפיסתית שהובילה את ראש הממשלה רבין ואת גישת הרמטכ"לים ברק וליפקין לתפיסה מבצעית הגנתית, שנמנעה משאיפה לניצחון מול חיזבאללה. ההנחה הייתה שהגעה להסכם מדיני עם סוריה היא רק עניין של זמן. והסכם כזה יביא פתרון לבעיה הלבנונית ולסיום רצוי לנוכחות הישראלית ברצועת הביטחון. רבין חזר והכריז כי אם ישמר השקט בצפון, תהיה ישראל מוכנה לסגת מרצועת הביטחון בתוך תשעה חודשים (ידיעות אחרונות, 23.8.1994).

[בתמונה: הרמטכ"ל ליפקין שחק. הוא ואהוד ברק הובילו תפיסה מבצעית הגנתית, שנמנעה משאיפה לניצחון מול חיזבאללה... צילום: זן ארליך, דובר צה"ל]

תודעת השהות ברצועת הביטחון כזמנית אחראית במידה לא מועטה לקיבעון המערכתי אליו נקלעה תפיסת הפעלת הכוחות ברצועת הביטחון. תודעת הזמניות השפיעה כמובן גם על תשתית שיתוף הפעולה עם צד"ל והאוכלוסייה האזרחית הלבנונית ברצועת הביטחון, באופן שנוצל היטב על ידי חיזבאללה.

תודעת הזמניות פגעה במאמצי בניין הכוח לצורכי הלחימה ברצועת הביטחון; והתבטאה בחוסר השקעה ומיקוד בפיתוח אמל"ח נדרשים, כמו אמצעים חדשניים להתמודדות עם מטענים; וכן, לצורך פיתוח מטענים מתקדמים לשימוש הכוחות המיוחדים של צה"ל, שסבלו משימוש במטענים מיושנים. רק עם כניסת שאול מופז לתפקיד סגן רמטכ"ל, הוא עקף את זרוע היבשה עם צוות אד הוק בו - שהיה גם ראש מו"פ איציק בן ישראל - והם ניסו להתמודד עם הפערים. התכנית לפיתוח אמל"ח חדשני לצורכי לחימת הגרילה בלבנון נקראה "ראי מוצק". תודעת הזמניות אחראית גם להעדר מענה למאמץ מודיעיני שנדרש למיקוד מאמצי ההגנה וההתקפה של כוחות צה"ל במרחב.

זו הדינמיקה שהובילה את כוחות צה"ל ברצועת הביטחון לאבדן הדרגתי  באפקטיביות המבצעית.

משזוהתה המצוקה המבצעית - על התהליכים החברתיים שהיא חוללה באבדן התמיכה הציבורית להמשך שהיית החיילים בלבנון - הכריז אהוד ברק על התחייבותו לנסיגה.  מרגע ההכרזה, נוצר תהליך שלילי שחייב את צה"ל לכינון מערכה לניהול נכון של תהליך הנסיגה. אולם, המטכ"ל לא התייחס לאתגר כמחייב כינון מערכה חדשה וייעודית, לצורך מימוש נכון של התהליך.

במבט על הנסיגה במאי 2000 ראוי להדגיש שלוש סוגיות:

  1. הניהול החפוז שהותיר שובל של השפלה
  2. נטישת צד"ל וההשלכות שלה למעמדה האזורי של מדינת ישראל. בכלל זה ההשפעה שיש לנטישה הזו על הדרוזים בגולן ובישראל
  3. הערכת המצב הכושלת שהאמינה שעם החזרה לגבול הבינ"ל, חיזבאללה יהפוך למפלגה פוליטית ויעזוב את המאבק המזוין נגד ישראל.

[בתמונה: ביזיון הבריחה מלבנון - אנשי צד"ל צוברים על השערים הסגורים... נטישת צד"ל וההשלכות שלה למעמדה האזורי של מדינת ישראל. בכלל זה ההשפעה שיש לנטישה הזו על הדרוזים בגולן ובישראל... הצילום: משה מילנר, לע"ם]

כך, בסופה של הנסיגה שבוצעה תחת אש של חיזבאללה, התגאה הרמטכ"ל בהישג, שהיא בוצעה ללא נפגעים. לאחר שנים של ציפיית דרג מדיני מצה"ל לצמצום הנפגעים, הדבר הזה לכשעצמו הפך לגורם מוביל במדד ההישגים. ההתקפלות המהירה שנראתה כבריחה, כללה הפקרת ציוד חיוני בשטח והפקרה כאוטית של לוחמי צד"ל ובני משפחותיהם. בתנאים האלה אין להתפלא על שובל ההשפלה שנצמד לסיום שהיית כוחות צה"ל ברצועת הביטחון.

הערה לעתיד

הטענות המופרכות של אהוד ברק, מספקות תמיכה לטענה העיקרית שביקשתי לבסס, על חיוניות האחיזה שלנו בשטחי C. הטענה העיקרית של אלה התומכים בנסיגה סוחפת ביו"ש מתבססת על עליונותו של צה"ל, שמאפשרת למדינת ישראל לקחת את הסיכונים הכרוכים בנסיגה כה נרחבת. ניתוח המלכוד האסטרטגי בשנות רצועת הביטחון והאופן בו הצליח חיזבאללה לכפות על המדיניות הישראלית את הריסון בהפעלת תחומי העליונות כמו חיל האוויר, מלמד עד כמה עליונות צבאית לכשעצמה לא מבטיחה כלום.

[לקובץ המאמרים על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

2 thoughts on “גרשון הכהן: אחריותו האישית של אהוד ברק להתדרדרות המצב ברצועת הביטחון ולנסיגה הרשלנית

  1. Pingback: על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. אני מבקש לחזק את הניתוח שלך לגבי מחדל הנסיגה המבוהלת מלבנון 2000 בהתיחסות לדברי ברק בראיון לפיה הוא מייחס השפעה זניחה של הנסיגה על תכניות ההתנגדות הפלסטינית. לא "ההשפלה" היא הבעיה המרכזית אלא אובדן ההרתעה, התמונה של "היהוד בורח" היוותה קטליזטור משמעותי שהחיש את האינטיפדה שבאה מיד לאחריה כפי שאנשי מפתח פלסטינים ולבנונים אמרו בפומבי. אובדן הרתעה זה מזין עד היום את המוטיבציה של ארגוני הטרור למינהם שלא להרפות מהלחץ על ישראל. הגאווה של מופז על כך שהנסיגה המוצלחת עברה ללא נפגעים, וכינה את המפקדים "גיבורים" (לא פחות מכך) היא בעיני נקודת שפל מנהיגותית חמורה ביותר. יחד עם חשיפת עקב אכילס של ישראל – אי היכולת להתמודד עם נפגעים שאת תוצאתה ראינו בסדרת המבצעים חסרי התכלית מול עזה.
    ישראל לגלגה שנים על המצרים שהשאירו את נעליהם במדבר סיני.. צהל השאיר בלבנון אמצעי לחימה , מפות מודיעין, מחשבים ומה לא- הרבה יותר גרוע מ"נעליים", גם הכבוד נשאר שם, וכבוד הוא אלמנט חשוב בתרבות המזרח התיכון, ולא פחות חשובה היא הבגידה בצד"ל ששפך את דמו בצד חילי צהל וננטש.. זו חרפה שבעיני אין לה מחילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.