גרשון הכהן: החייל יעקב שמבה ותעתועי אי הודאות

[בתמונה אירועי הפיגוע בבאר שבע, כפי שנקלטו במצלמות האבטחה. צילום מסך מתוך סרטון היו-טיוב "תיעוד הלינץ' בהבטום זרהום בבאר שבע" שהועלה על ידי עיתון הארץ ליו טיוב ב- 18 בינואר 2016]

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

התנדבתי להעיד במשפטו של יעקב שמבה - חייל בן 19 באותה עת - שנאשם - לתפיסתי, על לא עוול בכפו - בגרימת חבלה בכוונה מחמירה באריתראי הבטום זרהום.

זרהום הוא הנתין הזר שזוהה בטעות כמחבל בפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ב-18 באוקטובר 2015, בעיצומו של גל הטרור שפקד את ישראל באותה עת. 

אם יורשע שמבה, הוא צפוי לעד שנתיים מאסר בפועל. לתפיסתי, נעשה לשמבה עוול גדול!

על העובדות אין מחלוקת: הנאשם תועד במצלמות האבטחה בועט בזרהום. הדיון כולו בעצם, ממוקד בשאלת הכוונה. איך מפרשים את המניעים לבעיטה.

זהו כשל, שבו חוטאת הפרקליטות שוב ושוב: לקחת אירוע כאוטי ולנתח אותו תחת אורות הניאון, כאילו התרחש במציאות ליניארית של סדר גמור!

האמת היא שבמציאות כאוטית, "אין לאדם עין תמימה" (No inocent eye) כדבריו של לודוויג ויטגנשטיין (ראו בהמשך). הראיה שלנו תלוית תודעה, התבנית שאנו מביאים מהתודעה מארגנת את מה שהעין רואה.; והקשר - בין מה שאני רואה, באותו רגע של כאוס, לבין המציאות - מתערער מאוד. במצבים כאלה, פוטנציאל הטעות הוא אינסופי; והעדות התצפיתית הופכת פשוט ללא רלוונטית!

[להרחבת המושג: 'ליניאריות', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'סדר', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]

סיפור המעשה

מחבל נכנס לתא שירותים בתחנה המרכזית. הוא רצח שם חייל גולני עם אקדח, לקח את נשק התבור שלו. בשל טעות בזיהוי ירה מאבטח ופגע בהאטום זרהום, שנשכב על הארץ. מרגע שזוהה בטעות כמחבל, נורה גם על ידי אנשים נוספים.

יעקב שמבה הגיע באקראי למקום. כשהגיע כבר היה זרהום שכוב על הרצפה כשהוא מזוהה בטעות, על ידי כולם, כמחבל. ברגע מסוים ראה כי זרהום מזיז ידיים; וחשש שיפתיע בדרך כלשהי. לכן, בעט בו, לבדוק אם הוא חי. בגין הבעיטה הזו החליטה הפרקליטות להגיש נגדו כתב אישום פלילי בגין גרימת חבלה בכוונה מחמירה.

איך נוצרת טעות כזו?

איך נוצר מצב שבו הנוכחים יוצרים לעצמם מצג שווא, לחשוב כי הנתין האריתראי - שלא חטא במאומה - הוא מחבל? המצב הזה הוא תוצאה של מספר הטיות, שחוברות יחד למה שמוכר לנו בתורת המערכות המורכבות, בשם: מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת:

מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת

שלושה אנשים מתבוננים, מזוויות שונות, על כדור שחציו שחור וחציו לבן (ראו התמונה שלמטה). שלושתם יעידו בבית המשפט אמת על מציאות שונה לחלוטין... זווית הראייה קבעה בעצם את האופן שבו הם פירשו את מה שעיניהם ראו:

התופעה הזו קרויה מציאות מוגבלת (Bounded Reality) ורציונליות מוגבלת (Bounded Rationality)אנשים תופסים כמציאות רק את מה שהם רואים מול עיניהם, בעוד שהמציאות מורכבת הרבה יותר. הם טועים לחשוב, כי הם מבצעים תהליך קבלת החלטות רציונלי, כאשר למעשה הם "מסתפקים" באוסף מוגבל של ראיות, הנבחנות באופן חלקי בלבד, ומושפעים מתפיסה מוגבלת, יכולות חישוביות מוגבלות וזמן מוגבל:

  • החיל שמבה ראה מול עיניו מחבל, שיתכן שהוא עדיין חי ועדיין מסוכן (הכדור האמצעי בתמונה למעלה).
  • הפרקליטות ראתה במצלמות האבטחה לינץ' בחסר ישע (הכדור השמאלי בתמונה למעלה).
  • והמציאות היא לא יותר מטרגדיה של טעויות! (הכדור הימני בתמונה למעלה).

[להרחבת המושג: 'מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת', לחצו כאן]

גם התקשורת שסיקרה את האירוע ראתה אותו דרך הפרשנות שלה, וגם סיקור המשפט נעשה דרך העיניים הללו; לעתים, בלי לרדת לעומקם של דברים ולנסות להבין את התמונה המלאה. הנה לפניכם הסיקור של עיתון הארץ את עדותי בבית המשפט לטובת החייל:

[לכתבה המלאה של אלמוג בן זכרי, לחצו כאן]

מציאות מוגבלת ורציונליות מוגבלת הנם גם ההסבר לתופעת הירי הדו צדדי (דו"ץ) או אש כוחותינו או אש ידידותית (Friendly Fire). זהו מצב שבו כוח צבאי, משטרתי או אפילו כנופיית רחוב, פותח באש על כוח עמית, עקב זיהויו בטעות ככוח עוין. מקרי אש כוחותינו הם חלק מההיסטוריה הצבאית, וכמות הנפגעים, בכל צבא, מתופעה זו גדולה.

קיים גם הסבר משלים לעובדה שאיש לא ערער בשלב זה על הקביעה שזרהום הוא מחבל: שברגע של סכנה קולקטיבית, הקבוצה משתנה ומתחילה לתפקד כאיש אחד:

התנהגות קולקטיבית

התנהגות קולקטיבית (Collective behavior) או התנהגות נחילית (Swarm behavior) זהו מצב שבו הפרטים (הסוכנים העצמאיים) במערכת מורכבת מוותרים על מטרותיהן הנפרדות ומתנהגים כגוף אחד - כקולקטיב - המציית לחוקי תיאום, למטרות הישרדות.

התנהגות זו - בין אם של בני אדם או של גורמים אחרים בטבע - אינה ניתנת להסבר במונחים אינדיווידואליסטים. היא מתרחשת כאשר נוצרת סכנה משמעותית של הישרדות על הקבוצה. בני האדם יוצרים התנהגות קולקטיבית הן באופן מקרי, הן באופן קבוע כאורח חיים, והן בעתות חירום, על מנת להישרד: והיא יכולה להיווצר באופן מקרי: גורם אחד בקבוצה אנושית - במקרה הזה: המאבטח - יכול ליצור תגובת שרשרת המביאה להתנהגות קולקטיבית, בלי שלאנשי הקבוצה השונים יש קשר מוקדם כלשהו ביניהם.

[בתמונה: התנהגות קולקטיבית. לתמונת המקור, לחצו כאן]

[להרחבת המושג: התנהגות קולקטיבית/נחילית, לחצו כאן]

מושג דומה הוא דה-אינדיבידואציה (deindividuation) הוא מצב, שבו פרט בקבוצה חברתית חש שהוא מאבד את זהותו האישית, ומתמזג עם זהות הקבוצה. זהו מצב של הפחתת המודעות העצמית; הפחתת תחושת האחריות האישית; ועליה בהיענות להתמסר לתרבות הארגונית, לנורמות שהיא מכתיבה, ולבקשות של דמויות סמכותיות.

דה-אינדיבידואציה נוצרת, בין היתר, כאשר: 

  • העובד הוא חלק מקבוצה גדולה (המון);
  • כשהקבוצה מאפשרת לו להישאר אנונימי ולא מזוהה בשמו;

[להרחבת המושג: 'דה אינדיבידואציה', לחצו כאן]

ונשאלת השאלה, האם ניתן בדיעבד לקחת חייל שתפקד תחת מצב סוציולוגי מוכר של דה-אינדיבידואציה, ולשפוט אותו כאינדיבידואל, שקיבל החלטה מכוונת לפגוע באדם, שרק בדיעבד התברר שהוא קרבן תמים?

אשליית הארנב-ברווז של לודוויג ויטגנשטיין

הפילוסוף האוסטרי-בריטי ממוצא יהודי, לודוויג ויטגנשטיין (Ludwig Wittgenstein) לקח את ההסבר על מציאות המוגבלת והרציונליות המוגבלת צעד קדימה, כשהראה שדברים יכולים להיות גם וגם, בעת ובעונה אחת. הוא עשה זאת במה שמכונה אשליית הארנברווז (duck–rabbit illusion). הדמות הזו (ראו תמונה למטה), שלרגע נראית ארנב, ולרגע ברווז; דוחה, מעצם המבנה שלה, את היכולת להכריע מה היא באמת...

מסתבר שחצי מהאנשים לא רואים ברגע הראשון גם ברווז וגם ארנב כאשר מציגים בפניהם את האשליה. משמעות הדברים היא שכל אחד מתבונן על אירוע חדש בהקשר הרלוונטי אליו: חבריה של קבוצה - שתצא לסיור בעיר חדשה - יחזרו עם רשמים שונים: הארכיטקט יספר על הבניה במקום; השוטר יחפש סימנים לפשיעה; רופא השיניים יתרשם מהגיינת הפה של המקומיים וכדומה....

באופן דומה, יראה החייל שמבה באירוע את המחבל שיכול למרות פציעתו להתרומם ולהפתיע; ואילו הפרקליטות - ועיתון הארץ - יראו לינץ'...

החתירה למגע ולאחריות אישית מוכיחים איך פרש שמבה את האירוע

איך נדע שהחייל יעקב שמבה לא היה פרחח שחיפש להתנכל למחבל שהיה על הקרקע, ושראה בעיני רוחו מחבל שעלול לקום ולהפתיע? לפי התנהגותו בהמשך:

כשהמחבל האמתי פתח באש עם רובה התבור, הסתער יעקב שמבה עם השוטרים עליו, תוך שהוא מסכן את חייו (בעובדה, שוטר שהסתער איתו חטף כדור בכתף ונפצע). כשהרגו את המחבל האמתי, הוא פנה לתת טיפול לפצועים, שם לפצוע חוסם עורקים, פינה פצועים עם אלונקה החוצה, הצטרף לסריקות המשטרה כי אף אחד לא ידע אז, כמה מחבלים היו באירוע; ואת כל זה הוא עשה בחתירה למגע ובתודעת אחריות אישית. זה מה שחושב ועושה לוחם; וזה בדיוק מה שהייתי מצפה ממנו!

בן אדם איננו מכונת חישוב. שמבה עשה פעולות, הקשורות במידה רבה גם באינסטינקטים, מתוך הקשר שאני יודע לפרש אותו כהקשר סביר לחלוטין. אני באתי לבית המשפט להעיד איך נראית התרחשות כזו בהיבט המבצעי, בהיבט הפסיכולוגי. מה קורה לאדם ברגע שכזה של אי ודאות.

[להרחבת המושג: 'אי ודאות', לחצו כאן]

אבל לפרקליטות - וגם לעיתון הארץ - יש הקשר אחר. הם שמו על זה הקשר של לינץ' וקוראו לזה גרימת חבלה בכוונה מחמירה.

כתב אישום אזרחי? ואיפה צה"ל?

ומילה אחרונה על המקום שבו תלונה נגד חייל בפעילות מבצעית אמורה להתברר: איך קורה, שהעניין הזה בכלל לא עבר את צה"ל (שמכיר למשל תופעות כמו טעות בזיהוי וירי דו צדדי בסערת קרב?

שמבה היה אז במדי צה"ל. למה הוא עומד לדין פלילי אזרחי? למה מפקדיו לא היו מעורבים בזה? אירוע כזה היה חייב להיות מבורר בצה"ל!

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *