אבי הראל: שתי המגמות בעניין מותו של משה

[בתמונה: איור המתאר את משה מתבונן על הארץ מפסגת הר נבו. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן]

אבי הראל

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה היא פרשת השבוע האחת-עשרה והאחרונה בספר דברים והאחרונה בתורה כולה, והיא הפרשה הקצרה ביותר במניין המילים והאותיות.

בניגוד לכל שאר פרשות השבוע, שקוראים אותן בשבתות, את פרשת וזאת הברכה קוראים בחג שמחת תורה, שנקבע לציון סיום מחזור קריאת התורה על פי מנהג הקריאה הבבלי, שבו מסיימים את התורה כולה בכל שנה. תוכנה מתחלק לשני חלקים מרכזיים – הברכות שבירך משה את כלל שבטי ישראל, ואילו החלק השני עוסק במותו של משה.

בתיאור מותו של משה אנו מבחינים בין שתי מגמות מנוגדות[1]:

  • מצד אחד מודגש הניסיון להציג את משה כבחיר המין האנושי, וכחורג מהנורמות האנושיות;
  • ומצד שני, את ההבלטה של חטאיו על חולשותיו ואנושיותו ולתארו כאחד האדם.

נדמה שהמגמה השנייה דחקה הצידה את המגמה הראשונה, והמקרא מנסה לטשטש מסורות בדבר ייחודו של משה והתפיסה הרואה בו ייצור על אנושי.

פרק ל"ד בפרשת וזאת הברכה, מכיל את מורכבות דמותו של משה. בתחילת הפרק נאמר כי משה עולה אל הר נבו:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן"[2], אולם לאחר מכן הוא נעלם בעיני בני ישראל, שלא יודעים היכן הוא נקבר:" וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.  וּמֹשֶׁה, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה--בְּמֹתוֹ; לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא-נָס לֵחֹה".

.

התיאור האמור מדגיש כי משה עולה להר נבו רק בכדי שהאל יראה לו את הארץ המובטחת, ואין המדובר כאן לעלייה להר האלוהים, כפי שניתן לחשוב. מנגד, העובדה שאיש לא ידע על מקום קבורתו, עשויה לגרום למחשבה שלא מת כאחד האדם, שהרי אם אין קבר הרי שלא היה גם מוות רגיל, ואולי עלה השמיימה בעודו בחיים. ואכן כבר היו דעות בחז"ל שאמרו: "יש אומרים שלא מת משה"[3], ועלייתו של אליהו השמיימה, הינה המודל שמשה כבר שירטט אותו קודם לכן: "וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם.  וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד"[4].

על מנת לדחות פרשנות מעין זו, מדגיש המספר המקראי בפרק ל"ד, פסוק ו', כי משה נקבר כאחד האדם. הדגש בפסוק האמור כי משה נקבר בגיא, ולא על ההר, עוד כיתוב הבא לומר שמשה לא עלה בסערה השמימה בדומה לסיפור של אליהו. משה אמנם עלה לראש הפסגה, אולם נקבר כאמור בגיא, כמו בן תמותה רגיל. למרות שעל פי פשט הפסוק הלשון ויקבור אותו הינה לשון סתמית, ניתן לפרש כי האל בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו של משה, וזו הסיבה מדוע לא ידע איש את מקום הקבורה של משה.

מול כל זאת, בהמשך אומר המספר המקראי כי: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה, פָּנִים אֶל-פָּנִים"[5], שיש בו רמז למעמדו הייחודי והעל אנושי של משה. מסורת זו רואה במשה כתופעה ייחודית וחד פעמית בתולדות הנבואה בכלל ועם ישראל בפרט. מעבר לשתי המגמות המנוגדות הללו במותו של משה, מוות זה מהווה ציון דרך חשוב במקרא. הוא מסיים את חייו של המנהיג הרוחני שנחשב לגדול מכולם, את קץ הנדודים במדבר ואת סיומה של התורה. המקרא מתאר בספריו, את כינונו של עם ישראל שה' הוא אלוהיו. כל המתואר בספרי המקרא הללו בנושא זה ובנושאים אחרים, קשור קשר הדוק לדמותו ואישיותו של משה. התיאור בפרק ל"ד בפרשתנו, הינו סיכום מקוצר אודות אישיותו ודמותו של משה בנושא זה. המילה שליחות ממצה את הגדרת תפקידו של משה, כפי שאנו מוצאים בתחילתה: "וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם"[6], ובסופה:" לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת"[7]. משה, שמת בעבר הירדן, כדור המדבר כולו, לא עובר את הירדן  לארץ כנען, ולמרות שלכאורה משה היה זכאי להיות בארץ כנען, הרי כישלון הדור הוא תמונת ראי של כישלון מנהיגו. הלקח החינוכי/מוסרי הנלמד מכך הוא – על המנהיג לקחת חלק בגורל עמו ולא להיות יוצא דופן או להיבדל מהם מתוקף שלטונו.

אחרית דבר

בפרק הסיום של המקרא, אנו מוצאים שתי מגמות מנוגדות בדמותו של משה. בחיר המין האנושי, ואדם על אנושי, מול הניסיון לשוות לו דמות אנושית על חולשותיה ואנושיותה. הניסיון המקראי לשוות למשה דמות רגילה אמנם גובר כאן, אולם בתפיסה המסורתית משה הינו דמות מורמת מהמין האנושי. לכן, המקרא מפרט את העובדה שמשה מת, ואף נקבר בגיא, כאחד האדם.

משה מתואר במקרא בכלל וגם בפרק הסיום האמור כשליח האל. זו מהותו – יצירת עם שה' הוא מנהיגו. למרות שחטא חטא פעוט לכאורה, משה בדומה לדור המדבר אינו עובר את הירדן ונכנס לארץ כנען. הלקח המנהיגותי היוצא מכן הינו שכישלון העם הינו כישלון מנהיגו, ואין למנהיג כל חסינות שהייתה אולי מתבקשת מתוקף תפקידו.

מותו של משה, גם מסמל את סיום כתיבת התורה, כלומר – מכאן ואילך ישנה רק תורה אחת המחייבת את עם ישראל לדורותיו. לכן בסוף ספר מלאכי, הנחשב לאחרון ספרי הנביאים נאמר:" זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים"[8], לומר כי כלל הנביאים דברו על פי רוח נבואותיו של משה.

[לקובץ המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] עולם התנ"ך, הוצאת דברי הימים, ת"א, 1999, עמודים:265 – 268. [2] דברים, פרק ל"ד, פסוקים: א', ו', בהתאמה. [3] בבלי, סוטה, דף י"ג, עמוד ב'. [4] מלכים ב', פרק ב', פסוקים: י"א – י"ב. [5] דברים, פרק ל"ד, פסוק י'. [6] שמות, פרק ג', פסוק י'. [7] דברים, פרק ל"ד, פסוק י"א. [8] מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *