משה בלאיש: אלימות קיצונית נגד מיעוטים בדמוקרטיות

[אכזריות בדיכוי הפגנות המיעוט השחור בסאלמה אלבמה, בארצות הברית, 7 במרץ 1965. למקור התמונה לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 20 במאי 2021

פקד ד"ר בלאיש משה (ראו תמונה למטה, משמאל) הוא קצין במטרת ישראל, שמילא תפקידי שטח שונים בתחום המבצעים. כיום הוא משרת במכללה הלאומית לשוטרים. שלושת תאריו נעשו בתחום מדעי המדינה. המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו.

(התקבל במערכת בינואר 2018, אושר לדפוס בינואר 2018)

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן]

תקציר

מטרתו של מאמר זה היא להבין את הסיבה שבעטיה מדינה דמוקרטית פועלת בניגוד למהותה ולעקרונותיה ונוקטת באלימות בלתי מידתית קיצונית כנגד אזרחיה בני המיעוטים.

מקרים אלה אינם שכיחים כלל וכלל שכן מנגנוני ההגנה של הדמוקרטיה מונעים ממנה להפעיל כוח באופן בלתי מידתי.

אולם, לעתים רחוקות, בעתות של משבר ובנסיבות חריגות, מנגנוני ההגנה כושלים, ומעמידים את הדמוקרטיה במצב של שפל ערכי, מהותי ומוסרי.

במאמר זה אעמוד על הנסיבות והסיבות המביאות את הדמוקרטיה לפעול באופן המנוגד לערכיה ולהפעיל כוח בלתי מידתי קיצוני כנגד אזרחיה המיעוטים.

אני מציג את טענתי בעזרת ארבעה מקרי בוחן שאירעו בבריטניה ובישראל.

מילות מפתח: דמוקרטיה, אלימות, מהומות, מיעוטים

.

.

.

משטרה וחברה

מבוא

התופעה בה הדמוקרטיה[1] נוקטת באלימות בלתי מידתית קיצונית[2] כנגד אזרחיה בני המיעוטים היא עניין תמוה ומנוגד לדעתם של חוקרי האלימות המדינתית, שסבורים שאלימות בלתי מידתית קיצונית יכולה להתרחש אך ורק במשטרים לא דמוקרטים. ואכן, אם נבחן את המקרים שבהם בוצעו מעשי אלימות קיצונית כלפי אוכלוסיית מיעוט, נבחין כי רובם ככולם נעשו בתקופת שלטונם וביוזמתם של משטרים דיקטטוריים (Charny, 1999: 545-546; Horowitz, 1980: 17; Rummel, 1999: 23-34).

פעולות אלה אינן קבילות, לכאורה, בדמוקרטיה, כיוון שהן נוגדות לחלוטין את הבסיס הנורמטיבי והחוקי של המשטר, ובעיקר, את הערכים העוסקים בעקרון השוויון, השמירה על זכויותיו של המיעוט וביכולת החברה לקבל ולהכיל את הזר והשונה. למרות שהדמוקרטיה בנויה על העיקרון - שבו הרוב מכריע בסוגיות המדינה, וקיימת בכך סכנה, שהרוב ידכא ויכפה את דעתו על המיעוט - היא פיתחה פרוצדורות ומנגנוני הגנה מפני "עריצות הרוב", ובהם מערכות האיזונים ובלמים, החוקה ואקטיביות של החברה האזרחית ושל התקשורת, שנועדו לשמור על עקרונות החירות, השוויון וזכויות המיעוט, וזאת לצד יתרונות הכוח של הרוב. גם בעת של סכנה וחירום הדמוקרטיה נדרשת לפעול במידתיות ולצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכויות הפרט כדי לשמור על עקרונותיה. מכל האמור לעיל, ניתן להסיק, לכאורה, שבמשטר דמוקרטי לא יתכן שהשלטון יפעיל אלימות בלתי מידתית קיצונית כלפי אזרחיו המיעוטים.

יחד עם זאת, אם נבחן היטב את מקרי האלימות שהתרחשו במאה ה-20, נגלה כי לא רק משטרים דיקטטורים פעלו באלימות בלתי מידתית קיצונית כנגד אזרחיהם, אלא גם הדמוקרטיות כשלו ונקטו באלימות בלתי מידתית קיצונית כנגד אזרחיהם המיעוטים בניגוד לערכיהן הבסיסיים. המקרים הללו בדמוקרטיות אינם שכיחים כלל וכלל ואף חריגים, שכן מנגנוני ההגנה הפרוצדורליים של הדמוקרטיה מונעים ממנה להפעיל כוח באופן בלתי מידתי. אולם, לעתים רחוקות, בעתות של משבר ובנסיבות חריגות, מנגנוני ההגנה כושלים ומעמידים את הדמוקרטיה במצב של שפל ערכי, מהותי ומוסרי.

במאמר זה אעמוד על הסיבות לתופעה זו, ואציג את טענתי בעזרת ארבעה מקרי בוחן שאירעו בבריטניה ובישראל:

  • ראשית אשתמש בשני מקרי בוחן בהם הפעילו מדינות אלה אלימות בלתי מידתית קיצונית, במטרה לאתר את המשתנים הזהים המשותפים.
  • לאחר מכן, אציג שני מקרי בוחן נוספים בהם הפעילו המדינות אלימות מידתית כמצופה מדמוקרטיה, וזאת על אף שהאיומים שביצע המיעוט כלפי המדינה היו חמורים, בדומה לשני האירועים הקודמים שציינתי. מקרים אלה ישמשו כבקרי תוכן למשתנים המתווכים ולטענות אותן אציג.
  • המקרה הראשון הנו 'יום ראשון העקוב מדם' (Bloody Sunday) שאירע בבריטניה בצפון אירלנד ב-30 בינואר 1972. באירוע זה ירו למוות כוחות צבא בריטיים בארבעה עשר אזרחים מהמיעוט הקתולי במהלך תהלוכת מחאה. ועדת חקירה שהוקמה קבעה שהקרבנות היו אזרחים תמימים (Saville, 2010; 2010b):

.

  • המקרה השני ארע בישראל, במה שמכונה: 'אירועי אוקטובר 2000'. באותם ימים נהרגו 13 מפגינים ערבים מירי לפיזור המון ומירי בנשק חי במהלך הפגנות מחאה והתפרעויות של המיעוט הערבי בישראל. ועדת החקירה ממלכתית שבחנה את האירועים, מתחה ביקורת קשה על פעולות המשטרה, על נציגי המיעוט הערבי בישראל ועל הממשלה והוקיעה את האלימות שננקטה (דין וחשבון, 2003: 759- 781).
  • המקרה השלישי הנו מחאת ערביי ישראל כנגד מבצע "צוק איתן" וכנגד רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, במהלך החודשים יולי ואוגוסט 2014. באירועים אלה בוצעו הפרות סדר קשים בכל רחבי הארץ ובהם הועמדו שוטרים בפני סכנת חיים ואף נפצעו, בנוסף נגרם נזק רב לרכוש פרטי וציבורי. על אף כל הסכנות והאיומים החמורים הללו המדינה הפעילה כוח מידתי כמצופה ממנה (דוחות יומיים והערכות מצב משטרת ישראל 2.7.14 ועד 30.8.14; המטה למאבק בגזענות בישראל, 2015).
  • המקרה הרביעי הנם המהומות בבריטניה בימים שמ-6 עד 10 באוגוסט 2011. בימים אלה ביצעו מיעוטים מקבוצות שונות בחברה הבריטית, מרביתם מיעוטי הגירה, הפרות סדר קשות, מעשי רצח, ונדליזם, ביזה והצתות על רקע מה שנתפס כקיפוח מעמדי, חברתי וכלכלי. האירועים החלו בלונדון והתפשטו לערים נוספות בכל רחבי בריטניה. על אף כל הסכנות והאיומים החמורים הללו המדינה הפעילה כוח מידתי כמצופה ממנה (The Final Report, 2011).

סקירת הספרות התאורטית העוסקת בסיבות לאלימות המדינה כלפי מיעוטים

בספרות המחקר, קיימות מספר תיאוריות כלליות, המציגות את הסיבות להפעלת אלימות לא מידתית מצד הדמוקרטיה כלפי אזרחיהם המיעוטים:

הפעלת כוח לא מידתי כתוצאה מאיכות ירודה של דמוקרטיה

הגישה הרווחת היא שקיים קשר ישיר בין איכות הדמוקרטיה לרמת האלימות שהיא תנקוט כנגד איומי הפנים. על פי טענה זו: דמוקרטיה הנחשבת לאיכותית, כזו עם תשתית ליברלית פלורליסטית איתנה, אינה נוטה להפעיל כוח כנגד אזרחיה המיעוטים כיוון שפעולות האלימות נוגדות את הבסיס הנורמטיבי של המשטר (Cerni, 1981: 93; Wilkinson, 1986: 17-18). הדמוקרטיה המהותית - שמתמודדת עם איומי פנים - תעדיף להשתמש במודלים פשרניים אשר הולמים את ערכיה, ומשקפים את סובלנותה לזר ולשונה (Hewitt, 1984: 35; Sederberg, 1995), ותשתמש באלימות רק באמצעים ההולמים את ערכיה ובאופן מידתי (Cerlinsten & Schmid, 1992: 307-340; Chalk, 1995: 10-14; Reinares, 1998: 351-371; Wikinson, 1986: 45-46;). ניתן להסביר את ההתנהגות הזו על ידי קיום כלל ההסדרים המגבילים על פעולות המשטר, ועל ידי מעורבות החברה האזרחית. כלומר ככל שהדמוקרטיה איכותית יותר היא תקיים את כל הכללים וההסדרים ולא תחרוג מהם. בנוסף, הפיקוח ההדוק של גופי הביקורת, האופוזיציה, הרשות השופטת, התקשורת והחברה האזרחית, מונעים מהדמוקרטיה לחרוג מהכללים ומשפיעים על הממשל להגיע לפתרונות של פשרה ולא לפתרונות של אלימות (Putnam, 1993; Diamond, 1994). מנתונים אלה ניתן להסיק גם תופעה הפוכה: שככל שהדמוקרטיה תהיה מסוג ירוד יותר, היא תחרוג יותר מהכללים ולגופי הביקורת והריסון תהיה השפעה קטנה על החלטותיה בעניין פתרון סכסוכים וטיפול באיומי פנים.

לגישה זו ניתן למצוא תימוכין גם בחקר הג'נוסייד, המחקר מראה שמקרים של אלימות קיצונית וג'נוסייד אינם מתקיימים בדמוקרטיות ומתקיימים רק במשטרים לא דמוקרטיים (Charny, 1999: 545-546). הורוביץ ערך מחקר ובדק באילו משטרים עשוי להתבצע רצח עם, שהנה ללא ספק פעולת האלימות הלא מידתית הקיצונית והחמורה ביותר. הוא בחן רצף של שמונה חברות וממשלים שבקצה האחד מצויות חברות דמוקרטיות, ובקצה האחר חברות לא דמוקרטיות והסיק שרצח עם יכול להתקיים רק בשלושת החברות הקוטביות שאינן דמוקרטיות (Horowitz, 1980: 17). מחקרים נוספים בעניין זה נערכו בנוגע לרמת הליברליות והסובלנות של החברה האזרחית, והוכח שבחברה פלורליסטית וליברלית בעלת הזדהות חברתית לא יתכנו פעולות של אלימות קיצונית כנגד מיעוטים (Porter, 1982; Waller, 2007) ממחקרים אלה ניתן להבין שלאיכות המשטר ולליברליות החברתית קיים בהחלט קשר לרמת האלימות, מצד אחד הדמוקרטיות שפועלות במידתיות ומנגד המשטרים הלא דמוקרטים שנוקטים באלימות לא מידתית.

מחקרים אלה מעלים תובנות חשובות, אך לא מפתיעות, באשר להתנהגות הממשל על רקע איכויות הליברליזם והפלורליזם שבו, שככל שהדמוקרטיה איכותית יותר, והחברה ליברלית וסובלנית יותר, כך האלימות תהיה מידתית ומצומצמת. במחקר זה אני עוסק בדמוקרטיות פרוצדורליות מהותיות ששייכות לסוג האיכותי, מה שמחזק את התימהון של שאלת המחקר בכשל המערכתי שהביא לאלימות הבלתי מידתית קיצונית דווקא בדמוקרטיות אלה.

הפעלת כוח לא מידתי כתוצאה מאיום

קיימות מספר תיאוריות באשר לשינויים בדפוסי ההתנהגות של החברה כתוצאה מחשיפה לאיום, שינויים אלה עשויים להביא גם לשינויים באופן ההתנהגות האלימה. המחקר מראה שחברה החשופה לאיום הופכת לבעלת עמדות ימנית יותר בכל העת שהיא נתונה תחת איום. האיום יכול להתבטא במגוון אפשרויות: כמו איום כלכלי, או חברתי ואינו מצומצם לאיום בהיבט הביטחוני בלבד(Berrebi & Klor, 2008; Jost, Glaser & Sulloway, 2003; Duckitt & Sibley, 2009; Onraet & oth, 2013). מחקר נוסף מצביע על הקשר בין תחושות האיום של חברה לבין היחס שלה כלפי קבוצות מיעוט, ובעיקר אם הן מהוות את האיום. ממחקר זה עולה שקבוצות הנתונות לאיום הופכות לחסרות סובלנות כלפי קבוצות אחרות, לעומת חברות שאינן תחת איום (Pyszczynski, Solomon & Greenberg, 2003).

גם מחקרים וסקרי דעת קהל שבוצעו בישראל מצביעים על תופעה דומה: הציבור הישראלי שנחשף לאיום הפלסטיני מגבש עמדות ימניות, ותומך יותר בפעולות אנטי דמוקרטיות כמו טרנספר לערביי ישראל והפעלת אמצעי לחימה קיצוניים יותר במאבק המלחמתי (אריאן, 2002; הרמן, 2002). תימוכין נוסף לעניין זה קיים במחקר שבדק את מידת הקסנופוביה של אזרחי ישראל כלפי עובדים זרים, כתוצאה מתחושות איום על רקע חברתי-כלכלי- תרבותי. המחקר מעלה שתחושות האיום מחזקות את הקסנופוביה ואת העמדות השליליות של הציבור כלפי העובדים הזרים (הלפרין, הירש-הפלר וקנטי-ניסים, 2006).

 תיאוריות אלה עשויות אולי להסביר תופעות של אלימות בלתי מידתית על רקע של איום בעת סכסוך בין קבוצות. כלומר, כאשר קבוצת הרוב נמצאת בסכסוך עם קבוצת מיעוט וחשה מאוימת ממנה, היא תפתח כנגדה עמדות ימניות שיתבטאו בהתנהגות של חוסר סובלנות, התעלמות מהפרת זכויות ובדרישה להפעלת פעולות אלימות גבוהות כלפי המיעוט. המחלוקת בין הקבוצות וההקצנה בעמדות עשויות להביא גם לתחושות של שנאה ואיבה בין הקבוצות ולפעולות אלימות(Sullivan, Shamir, Walsh & Roberts, 1985; Stephan & Stephan, 1985; Smith, 1993; Scheepers, Gijsberts & Coenders, 2002)

בעניין זה ראוי להדגיש את המחקר הגורס, שאנשים בעלי דעות ימניות קיצוניות חשים מאוימים יותר (Hirsch-Hoefler & Halpedn, 2005). המחקר יכול להצביע על ניבוי בהתדרדרות היחסים על רקע איבה, כלומר, תחושת האיום מובילה לשינוי עמדות, ושינוי העמדות מוביל לתחושת איום כך שעשוי להיווצר תהליך מתגלגל של הקצנה בדעות, שתגרור בעקבותיה התנהגות חסרת סובלנות ועוינת יותר על ידי שני הצדדים בסכסוך. מחקרי השיטור גם עוסקים בתופעה זו, הם מסבירים את האגרסיבית והשיטור המדכא של המשטרה כלפי חשודים בגלל תחושת האיום והאיבה הנגרמת ממנה, למשל, כאשר שוטר נפצע או נהרג (Black 1980: 36, Stark, 1972).

הפעלת אלימות בלתי מידתית לצורך ביסוס כוח השלטון

הנחת היסוד המקובלת היא שהדמוקרטיה נועדה לשרת את כלל החברה, באופן שוויוני ובהתאם לחוקים והפרוצדורות. ולכן, כל הפעלת האלימות כלפי האזרחים נעשית באופן מידתי וללא הבדל בין הקבוצות בחברה (Brubaker, 1998: 438; Cerlinsten & Schmid, 1992: 307-340; Chalk, 1995: 10-44; Fearon, 1994: 4-6; Hockin, 2003: 355-371; Pedahzur & Ranstorp, 2001: 1-26; Reinares, 1998: 351-371). יש החולקים על הנחה זו וטוענים שמשטר הסובל מחולשה פוליטית ינסה לבסס את מעמדו על ידי הפעלת אלימות סלקטיבית כנגד קבוצות אופוזיציה. כלומר, שלטון שנתפס כלגיטימי יפעל במידתיות כלפי קבוצות אופוזיציה מכיוון שהם לא מסכנים את מעמדו (Della Porta 1995). אולם יגלה חוסר סבלנות וינקוט מדיניות רדיקלית ושיטור מדכא על מנת להתגבר על מתנגדיו ולבסס את שלטונו(Cerni, 1981: 92; Davenport, 2007: 17; Ellison & martin 2000: 692; Wardlaw, 1989: 70; Wilkinson, 1986: 124). המחקר מראה שהפעלת האלימות במקרים אלה מגבירים את מדד האמון של הציבור, שרואה בהן צעד הכרחי לשמירה על הסדר הציבורי ועל ביטחונו האישי, ועל ידי כך משקם השלטון את הלגיטימציה שלו בחברה (Garc´ıa-Ponce & Pasquale, 2013).

מנגד לטענה זו יש הסבורים שלמידת הלגיטימציה אין כל השפעה על רמת האלימות שנוקט המשטר כלפי קבוצות המיעוט. לפי טענה זו, אכיפת החוק אינה שוויונית גם כאשר השלטון זוכה ללגיטימיות גבוהה, והיא תמיד תהיה מחמירה יותר כלפי קבוצות מיעוט הנתפסות כאיום, במטרה לחזק את המשילות של המדינה (Reiner 2000; Wright 2002). גם יחזקאלי שותף לסברה זו, וטוען שהדמוקרטיה נוהגת באגרסיביות רבה כלפי קבוצות 'לא נורמטיביות' שמבקשות לערער את הלגיטימיות של השלטון (יחזקאלי 2009; 2009א; 2009ב). קבוצה 'לא נורמטיבית' על פי הגדרתו של יחזקאלי היא קבוצה שקוראת תיגר על הסדר הקיים, או שקבוצת הרוב סבורה שהיא קוראת תיגר על הסדר הקיים, או שהשלטון מנסה לתייג אותה כך, אף שאינה כזו (יחזקאלי 2009א). תיאוריה דומה גורסת שמשטרים פוסט-קולוניאליים משתמשים באלימות רבה כנגד מי שמציב בפניהם מכשולים בתקופה של כינון האומה, על אף שהם זוכים ללגיטימציה ממרבית החברה. המשטרים במדינות החדשות, שהוקמו על פי תוואי טריטוריאלי-קולוניאלי וללא קשר לקבוצות השונות השוכנות בהן, ניצבים מול אתגרים רבים לרבות דרישות של קבוצות בדלניות להפרד. במקרים אלו המדינה משתמשת באלימות רבה כדי לבסס את המשילות וכדי לדכא את הכוונות פרישה של אותן קבוצות מיעוט (Konor 1994: 16, 20–24).

הפעלת אלימות בלתי מידתית כלפי מיעוט הנתפס כאויב

קיימים מחקרים הגורסים שהדמוקרטיה עשויה לנקוט באלימות בלתי מידתית ובשיטור מדכא כלפי קבוצות מיעוט הנתפסים כאויב. תופעות אלה שכיחות בדמוקרטיות בעלות שסע חברתי עמוק בין רוב החברה לקבוצת המיעוט (חסיסי, 2005; חסייסי, פדהצור ובריכטה, 2000;Hasisi, 2008; Hasisi & Weitzer, 2007; 2008; Weitzer, 1995). על פי תפיסה זו, מעמדו האזרחי של המיעוט פוחת והוא אינו נהנה עוד משוויון זכויות מלא ומודר ממוקדים שונים בחברה, בנוסף מתפתחים כנגדו תופעות של שיטור יתר, ושיטור מדכא במטרה להגביר את המשילות באזור מגוריו ולפקח עליו (חסייסי, 2005). תפיסת האיום מתעצמת כאשר רגשות הניכור, החשש והאיבה מופיעים באופן תדיר בשיח הציבורי, ועל ידי כך הם מגיעים לתפוצה רחבה יותר בחברה (Bar-Tal, 2001).

דמוקרטיה מתגוננת

'הדמוקרטיה המתגוננת' מוציאה מכללי המשחק הדמוקרטיים קבוצות שפעילותן או עמדותיהן נתפסות כמאיימות על המדינה או על משטרה הפוליטי או על הקונסנזוס הלאומי הבסיסי (הורוביץ וליסק, 1990; 1998). מהגדרה זו ניתן להבין שהדמוקרטיה רואה בביטחון הלאומי ערך עליון, ושבשם הביטחון ניתן לפגוע בהליכים הדמוקרטיים ולהגביל את חירויות הפרט. ומכאן, כאשר במדינה מוכרז מצב חירום, ביטחון המדינה מקבל עדיפות-יתר על פני הערכים של זכויות אדם, במטרה לשמור על קיומה של הדמוקרטיה ועל בטחון האדם והסדר הציבורי (Agamben, 2005: 31; Sheppele, 2004: 2-7).

במצב חירום, יש להבדיל בין שני מושגים: מצב חירום חוקי, ומצב חירום מנטלי. מצב חירום חוקי הנו מצב חירום אמתי ומוחשי, המתקיים תחת הסייגים והפרוצדורות הקבועים בחוק. בעת זו המדינה מפעילה כוח בהתאם לסמכויותיה אל מול סכנה אמתית ועל כן האלימות שמפעילה המדינה הנה מידתית. לעומת זאת, קיימים מצבים שבהם נהוג מצב חירום מנטלי שנובע מהאווירה הכללית ושמושפעת מחרדות ביטחוניות (שלף, 1996: 34). במצב חירום זה הסכנה אינה אמתית וכל הפעלה של סמכות או אלימות על ידי המדינה אינה מידתית בהכרח, שכן הוא ננקט כנגד איום מדומה.

הפעלת אלימות לא מידתית בעקבות איום על גבולות המדינה

בספרות המחקר נמצא, שהמדינה רואה באיום על גבולותיה את הסכנה הגדולה ביותר, מכיוון שהוא פוגע בריבונותה ובלגיטימיות של המשטרּ. לכן, באיומים מסוג זה נעשית המדינה ריכוזית יותר, והיא מסוגלת להעביר החלטות ומשאבים בקלות רבה יותר מאשר בסוגי איומים אחרים (Desch 1996; Hutchison & Gibler, 2005; 2007; Gibler, 1996; 2007; 2014; Gibler & Miller, 2014; Gibler & Sewell, 2006; Tilly 1992).

מקורו של האיום יכול להיות מגורם חיצוני שמסוכסך עם המדינה כמו למשל מדינת אויב או מגורם פנימי מתוך המדינה עצמה, כמו למשל: מיעוט מולדת (מיעוט אירידנטי), שמבקש להתנתק ממנה ולכונן מדינה עצמאית או אפילו להצטרף למדינה אחרת. במקרים אלה, ההומוגניות של חברת הרוב מתחזקת כנגד קבוצת המיעוט והמשטר זוכה ללגיטימציה רחבה להיאבק בסכנה. בעת זו קבוצת הרוב מעניקה תמיכה ציבורית לפעולות של חקיקה והזרמת המשאבים כנגד האיום של המיעוט (Bremer, 1992: 260; Wardlaw, 1989: 121). על פי תיאוריה זו, המדינה עשויה לפעול בחוסר סובלנות כלפי קבוצות סיכון הפועלות בתוך גבולותיה ולהגביל את זכויותיהן בשם הביטחון הלאומי. החברה שבולמת פעולות כאלה בימי שגרה, נמנעת מלעשות זאת במצב חירום, ומעדיפה לשמור על הביטחון הלאומי על פני ערכי החירות (Hutchison & Gibler, 2005:1). חיזוק לטענות אלה ניתן למצוא אצל בלנצ'רד (Blanchard, 1996) אשר טוענת שמשטר דמוקרטי - הנמצא במצב לחימה פעילה מול גורם חיצוני - עשוי לנקוט באלימות לא מידתית כלפי איומים מבפנים, ובעיקר אם הם סמוכים לגבולה של המדינה. בנוסף, יש הטוענים שקבוצות שמתגוררות בפריפריה ומהוות איום, נתקלות ביחס נוקשה יותר מאשר קבוצות שמתגוררות במרכז המדינה (Bremer, 1992; Hofman & Morrison-Tal, 2000). במצבים אלה של איום מבחוץ, פועלת הדמוקרטיה בחוסר סובלנות ובעצמה רבה כנגד איומי הפנים, מאחר שהם מסיטים את משאביה מהזירה המרכזית, דהיינו מהגבולות, אל זירות משנה נוספות – פנים הארץ. ההיסטוריה רוויה בדוגמאות בהן ננקטה אלימות קשה כנגד איומי פנים, במצב בו המדינה הייתה תחת איום חיצוני, הדוגמה הבולטת ביותר הנה מעצרם של כ-120,000 תושבי ארצות הברית ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה, מבלי שהיה נגדם בסיס עובדתי לפעילות עוינת.

[בתמונה: "יפנים תמשיכו לנוע, זוהי שכונה של אנשים לבנים..." תגובות אזרחים 'לבנים' בארצות הברית לאזרחים ממוצא יפני, במהלך מלחמת העולם השנייה. המקור: schuttemr]

הפעלת אלימות לא מידתית בגלל העדר מוכנות מבצעית

הדמוקרטיה מבוססת על מערכת של הסכמות: הסכמה לקבל את הסדר הפוליטי ואת כללי המשחק של הדמוקרטיה (Holden, 1974: 188) הסכמה לציית לחוק (בן סירא, 1995: 28) והסכמה של כלל הקבוצות המרכיבות את החברה להשתייך לקולקטיב הנשען על יסוד משותף (סמוחה, 2012: 527). ועל כן, מערכות האכיפה בדמוקרטיה בנויות לטפל ביחידים המפרים את החוק, ואינה בנויה לטפל בפלגנות ובאיומים של קבוצות מיעוט שלמות, המערערות על מערכת ההסכמות. במצבים אלה הדמוקרטיה מוצאת עצמה לא מוכנה, שכן הדמוקרטיה אינה בנויה להתמודד עם איומים קשים של קבוצות מבית.

המציאות מראה שכאשר מקרים אלה מתרחשים, הדמוקרטיה נאלצת לאלתר פתרונות להתמודד עמם. הפתרון המידי הוא לטפל באיומי הצבא (להלן: המודל המלחמתי), שהנו הכוח הזמין ובעל האמצעים לטפל באיומים קשים. חסרונו של מודל זה לטפל באיומי הפנים נעוץ בייעודו להלחם באויב חיצוני ולא באויבים מבית. לצבא אין את ההכשרה, המיומנות או המנטליות המתאימות לפעולה בתוך אוכלוסייה אזרחית, וזאת בניגוד למשטרה המאומנת לפעול מול אזרחים, שמכירה את החוק על כל היבטיו וגבולותיו (Chalk, 1995: 25; Wardlaw, 1989: 92; Wilkinson, 1986: 43–45). המודל המלחמתי עשוי להתייחס אל המיעוט כאל אויב, לא לנהוג בו בזהירות הנדרשת ולא לשמור על זכויותיו (Chalk, 1995: 25; Schmid, 1992: 89; Pedahzur & Ranstorp, 2001).

בנוסף המודל המלחמתי שמאומן להפעיל כוח מרבי כנגד איום, אינו מיומן דיו להפעיל כוח מינימלי, כנדרש בטיפול באיומי פנים (Wardlaw, 1989: 90). מסיבות אלה, בהפעלת הצבא בזירה האזרחית קיימת סבירות גבוהה שיינקט כוח מופרז ולא מידתי ושתגרם פגיעה בחפים מפשע ונזק נרחב לתשתיות (Macfarlane, 1992: 93-98; Wardlaw, 1989: 94-95).

הדמוקרטיות נמנעות מהפעלת הצבא כנגד מיעוטי המדינה מכיוון שפעולה זו מחלישה את הלגיטימציה של השלטון ומביאה לירידת קרנו של הצבא כסמל לאומי (Enloe 1980: 131) ומטפלת באיומים החמורים בעזרת המשטרה (להלן: מודל אכיפת החוק הפלילי). מודל זה, הבנוי לטפל במפרי חוק בודדים, עשוי למצוא את עצמו מתמודד עם תופעות שהוא לא הוכשר אליהם ואין ברשותו אמצעים מתאימים או מספיקים. מסיבה זו, הדמוקרטיות השסועות כושלות בשנים הראשונות בהתמודדות עם איומי הפנים החמורים בגלל העדר מוכנות, העדר אמצעים, או טיפול על ידי כוח לא מיומן או לא מתאים. אולם הדמוקרטיה מצליחה להתגבר על הכישלונות הללו על ידי הכנסת כוחות סמי-צבאיים למשטרה, רה-ארגון והכשרת כוחות לטפל באיומי פנים חמורים (להלן: מודל אכיפת החוק הפלילי המורחב).

חסרונות הספרות התאורטית הקיימת

מרבית הספרות הקיימת מציגה תיאוריות העשויות לפגוע בזכויות הפרט של קבוצות מיעוט כתוצאה מאיומים שונים על המשטר והחברה; אולם, הספרות אינה עוסקת בהיבטים האמפיריים של האלימות הבלתי מידתית כלפי המיעוטים, אלא בהיבטים הנורמטיביים. כלומר, היא מציגה את הדרכים השונים שיש בידי הדמוקרטיה להתמודד עם האיומים, שהפעלתם נתפסת כהכרחית ואף כחוקית. בחלק מהמקורות קיימת התייחסות לסכנות הנשקפות לערכים הדמוקרטיים בעתות חירום, לרבות הסכנה של הפעלת כוח מופרז;, אולם היא עוסקת בעיקר בנהלים ובדרכי ההתמודדות עם אתגר האיום והפגיעה בזכויות, ולא מציעה הסברים תאורטיים להפעלת הכוח המופרז כלפי המיעוט. מכאן, שיש מיעוט במחקרים תאורטיים-אנליטיים העוסקים בסיבות לנקיטת אלימות כלפי מיעוטים.

החסרון המהותי ביותר בספרות, הוא העדר יכולת ההכללה. הספרות התאורתית מציגה הסבר כללי למדי לסיבות, ולא הסבר ממוקד, ואין היא מסוגלת לנמק מדוע באירועים שונים אך בנסיבות דומות מופעל כוח בעוצמה שונה. כלומר, מדוע כאשר יש איומים זהים, במקרה אחד מופעל כוח מידתי, ובמקרה אחר מופעל כוח בלתי מידתי? לפיכך, התיאוריות הקיימות יכולות להציע משתנים מתווכחים חלקיים, המתווכים בין האיום לעוצמת האלימות, אך לצידם חסרים משנים מתווכים מהותיים נוספים, שיהיה בהם להסביר את התופעה בשלמותה ואת עוצמת האלימות הבלתי מידתית.

המודל לאלימות בלתי מידתית

בפרק זה אציג את הסיבה לאלימות בלתי מידתית קיצונית בעזרת מודל, ולאחר מכן אוכיח את נכונותו. תחילה אציג את המודל באופן כללי ואת משתניו, ולאחר מכן אעמיד את כל המשתנים אל מול מקרי הבוחן, אסביר אותם ואוכיח את נכונותו של המודל.

הסבר המודל

המודל נבנה בעזרת מחקר פרשני, לאחר שהעמדתי את ארבעת מקרי הבוחן זה מול זה וזיקקתי מהם את המשתנים המתווכים הזהים והשונים. המודל בנוי ממספר משתנים מתווכחים, חלקם מתאוריות קיימות, וחלקם פרי של דעות, שלמיטב ידיעותיי טרם הוכחו במחקר מדעי אמפירי. שילוב התיאוריות השונות למקשה אחת הנם ייחודיים למודל זה, שמצליח להסביר, מדוע במקרה אחד נגרמת אלימות בלתי מידתית קיצונית, ובמקרה אחר לא.

המודל מצליח להסביר את רמת האלימות (המשתנה התלוי) נוכח האיום של המיעוט (המשתנה הבלתי תלוי), על ידי הוספה של שני משתנים מתווכחים:

  • משתנה אחד הוא תפיסת איום חמור הנשקף מן המיעוט, המתבטא בתפיסת המיעוט כאויב מסוכן, כזה המסכן את גבולות המדינה.
  • המשתנה השני הוא המסוגלות של כוח האכיפה, המתבטא בכוח אכיפה לא מתאים, ובמידת התאמת הציוד: חוסר של ציוד אכיפה מתאים, או בציוד מתאים אך לא מספיק.

במודל קיים תהליך מצטבר, שבסופו כל המשתנים פועלים ומתקיימים יחד ומתברר הקשר שבין רמת האיום והכשרת הכוחות, לבין עוצמת האלימות שננקטת. כלומר, המודל מסביר את התופעה כאשר כלל המשתנים המתווכים פועלים במצטבר ובמקביל.

באמצעות מודל זה אני טוען, שאלימות בלתי מידתית קיצונית היא תוצאה של איום גבוה, שבו המיעוט המאיים נתפס כאויב המסכן את גבולות המדינה. בנוסף, אלימות הריבון מתבצעת על ידי כוח אכיפה לא מתאים כלומר: כוח שאינו מיומן למשימה ושאין לו אמצעי אכיפה מתאימים או מספיקים. לטענתי, כל המשתנים הללו יחד מביאים לאלימות בלתי מידתית וקיצונית, כלומר, אם אחד מהמשתנים המתווכים אינו מתקיים, אלימות הריבון תהיה מידתית.

איור מס' 1: מודל להסבר נקיטת אלימות בלתי מידתית קיצונית כנגד המיעוט

המשתנה הבלתי תלוי: איום

הסיבה להפעלת אלימות מצד הריבון במשטר דמוקרטי היא הצורך באכיפת החוק על פורעי החוק בשם השמירה על הסדר הציבורי וביטחון האדם (בניימין, 2006: 30-29; הנדל, 2011: 53). המדינה מגיבה באלימות רק לנוכח איומים, כלומר היא תגיב באלימות כלפי המיעוט רק בשעה שהמיעוט עובר על חוקיה. במדינה דמוקרטית, כאשר אין איום של 'פורע החוק' לעולם לא תופעל 'אלימות מצד הריבון'. עוצמתה של האלימות מצד הריבון במדינה הדמוקרטית חייבת להיות מידתית, בכפוף לפרוצדורות ברורות ומפורשות והיא חייבת לעמוד במבחן סביר של היגיון ושל שכל ישר. כלומר מיעוט שמבצע איום נמוך תופעל כנגדו אלימות נמוכה; ואילו מיעוט שמבצע איום גבוה תופעל כנגדו אלימות גבוהה, בכל מקרה האלימות תהיה מידתית (גנאים, מנשה וקרמניצר 2009: 732; קדמי, 2004: 67, 124). במילים אחרות, האלימות המידתית תהיה לצורך התגברות על האיום, והיא תעשה על ידי הפעלת מינימום כוח הנדרש להפסקת האיום.

משתנה מתווך ראשון: תפיסת האיום הנשקף מהמיעוט

המשתנה המתווך הראשון מתאר את תפיסת האיום החמור שנשקף ממבצע העבירה. המבצע של העבירה במקרה זה היא קבוצת מיעוט, שנתפסת כאויב שמסוגל לפגוע בשטח הטריטוריאלי של המדינה. על מנת להסביר את תפיסת הסיכון החמור באופן ברור, יש לחלקו לשניים: מיעוט הנתפס כאויב וסיכון הגבולות.

מיעוט הנתפס כאויב המדינה

תפיסת איום היא בבסיסה מושג פסיכולוגי טהור, שמושפעת מאלמנטים שיש להם אחיזה ממשית במציאות, וגם מאלמנטים אחרים הנובעים מהמערכות הקוגניטיביות והרגשיות של האובייקט התופס. מכאן, שנכון יהיה לומר כי תפיסת האיום היא מושג המורכב משני חלקים: האיום הממשי והאיום הסימבולי, שהשילוב הייחודי ביניהם אצל כל פרט הוא הקובע את המינון של האיום הנתפס הכולל (הלפרין, הירש-הפלר וקנטי-ניסים, 2006: 93).

  • האיום הממשי נובע מהתנהגות הקבוצה או מהתנהגותן של קבוצות השוליים בקבוצת המיעוט, המבצעים עבירות ביטחון, מפגינים חוסר נאמנות למדינה ומזדהים עם ישויות אחרות מחוץ למדינה (קופמן, 2010: 12), לרוב מדינות אויב. כלומר פעולות דה פקטו בתחום הביטחון כנגד המדינה שנעשות על ידי הקבוצה או חלק ממנה.
  • האיום הסימבולי קשור לפסיכולוגיה החברתית בב פעולות של בודדים משליכים על כלל הקבוצה, כלומר כאשר חלק מהמיעוט אינו מגלה הזדהות עם המדינה וכאשר פלגים קיצוניים בו פועלים כנגד השלטון או מזדהים עם ישות חיצונית עוינת, פעולותיו משליכות על הכלל, גם על הנאמנים; וחברת הרוב רואה בכל קבוצת המיעוט אויב (De-Rivera, 1992; Mackie, Devos & Smith, 2000; Mackie & Smith, 2002; Smith, 1993; Tajfel & Turner, 1979: 34).

כאשר אצל חברת הרוב במדינה קיימת תפיסת איום כלפי המיעוט, מתעוררת בחברה עוינות כלפי קבוצת המיעוט והחברה מבצעת פעולות הדרה פורמליות וא-פורמליות, מרחיקה מתוכה את המיעוט והופכת אותו לנחות ביחס לקבוצות אחרות. כתגובה לכך המיעוט מתבדל ומתנכר, ומתחיל תהליך של הקצנת עמדות, העמקה מתמדת של השסע, והתגברות הפחד והאיבה בין הקבוצות, עד שנוצר קונפליקט שנתפס כבלתי ניתן לפתרון (Kriesberg, 1995) רגשות אלה מובילים לדמוניזציה של המיעוט, והופכים את החברה לחסרת סובלנות ולאדישה לשלילת זכויותיו, והמיעוט מצטייר כעת כגורם מאיים שאינו שייך לקבוצה (Halperin, Canetti-Nisim & Hirsch-Hoefler, 2009: 117).

מהות הסיכון: המיעוט נתפס כגורם המסכן את השטח הטריטוריאלי

משקל יש רב לרמת הסיכון של המיעוט, שכן מידת האיום משפיעה על מידת התגובה של המדינה, שכן על פי עיקרון המידתיות: ככל שהאיום גבוה יותר המדינה תגיב בעוצמה גדולה יותר.

המחקר מראה, שהמדינה רואה בסכנה לגבולותיה ולשלמות הטריטוריאלית שלה את האיום החמור ביותר, מכיוון שהוא פוגע בריבונות ובלגיטימיות של המשטרּ. מקורו של האיום יכול להיות מגורם חיצוני שמסוכסך עם המדינה; או גורם מתוך המדינה עצמה, כמו למשל מיעוט מולדת שמבקש להתנתק ממנה, ולכונן מדינה עצמאית או אפילו להצטרף למדינה אחרת. על כן באיומים מסוג זה נעשית המדינה ריכוזית יותר, והיא מסוגלת להעביר החלטות ומשאבים בקלות רבה יותר מאשר בסוגי איומים אחרים (Desch 1996; Hutchison & Gibler, 2005; 2007; Gibler, 1996; Gibler & Miller, 2014; Gibler & Sewell, 2006; Goertz & Diehl 1992; Thompson, 1996; Tilly 1992).

המחקר מראה, שהחברה הדמוקרטית שבולמת את חוסר סובלנות והגבלת זכויות הללו מצד המשטר בימי שגרה, נמנעת מלבקר את המשטר כאשר קיים איום על הגבולות ורואה בפעולותיו צעד הכרחי לשמירה על הסדר הציבורי ועל הביטחון האישי (Davis & Silver 2004; Garc´ıa-Ponce & Pasquale, 2013; Hutchison & Gibler, 2005:1; 2007: 128; Gibler, 2014: 128; Gibler & Miller, 2014).

בנוסף, כאשר המאבק של השלטון באיום זוכה לתמיכה ציבורית רחבה ולקונצנזוס, המדינה מצליחה להזרים משאבים ולבצע פעולות חקיקה כנגד המיעוט המאיים בצורה קלה יותר (Bremer, 1992: 260; Wardlaw, 1989: 121); ואף תפעל גם במודלים החורגים ממודל אכיפת החוק הפלילי. כלומר, היא תפעל כנגד האיום במודל המלחמתי (פרליגר, 2006). חיזוק לטענות אלה ניתן למצוא בתיאוריות נוספות הקשורות לגבולות המדינה, בלנצ'ר (Blanchard) טוענת שמשטר דמוקרטי - הנמצא במצב לחימה פעילה מול גורם חיצוני - עשוי לנקוט באלימות לא מידתית כלפי איומים מבפנים, ובעיקר אם הם סמוכים לגבולה של המדינה (Blanchard, 1996). בנוסף, יש הטוענים שקבוצות המהוות איום שמתגוררות בפריפריה נתקלות ביחס נוקשה יותר מאשר קבוצות שמתגוררות במרכז המדינה (Bremer, 1992; Hofman & Morrison-Tal, 2000).

במודל זה אני רואה את המיעוט כגורם המאיים על השטח הטריטוריאלי וגבולות המדינה, והוא מבצע זאת בשתי דרכים:

  • האחת היא קריאותיו של המיעוט, או חלק ממנו, להיפרד מהמדינה ולכונן מדינה עצמאית משלו או לחבור למדינה אחרת תוך גזלת שטח ממדינת המקור.
  • השנייה היא בהצהרות אי-נאמנות למדינה ובהזדהות עם גורם עוין חיצוני, המבקש לפגוע בגבולות המדינה. מיעוט שמבצע את פעולות האיום הללו ומתגורר בסמוך לגבולות המדינה נתפס כאויב מסוכן ביותר, כ"גיס חמישי". על כן המדינה תפעל כנגדו בחוסר סובלנות ותגביל את זכויותיו בשם הביטחון הלאומי וגם תזכה לתמיכה ציבורית רחבה לעשות זאת.

משתנה מתווך שני: המיומנות (או המסוגלות) של כוח האכיפה

הדמוקרטיה מושתתת על קונצנזוס ועל נאמנות אזרחיה  (Griffith, Plamenatz & Pennock 1956: 101) ועל כן פלגנות קיצונית ואיומים פנימיים חמורים מנוגדים לתפיסתה הבסיסית ולעקרונותיה. לפיכך, הדמוקרטיה מטבעה אינה בנויה להתמודד עם בעיות של פלגנות קיצונית ואיומים פנימיים חמורים, וכאשר היא נתקלת באיומים הללו יש לה קושי ממשי לטפל בהם. הקושי נובע מהעדר הכלים לטפל בבעיה שאין לה מלכתחילה מקום בדמוקרטיה, ושדרך הטיפול הנדרש לטפל בבעיה פוגע בעקרונות הקדושים לדמוקרטיה.

הכשל המערכתי נובע מטיפול לא מקצועי בבעיה, כלומר אין למדינה את המיומנות (או המסוגלות) המתאימה לביצוע המשימה, ועל כן היא נאלצת לטפל בבעיה על ידי כוחות האכיפה שקיימים ברשותה שאינם מיומנים למשימה ונוסף על זאת חסר להם ציוד מתאים.

[בתמונה: מיומנות כוח האכיפה... הצילום: Photo/Agencies. למקור התמונה לחצו כאן]

פעולת האכיפה מבוצעת על ידי כוח בלתי מיומן

קיימות שתי אפשרויות לכך שהכוח שנשלח לטפל באיום פנימי חמור, אינו מיומן לביצוע משימתו: הפניית כוח צבאי או הפניית כוח משטרתי ללא הכשרה מספיקה.

חסרונותיו של הצבא לטפל באיומי פנים נובעים מעצם ייעודו לטפל באויבים חיצוניים, כלומר הוא נועד ללחימה בצבאות סדירים ובעצמה מירבית באמצעות כלי הרג שנועדו לחסל את האויב. הזירה האזרחית לעומת זאת, מאוימת על ידי אנשים פרטיים או קבוצות קטנות, כשנגדם יש להפעיל כוח מינימלי בלבד (Wardlaw, 1989: 90). לצבא אין את ההכשרה, המיומנות או המנטליות המתאימות לפעולה בתוך אוכלוסייה אזרחית, וזאת בניגוד למשטרה המאומנת לפעול מול אזרחים, שמכירה את החוק על כל היבטיו וגבולותיו (Chalk, 1995: 25; Wardlaw, 1989: 92; Wilkinson, 1986: 43–45). החייל הבודד שחסרים לו כל ההכשרות המקצועיות והמנטליות הללו עשוי להתייחס אל המיעוט כאל אויב, לא לנהוג בו בזהירות הנדרשת ולא לשמור על זכויותיו (Chalk, 1995: 25; Schmid, 1992: 89; Pedahzur & Ranstorp, 2001). בנוסף, בהפעלת הצבא בזירה האזרחית קיימת סבירות גבוהה שיינקט כוח מופרז ולא מידתי ושיגרמו פגיעה בחפים מפשע ונזק נרחב לתשתיות (Evans, 2004; Hoyt, 2004; Macfarlane, 1992: 93-98; Wardlaw, 1989: 94-95). הנזק לתשתיות ולרכוש עשויים להיגרם כתוצאה מהפעלת אמצעי לחימה כנגד האיום, אך גם בגלל הכנסת כלים ואמצעים שאינם מיועדים ללחימה בתוך הערים, כמו טנקים ונגמ"שים הנעים על גבי זחל ופוגעים בתשתיות בתנועתם.

המשטרה הנה הגוף המוסמך לתת המענה לאיומי הפנים (Cerlinsten & Schmid, 1992; Pedahzur & Ranstorp, 2001; Clutterbuck, 2004). והינה הגוף היחיד שעובר הכשרה מתאימה לפעול ככוח ייעודי כנגד כלל עבירות הפנים במדינה. בהכשרת השוטרים ניתן דגש מיוחד על השמירה של חירויות הפרט והאזרח וכלל הערכים הדמוקרטיים (Chalk, 1995: 25; Kraska 2007: 501; Schmid, 1992: 89; Wardlaw, 1989: 92; Wilkinson, 1986: 43–45). הכשרתה של המשטרה לטפל באיומי פנים מתבססת על סדרה של איומי ייחוס. כלומר, המשטרה מכשירה את כוחותיה להתמודד עם איומים צפויים העשויים להתבצע. כאשר מתרחש איום חמור - שאינו נמצא בסל איומי הייחוס - המשטרה ניצבת מול איום שכוחותיה אינם מיומנים דיו להתמודד עמה. בעיה זו מתקיימת במקרים של פלגנות קיצונית ואיומים פנימיים חמורים המנוגדים לתפיסת הדמוקרטיה ושעורכי איומי הייחוס לא ראו אותה כסבירה להתרחש בדמוקרטיה.

כאשר מתרחש לראשונה אירוע של איום חמור - שאינו בסל איומי הייחוס ולמדינה היו כשלים בעת ההתמודדות עמו - האיום יוכנס לסל איומי הייחוס, והמדינה תפיק לקחים משגיאותיה ותדאג להכשיר כוח שיוכל להתמודד עמו בעתיד באופן ראוי יותר. ההיסטוריה מראה שהמדינות הדמוקרטיות זונחות את מודל אכיפת החוק הפלילי הרגיל לטובת מודל אכיפת החוק המורחב, שהוא שילוב של המודל המלחמתי ומודל אכיפת החוק הפלילי, לנוכח התגברות האלימות הפנימית ושכיחותם של מעשי הטרור, במטרה לתת מענה לחסרונות הגלומים במודל אכיפת החוק הפלילי בעת התמודדותה עם איומים אלה (Pedahzur & Ranstorp, 2001).

במודל זה עוברים כוחות האכיפה הכשרה נרחבת יותר המאפשרים להם להתמודד ביעילות עם האיומים הקשים, תוך פגיעה מידתית ושקולה בחירויות הפרט נוכח האיום החמור, שאינה מהווה פגיעה אנושה לערכי הדמוקרטיה (פרלינגר, 2006: 54;Pedahzur & Ranstorp, 2001; Wardlaw, 1989). הסיבה להפניית כוחות בלתי מיומנים לטפל באיום היא זיהוי שגוי של הסכנה, שבו יופנו כוחות צבא לפעול לצד הכוח המשטרתי או במקומו. פעולה זו תגרום לטשטוש הגבולות בין הסמכות להפעיל כוח כנגד איום פנימי לבין הסמכות להפעילו כנגד איום חיצוני, וכתוצאה תהיה נקיטת אלימות בלתי מידתית. לעומת זאת, בעת זיהוי שגוי של איום לא חמור, יופנה לטפל בו כוח משטרה שלא עבר הכנה מתאימה לכך. הכוח המשטרתי שנתקל בעוצמות בלתי צפויות, ייקלע לתפיסת מציאות מעוותת שבה האיום חמור יותר מאשר הוא באמת. לכן ייתכן, שבניסיון ההתמודדות עם האיום המדומה, יפעיל כוח המשטרה עוצמת תגובה לא מידתית. תגובה לא מידתית בהקשר זה משמעה הפעלת כוח באמצעים פיזיים או באמצעים העומדים לרשות כוח האכיפה באופן בלתי סביר ובניגוד לקבוע בחוק, אך לא באלימות קיצונית.

לכוח אין אמצעי אכיפה מתאימים או מספיקים

המשתנה המתווך האחרון, שיכול להסביר את הכשל בתפקוד ואת נקיטת האלימות הבלתי מידתית קיצונית הנו העדר אמצעים מתאימים, או חוסר באמצעים. החוסר באמצעי אכיפה כמשתנה המשפיע על עוצמת האלימות אינו מופיע, למיטב ידיעותיי, בספרות, והוא בולט בחסרונו בכל התיאוריות. להוציא את ועדת אור שהתייחסה לכך באופן כללי וציינה שהיעדר הכשרה מתאימה וחוסר באמצעים השפיעו על האירועים (דין וחשבון 2003, פרק ד), לא נתקלתי במשתנה זה כגורם לאלימות בלתי מידתית במחקר אחר. ניתן לשער שכאשר לכוח בלתי מיומן אין אמצעי מיגון נאותים או כלים מתאימים להתמודד עם האיום ולעמוד במשימה, לדוגמה בהיעדר אמצעי לחימה לפיזור המון בעת אירוע הפרות סדר של אזרחים הנתפסים כאויבים מסוכנים, הוא יאלץ להשתמש באמצעים העומדים לרשותו: הנשק החם המוצמד לכל שוטר וחייל. שימוש בנשק חם מביא בהכרח לפציעה או להרג, ומכאן שהאלימות המופעלת תהיה אלימות בלתי מידתית קיצונית. עבודה זו מאששת את השערות שופטי ועדת אור באמצעות מקרי בוחן נוספים, ומוכיחה אמפירית שמשתנה מתווך זה הנו משמעותי ומשפיע על רמת האלימות.

[בתמונה: דוח ועדת אור לבחינת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי בישראל]

המשתנה התלוי: רמת האלימות

רמת האלימות נקבעת בהתאם לרמת האיום ובהתאם לתחולתם של המשתנים המתווכים. אלימות מידתית תתבטא בהפעלת כוח מינימלי כדי להתגבר על האיום (קדמי, 2004: 67, 124), והיא תתאים למדרג האיום, כלומר מדרג איום נמוך יביא להפעלת אלימות נמוכה, ומדרג איום גבוה יביא להפעלת אלימות גבוהה. אלימות בלתי מידתית תתבטא בהפעלת כוח גדול מהנדרש נוכח האיום הנשקף. זהו עניין משפטי טהור, וכיוון שהוא נתון לפרשנות סובייקטיבית באותן נסיבות, אין אפשרות לבטאו בכימות קבוע מראש של הסוג ושל אמצעי הכוח המופעל. המודל המוצע מציג את הקשרים שבין הגורמים השונים לבין האלימות, ולכן אפשר לטעון באמצעותו שאלימות קיצונית מותנית בקיומם כל המשתנים במודל, ומכאן שבהיעדר אחד המשתנים המתווכים, תהיה האלימות שתפעיל המדינה מידתית.

אני טוען, שאם יחוברו כל המשתנים: הבלתי תלוי והמשתנים המתווכים שבמודל לתצרף אחד, ויפעלו במקביל, יתברר שבסיטואציה שנוצרה מתמודדת המדינה עם איום פנימי חמור, שכוח הטיפול באיום אינו מיומן, ושחסרים לו הכשרה ואמצעים מתאימים לביצוע המשימה. הכוח לוקה בתפיסת מציאות מעוותת כתוצאה ממצב חירום מנטלי שבו נתפס האזרח כאויב מסוכן, והאיום נתפס כחמור יותר מאשר במציאות. בנסיבות אלה יצטרך הכוח לעמוד במשימה עם הכלים העומדים לרשותו, דהיינו נשק חם, והשימוש בו יביא בהכרח לנקיטת אלימות בלתי מידתית קיצונית, כלומר לפציעה או להרג של אזרחים.

הצבת מקרי הבוחן מול משתנה המודל

בפרק זה אוכיח את המודל המוצע על ידי כך שאציב אותו מול מקרי הבוחן, ואנתח את כלל משתני המודל עם מקרי הבוחן. בפרק זה ניתן להבחין שבשני מקרי הבוחן בהם ננקטה אלימות בלתי מידתית קיצונית קיימת הלימה מלאה עם כל המשתנים, כלומר כל המשתנים מתקיימים במלואם. מאידך, בשני מקרי הבוחן בהם ננקטה אלימות מידתית, קיים משתנה אחד או יותר מהמשתנים המתווכים שאינו מתקיים.

המשתנה הבלתי תלוי – איום של המיעוט

בכל מקרי הבוחן ניתן לראות, שהמיעוט ביצע עבירות חמורות על החוק, ועל כן, המדינה נדרשה לשלוח כוחות משטרה ואו צבא לטפל באיום כדי לאכוף את החוק ולשמור על הסדר הציבורי וביטחון האדם.

יום ראשון העקוב מדם, 30 בינואר 1972, צפון אירלנד. ביום האירוע ביצעו תושבי צפון אירלנד הלאומנים תהלוכת ענק לאחר סדרה של הפגנות ותהלוכות לא חוקיות, בתהלוכה הופרו התנאים שנמסרו על ידי כוחות הצבא והתקיימו עבירות על החוק שהתבטאו בעיקר על ידי התפרעויות, גרימות נזק לרכוש ציבורי וונדליזם ובנסיונות פגיעה בגוף כנגד כוחות הביטחון(Alken, 2015; McFadden, 2010; Monks, 2013; Saville, 2010; Saville 2010b; Taylor, 1992; Widgery, 1972; Winchester, 1972)

[להעשרה על אירועי 'יום ראשון העקוב מדם', לחצו כאן]

מהומות לונדון 2011. לאורך כל תקופת מקרה הבוחן, ביצעו מיעוטים שונים עבירות קשות של של סדר ציבורי, רכוש ואלימות. מהנתונים עולה שבמהלך המהומות באנגליה השתתפו כ- 15,000 אנשים שביצעו כ-5000 עבירות פשע שונות וביניהם: 1860 מקרי הצתה ונזק, 1649 פריצות לעסקים, 141 מקרים של הפרות סדר ו-366 מעשי תקיפה כנגד אדם. התפרעויות אלה הביאו למותם של 5 אזרחים ולפציעתם של עשרות נוספים והנזק הכספי שנגרם נאמד בשווי של כ-200 מיליון יורו (The Final Report 2011: 16).

[להעשרה על אירועי לונדון 2011, לחצו כאן]

מאורעות אוקטובר 2000, ישראל. במקרה זה ערביי ישראל ביצעו  עבירות חוק קשות של סדר ציבורי ואלימות לאורך כל תקופת מקרה הבוחן, כמו: אספות ותהלוכות לא חוקיות, התפרעויות, וונדליזם וגרימת נזק לרכוש ציבורי ופרטי, חסימת צירים, הבערת צמיגים, התפרצויות, הצתות של מוסדות שלטון, פגיעה בגוף ונפש של אזרחים ופגיעה בכוחות הביטחון באמצעות נשק קר (א, 2001; אזולאי, 2001; ביטון, 2001; גדסי, 2001; דין וחשבון, 2003; וילק, 2002א; וילק 2002ב; י, 2001; מחאג'נה, 2001; נ, 2001; נאסר אלדין, 2001; סאו, 2001; ר, 2001; ראשיד, 2001; רון, 2002).

אירועי יולי-אוגוסט 2014, ישראל. במקרה זה ערביי ישראל ביצעו עבירות חוק קשות של סדר ציבורי ואלימות כמו: אסיפות ותהלוכות לא חוקיות, התפרעויות, וונדליזם וגרימת נזק לרכוש ציבורי ופרטי, חסימות צירים, הבערת צמיגים ופגיעה בגוף של אזרחים וכוחות הביטחון באמצעות נשק קר וזיקוקים (דוח יומי, 3.7.17; 8.7.14; 9.7.14; 14.7.14; 15.7.14; 16.7.14; 17.7.14; 22.7.14; 23.7.14; 28.7.14; 29.7.14; 5.8.14; 6.8.14; 7.8.14; 13.8.14; 20.8.14; 21.8.14; 26.8.14; 27.8.14; 28.8.14; המטה למאבק בגזענות, 2015; הערכת מצב 4-6.7.14; 11-13.7.14; 18-20.7.14; 8-10.8.14; 22-24.8.14; 29-31.8.14; לקט מודיעין, 6.7.14; 17.7.14)

משתנה מתווך - המיעוט נתפס כאויב

ישראל וערביי ישראל

הטענות שערביי ישראל נתפסים כמיעוט שהוא אוייב קיימות לרוחבה של כל המפה הפוליטית- מימין ומשמאל -והן נשמעות באופן תדיר כדי לקדם מטרות פוליטיות:

  • חוגים מהימין טוענים שערביי ישראל הנם גיס חמישי המשתף פעולה עם האויב, כדי לקדם את מטרותיהם כשהם משתמשים בדוגמאות לפעולות עוינות ממשיות שמבוצעות על ידי קבוצות שוליים מהמיעוט הערבי.
  • חוגי השמאל ונציגי המיעוט הערבי משתמשים בהנחה זו על מנת להצביע על הסיבות לחוסר השוויון האזרחי והקיפוח של ערביי ישראל לאורך השנים.

דוגמאות לתפיסתם של ערביי ישראל או חלק מהם כמיעוט המבצע פעולות עוינות, גיס חמישי או או אויב, קיימות לעייפה בספרות האקדמית, בשיח התקשורתי, בהתבטאויות הפוליטיקאים ונבחרי הציבור ובשיח הציבורי

תפיסת האיום של ערביי ישראל כאוייב קיים עוד מימיה הראשונים של המדינה והתבסס על החשש שהם ישתפו פעולה עם אחיהם שמעבר לגבול, בעשורים האחרונים החשש נובע גם בגלל התבטאויות של הזרמים הפוליטיים של המגזר הערבי ובגלל פעולות איבה של ממשיות קיצוניים. התבטאויות כנגד המדינה ניתן למצוא בזרם הלאומי שאינו מכיר בקיומה של מדינת הלאום היהודי כמדינה יחידה, וסבור שבשם המוסר והצדק ההיסטורי יש להקים מדינה דו לאומית עם הפלסטינאים ילידי המקום (רודניצקי, 2015: 10- 11; שיפטן, 2011: 26, 40- 42).

התבטאויות קשות יותר ניתן למצוא בזרם האיסלאמי החוץ פרלמנטארי שמתעלם ממוסדות המדינה ואינו משלים עם ריבונות יהודית בארץ הקדושה לאסלאם (נויברגר, 1997: 198- 200; עלי, 2006: 18- 21; רודניצקי, 2015: 12).

פעולות עוינות ממשיות של קיצונים, ניתן למצוא במעורבותם של ערביי ישראל בטרור כנגד המדינה. בשנים שלפני מאורעות אוקטובר נחשפו מקרים של התארגנויות טרור בקרב ערביי ישראל, במהלך העימות עם הפלסטינים - מספטמבר 2000 ועד יוני 2003 - היו ערבים אזרחי ישראל פעילים בחוליות טרור שהיו אחראים להריגת 60 ולפציעת 403 ישראלים (שיפטן, 2011: 599). דוגמאות בולטות ניתן לראות למשל בפיגוע הרצחני בנהריה שבוצע על ידי מוחמד חביישי מהכפר אבו סנאן ב-8 בספטמבר 2001, בסיוע של אחמד גאבר מחדרה למחבל לפיגוע בקניון נתניה במאי 2001, או הסיוע של אברהים ויאסין בכרי למחבל המתאבד בצומת מירון באוגוסט 2012. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בהתנהגותם של נבחרי הציבור של מגזר הערבי באירועים מסוימים כמו למשל בביקורי חברי הכנסת הערבים בסוריה, בעליית חברת הכנסת חנין זועבי לספינת המרמרה, בחשדות הביטחוניות שהועלו כנגד ח"כ עזמי בשארה (ראו תמונה משמאל), ובאירוע מסירת הפלאפונים של ח"כ באסל גטאס.

[בתמונה משמאל למעלה: חבר הכנסת לשעבר ד"ר עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד, שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לארגון חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, ושוהה כיום בקטאר. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Thumar Almarzouki קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

תימוכין נוסף לתפיסה זו ניתן למצוא בסקרים שערך פרופ' סמי סמוחה מאז שנת 2003. בסקרים אלה עולה שכ-90 אחוזים מן הציבור הערבי דוחים את מה שכמעט כל היהודים רואים כצורכי הקיום הלאומי החיוני שלהם. בנוסף, כ-17 אחוזים מערביי ישראל הביעו נכונות להיאבק בדרכים לא חוקיות כנגד מדינת ישראל וכ-11 אחוזים היו מוכנים להשתמש בכל האמצעים לרבות אלימות. בסקר אחר שנערך בשנת 2012 הסכימו 58.6 אחוזים מערביי ישראל שפתיחתה של אינתיפאדה פלסטינית שלישית כנגד ישראל תהיה מוצדקת, ואילו 58.2 אחוזים הסכימו לפתוח באינתיפאדה של ערביי ישראל נוכח מדיניות הממשלה כנגד הפלסטינים וערביי ישראל (סמוחה, 2013: 16).

דעות ופעולות אלה נתפסות על ידי הציבור היהודי בישראל כפעולות עוינות וחוסר נאמנות למדינה. סקרים אחרים הציגו ש- 48.3 אחוזים מהיהדים אינם נותנים אמון בערבים (שם: 46), 57.6 אחוזים מהיהודים נמנעים מלהיכנס ליישובים ערבים בישראל בשל פחד או דחייה, 64.9 אחוזים מביעים חשש שהערבים בישראל מסכנים את המדינה בגלל מאבקם לשינוי אופיה ו- 69.4 אחוזים מאמינים שאזרח ערבי שמגדיר את עצמו "ערבי פלסטיני" לא יוכל להיות נאמן למדינה ולחוקיה (שם: 18).

חוסר האמון מתבטא גם בשילוב החברתי, 66.5 אחוזים מהיהודים טוענים שאין להם כלל חברים ערבים ורק 55.3 אחוזים מהיהודים מסכימים שהערבים ייחיו לצדם בישובים יהודיים (שם: 33- 34). כשליש מהיהודים אינם חשים בנוח כשהם נמצאים במקומות ציבוריים עם ערבים, למשל: 33.1 אחוזים בקניון, 36.6 אחוזים ברכב ציבורי ו-29.4 אחוזים בעת הבילוי בפארק (שם, 40).

בריטניה – יום ראשון העקוב מדם 1972

ממקורות עולה שתושבי צפון אירלנד הקתולים נתפסו לאורך ההיסטוריה כאויבי הכתר הבריטי שיש לדכא וזאת על רקע לאומי שנובע משוני תרבותי ודתי. פעולותיה של המחתרת האירית במאה העשרים הגבירו את המתיחות והשסע שבין הקבוצות עד שנדרשה התערבות הצבא הבריטי להשלטת הסדר ומיגור הסכנה בצפון אירלנד (בן ישראל, 2004: 234). פעולותיה של המחתרת האירית השפיעו על תפיסת האיום ותוצאותיה ניכרו באירועי יום ראשון העקוב מדם.

הוכחות לתפיסתם של משתתפי התהלוכה ביום ראשון ה-30 בינואר 1972 כאויבים ניתן לבסס על עוצמת האלימות שהפעיל הצבא הבריטי, ועדת סביל קבעה במסקנותיה שכל ההרוגים לא הוו סכנה לחיילים ומרביתם לא היו קשורים בדרך כלשהי לגורם מאיים. בנוסף הפגיעות בגוף הקרבנות לא היו באזורי "אל הרג" (כלומר בפלג גוף תחתון או בגפיים), שיביאו להפסקת האיום ולמעצר החשודים, אלא לאזורים בגוף המביאים למוות מיידי כגון פגיעות ראש, חזה, וגב ובמקרים מסוימים גם וידוא הריגה על ידי ירי חוזר לאותה המטרה. הוכחה נוספת לכך ניתן למצוא בדבריו של הממונה על כוחות הצבא הקולונל דרק וילפורד (Derek Wilford)  כשהוא מתאר את האירועים כמאבק בעל אופי צבאי: "זו לא הייתה פעולה של מליציה זו הייתה פעולת מלחמה... הרגשנו שאנו פועלים מול צבא מאורגן וחמוש היטב... וכשיורים עלינו (על היחידה שלו) אנו חותרים למגע עם האויב (הדגשה שלי) (בתוך: Taylor, 1992). גם הספרות והעיתונות מרבים לתאר את המחתרת האירית באותה התקופה כאויב פנימי (Bell, 1993; Bell, 2006; McDonald, 2016; Murdoch, 1996).

[למקור התמונה, לחצו כאן]

בריטניה – מהומות לונדון 2011

במהלך כל האירועים נציגי הממשל, מנגנוני החברה האזרחית והמדיה התקשורתית לא התייחסו אל בני המיעוטים והמהגרים הפורעים כאל זרים, אלא כאל אזרחים שווים השייכים לחברה האנגלית. על אף שבפרעות השתתפו למעלה מ-50 אחוזים מיעוטי הגירה - מהגרים שחורים (Statistics and Ethnicity, 2011), הפורעים לא הוצגו כמיעוטים או מהגרים, אלא כאזרחים שעברו על חוק שיש לפעול כנגדם בחומרה ולעמידם לדין. לצד זאת, הייתה גם התייחסות לצורך לגשר על הפערים ולשפר את תנאי חייהם הירודים של המעורבים, עובדה שמחזקת את מקובלותם בחברה. בנוסף לא הייתה התבטאות של שטנה והסתה כלפי הפורעים מצד התקשורת המקומית ומגורמי הממשל וגם לא הייתה התייחסות או הדגש מיוחד להיותם של הפורעים חלק מקבוצת מיעוט או מהגרים (Ball, Taylor & Newburn, 2011; Muir & Adegoke, 2011; Panel’s Final Report, 2013; The Interim Report, 2011: 11). מכאן ניתן להסיק, שהפורעים מקבוצות המיעוט השונות לא נתפסו באף שלב בהתפרעויות כאויבי המדינה, אלא כאזרחים השייכים לחברה שיש לשקמם.

זאת ועוד, פעולות המתפרעים הוצגו על ידי התקשורת והממשל כעבירות פליליות גרידא, שנגרמו מנסיבות של עבריינות ושל קיפוח מעמדי ולא כתופעה לאומנית כלשהי או אקט של מרידה או לחימה. בסיקור הודגשו ההיבטים הפליליים כמו עברם הפלילי של הפורעים וסוג העבירות, והודגש גם הקיפוח במעמדם החברתי. התקשורת והממשל לא עסקו גם בשיוך האתני (אפריקנים או אסיאתים) והדתי (מוסלמים) של הפורעים וגם לא הדגישה שמדובר במהגרים. התקשורת דווקא הדגישה את ההיבטים הפליליים והסוציולוגים של הפורעים, כמו למשל, שתשעה מתוך עשרה עצורים היו בעלי עבר פלילי, שרובם של החשודים שהובאו לדין היו גברים עד גיל 24, ושלפחות ל- 84 מהם קיימים למעלה מ-50 תיקים פליליים. מבין הנערים שנעצרו הודגש שמרביתם בעלי צרכי לימוד מיוחדים, שהחסירו ימי לימוד, בעלי הישגים נמוכים ושייכים לעשירון התחתון בחברה האנגלית (The Final Report 2011: 17; 87).

משתנה מתווך- המיעוט נתפס כגורם המסכן את השטח הטריטוריאלי

ישראל וערביי ישראל

ערביי ישראל נתפסים כאויב, המסכן את גבולות המדינה בגלל שתי סיבות: מגוריהם בסמוך לגבול והצהרות של פלגים קיצוניים שאינם מכירים במדינת ישראל ומבקשים להיפרד ממנה. ערביי ישראל הנם מיעוט מולדתף שהתגורר באזור עוד לפני קום המדינה, פריסתם הגאוגרפית נמצאת בערים הגדולות בלב המדינה, על גב ההר ובצמוד לקו הירוק וכן בצמוד לגבול הסגול הבינלאומי. מלחמת העצמאות הביאה למצב שבו ישובים ערביים התפצלו, כאשר חלק מהיישוב עבר לשטח הישראלי וחלק ממנו נותר מעבר לגבול. מלחמות ישראל השונות והסכמי שביתת הנשק פיצלו משפחות ערביות אל מעבר לקווי גבול והפכו אותם בעל כורחם למשפחות שמדינותיהם נמצאות בסכסוך. מיקומם הגאוגרפי של מרבית הישובים הערבים הנו בצמוד לגבולות המדינה או בסמוך אליהם. בנוסף, לאור גודלה הפיסי של מדינת ישראל ניתן לקבוע שכל ישוב ערבי, גם אם הוא נמצא בלב המדינה, נמצא בסמוך לגבולותיה. הקרבה הפסית לגבולות המדינה וההצהרות של חלק מהמיעוט הערבי המנוכר למדינה כמו הפלג החוץ פרלמנטרי של הזרם האסלאמי - שאינו משלים עם ריבונות יהודית בארץ הקדושה לאסלאם - מחזק את תפיסת האיום על הגבולות ואת החשש משיתוף הפעולה עם האויב.

בריטניה: יום ראשון העקוב מדם 1972 ומהומות לונדון 2011

צפון אירלנד נמצאת על האי האירי, ומנותקת גיאוגרפית מבריטניה. התנועה הלאומנית (Nationalist) בצפון אירלנד, חתרה לאורך השנים להפרדות מבריטניה וביקשה עצמאות. המאבק הפוליטי הביא להיווצרותם של תנועות רדיקליות קיצוניות שביקשו לכפות את רצונם בכח הזרוע.

בשנת 1921 קבלה אירלנד את עצמאותה, למעט שישה מחוזות בעלי רוב פרוטסטנטי שנותרו תחת השלטון הבריטי. הממשל המקומי בצפון אירלנד חשש מכוחם של הקתולים, מההפרדות מבריטניה ומההצטרפות לאירלנד. על כן, פעל לקידום האינטרסים של הפרוטסטנטים על פני אלו של הקתולים. המיעוט הקתולי ראה בפעולות המשטר היוניוניסטי חוסר שוויון ואפליה מכוונת והתקומם כנגדם באמצעות המפלגות המתונות ובאמצעות פלגים רדיקלים כדוגמת ה-IRA. הלאומנים הסתייעו בתיווך של אירלנד החופשית שייצגה אותם במשא ומתן מול בריטניה. היוניוניסטים ראו בקתולים הלאומנים גורם עוין, שמבקש לנשל אותם ממוקדי הכוח ולהיפרד מבריטניה לטובת איחוד עם אירלנד החופשית. הפעולות של הלאומנים להפרדות מבריטניה, ומיקומה הגאוגרפי של צפון אירלנד, נתפסת כסיכון הגבולות של בריטניה, שכן, בהפרדות ישתנו קווי הגבול של בריטניה.

בריטניה – מהומות לונדון 2011

המיעוטים שביצעו את ההתפרעויות לא התגוררו בסמוך לגבולות המדינה, אלא במרכזי הערים הגדולות ברחבי בריטניה. בנוסף, המתפרעים היו שילוב של אזרחים ותיקים בני המעמד הנמוך ומיעוטי הגירה שונים שביקשו להישאר במדינה ולהיטיב עם תנאי מחייתם (The Final Report 2011: 17). המתפרעים  לא ביקשו באף שלב של האירועים להיפרד מהמדינה, לכונן אוטונומיה או לשנות את גבולותיה ולא פעלו בדרך כלשהי לסכן את גבולות המדינה או לחבור למדינה חיצונית אחרת. מכאן ניתן להסיק, שהמיעוטים במהומות לונדון 2011 לא נתפסו בעיני החברה כגורם המסכן את גבולות המדינה אלא כאזרחים פורעי חוק, ומקופחים חברתיים שהחברה צריכה לפעול לשילובם ולתיקון הבעיות החברתיות.

משתנה מתווך: מיומנות כוח האכיפה

יום ראשון העקוב מדם, 30 בינואר 1972, צפון אירלנד.

בעקבות המאבק שבין מחנה היוניוניסטים למחנה הלאומנים בצפון אירלנד החליטה ממשלת בריטניה באוגוסט 1969 לערב את הצבא הבריטי ולשלוח אותו לצפון אירלנד במטרה למנוע 'מלחמת אחים', להשליט סדר ולשמור על בטחון התושבים. הצבא החליף את המשטרה המקומית במשימות הביטחון והסדר, כך שבצפון אירלנד החליף המודל המלחמתי את מודל אכיפת החוק הפלילי בטיפול באיומי הפנים. הצבא הבריטי הפך לחד צדדי העויין את הלאומנים הקתולים, וכתוצאה מכך החלה המחתרת האירית הIRA לפעול גם כנגד הצבא הבריטי. באירועי יום ראשון העקוב מדם האחריות לבטחון הפנים באזור והשמירה על הסדר הציבורי בתהלוכה היתה של הצבא ולא של המשטרה.

מהומות לונדון 2011. במהומות לונדון הטיפול בביטחון הפנים והשלטת הסדר היתה בידי המשטרה המקומית. בימים הראשונים של ההתפרעויות המשטרה התקשתה להשליט סדר, ואף לא הצליחה לעשות זאת במספר מקומות. באירועים אלה הממשל לא תגבר את כוחות המשטרה בכוחות צבאיים ולא עבר למודל המלחמתי, אלא נשאר עם מודל אכיפת החוק הפלילי. במקרה בוחן זה היא השתמשה בכוח סביר חרף האיומים הקשים ופעלה באיפוק רב, מכאן ניתן להסיק שהיא הגיעה מוכשרת ומיומנת למשימה.

מאורעות אוקטובר 2000, ישראל.

מאורעות אוקטובר טופלו במהלך כל האירועים על ידי כוחות משטרה בלבד, על פי מודל אכיפת החוק. המדינה לא סייעה למשטרה בכוחות צבא ולא עברה למודל המלחמתי על אף שהאירועים היו חמורים מאוד ונפרסו על פני זירות רבות. מנתונים אלה ניתן להבחין שהמדינה ניסתה לטפל באירועים אלה באופן מידתי על ידי כוחות ייעודיים אולם המדינה כשלה. מהמקורות עולה כי כוחות המשטרה שטיפלו באירועים לא היו ערוכים כנדרש ומרביתו של הכוח שנשלח למשימה לא היה מיומן דיו לטפל באירועי סדר. החסרונות התבטאו בהעדר כוח אדם שיוכל להתמודד ביעילות מול המתפרעים, בחוסר ניכר של אמצעים לפיזור המון ובחוסר בכוחות משטרה מיומנים הבקיאים בהפעלת האמצעים (דין וחשבון, 2003: פרק ד; וילק, 2002: 14152- 14154, 14197; נאסר אלדין, 2001: 423- 424; סאו, 2001: 347, 360- 361; רון, 2002: 13830- 13833).

מנתונים אלה ניתן להסיק כי כוחות המשטרה שטיפלו במאורעות אוקטובר היו מתאימים אך הם לא היו מיומנים ומוכשרים למשימה.

אירועי יולי-אוגוסט 2014, ישראל.

האירועים טופלו על ידי כוחות משטרה בלבד, על פי מודל אכיפת החוק הפלילי. המדינה לא סייעה למשטרה בכוחות צבא ולא עברה למודל המלחמתי על אף שהאירועים היו חמורים מאוד ונפרסו על פני זירות רבות. המקורות מראים כי משטרת ישראל הפיקה לקחים מכשליה במאורעות אוקטובר והכשירה את שוטריה להתמודד עם איומים אלה (פרוטוקול 452, 2005; פרוטוקול 458, 2005; שמיר 2005). משטרת ישראל יישמה את כל המלצות ועדת אור במלואן והביאה לשיפור תפקודה במתן שירותים לאוכלוסייה הערבית, בהכשרה מנטלית של השוטרים להתמודד עם סוגיות של רב תרבותיות, ברכש של אמצעים לפיזור המון, בהקמת יחידות חדשות להתמודדות עם הפרות סדר ובהכשרת כלל השוטרים להתמודדות עם אירועי סדר (רכס, 2005: 6- 17; שמיר, 2005: 22- 23).

מנתונים אלה ניתן להסיק כי כוחות המשטרה שטיפלו באירועים אלה היו מתאימים, מיומנים ומוכשרים לביצוע המשימה.

משתנה מתווך: העדר אמצעים מתאימים או מספיקים

יום ראשון העקוב מדם, 30 בינואר 1972, צפון אירלנד.

המקורות מראים שכוחות הצבא ששמרו על הסדר והביטחון בזמן האירוע, השתמשו בנשק חם ללא הצדקה ובהיקף נרחב. לצבא היה ציוד להפרות סדר והוא עשה בהם שימוש, אך למרות זאת בשלב מסוים הצבא עבר לפעול על פי המודל המלחמתי' מכיוון שראה במפגינים אויבים. כוחות הצבא ביצעו לעבר המפגינים ירי באמצעות נשק חם, למרות שלא נשקפה לחיילים סכנת חיים (CAIN, 2016; Saville, 2010: 22-73; Saville, 2010b: 138; Widgery, 1972: Pr 69- 88),

מכאן ניתן להסיק כי במקרה הבוחן הצבא לא השתמש באמצעי אכיפה מתאימים.

מהומות לונדון 2011

במהומות לונדון' הטיפול בביטחון הפנים והשלטת הסדר הhיתה בידי המשטרה המקומית, בימים הראשונים של ההתפרעויות המשטרה התקשתה להשליט סדר, ואף לא הצליחה לעשות זאת במספר מקומות בגלל שלא היה בידה די כוח אדם ואמצעים. המשטרה התגברה על האיומים לאחר שתגברה את כוחותיה וחימשה אותם בנשק וציוד לפיזור המון, וקיבלה את אישורו של ראש הממשלה דיוויד קמרון להשתמש בתותחי מים (מכת"ז) וכדורי פלסטיק (Holehouse, 2014; Porter, 2011; Sparrow, 2011. מנתונים אלה ניתן להסיק כי לכוחות המשטרה היו אמצעים מתאימים ומספיקים.

מאורעות אוקטובר 2000, ישראל

המקורות מראים שכוחות האכיפה באירוע הפעילו אמצעים לא מתאימים וכן לא היה בידם די ציוד מספיק. אמצעי הפיזור הלא מתאימים היו כדורי הגומי, שהוצאו משימוש לאחר האירועים וכן הפעלת נשק חם של הצלפים כנגד מטרות בודדות. בנוסף היה חוסר ניכר של אמצעים לפיזור המון ובחוסר בכוחות משטרה מיומנים הבקיאים בהפעלת האמצעים (דין וחשבון, 2003: פרק ד; וילק, 2002: 14152- 14154, 14197; נאסר אלדין, 2001: 423- 424; סאו, 2001: 347, 360- 361; רון, 2002: 13830- 13833).

מנתונים אלה ניתן להסיק כי לכוחות המשטרה שטיפלו במאורעות אוקטובר לא היו אמצעים מתאימים ומספיקים.

אירועי יולי-אוגוסט 2014, ישראל.

באירועי יולי אוגוסט המשטרה הפיקה לקחים מכשליה במאורעות אוקטובר והכשירה את שוטריה להתמודד עם איומים של הפרות סדר בהיקף רב זירתי נרחב. היא צמצמה את הפערים בנושא ציוד המשטרה והקצתה משאבים לרכישת ציוד מתאים ומספיק (פרוטוקול 452, 2005; פרוטוקול 458, 2005; שמיר 2005). מהמקורות עולה כי כלל אירועי הסדר טופלו באלימות מידתית באמצעות ציוד תקני לטיפול בהפרות סדר שנמצא מבעוד מועד בידי השוטרים ובתחנות המשטרה. באירועים מסוימים בהם המשטרה לא הייתה ערוכה עם כוח אדם מספיק ודי אמצעים, או שהציוד לטיפול בהפרות סדר אזל בעקבות פעולות האכיפה כנגד המתפרעים, היא נהגה באיפוק עד הגעת כוחות תגבור והשלמת והאמצעים והציוד הנדרש.

מנתונים אלה ניתן להסיק כי לכוחות המשטרה היו אמצעים מתאימים ומספיקים.

ריכוז מקרי הבוחן מול משתני המודל

מקרה הבוחן ישראל מאורעות אוקטובר בריטניה יום ראשון העקוב מדם ישראל מאורעות צוק איתן בריטניה מהומות 2011
משתנה בלתי תלוי: איום של קבוצת המיעוט איום חמור מאוד איום חמור מאוד איום חמור מאוד איום חמור מאוד
משתנה מתווך: המיעוט נתפס כאויב כן כן כן לא
משתנה מתווך: המיעוט נתפס כמסכן את הגבול כן כן כן לא
משתנה מתווך: הכוח לא מתאים או לא מיומן כן כן לא כן \ לא
משתנה מתווך: הכוח חסר אמצעים מספיקים כן כן כן \ לא כן \ לא
משתנה תלוי: רמת האלימות של המדינה אלימות קיצונית אלימות קיצונית אלימות מידתית אלימות מידתית

ניתן להבחין שאלימות בלתי מידתית קיצונית ננקטה רק באותם מקרי בוחן שמתקיימים בהם כלל המשתנים, אף שבכל המקרים האיום היה חמור מאוד, ולכאורה אפשר היה לצפות לרמת אלימות זהה. במקרים שלא התקיימו בהם חלק מהמשתנים, האלימות שהופעלה כנגד האיום הייתה מידתית. מכאן ניתן להסיק שלמשתנים המתווכים יש השפעה מכרעת על רמת האלימות.

סיכום

מאמר זה התחקה אחר הסיבות שבעטיין מדינה דמוקרטית פועלת באלימות בלתי מידתית וקיצונית כנגד אזרחיה המיעוטים. המקרים שבהם משתמשת המדינה הדמוקרטית באלימות לא מידתית כנגד אזרחיה הנם חריגים ולא מקובלים כלל, שכן הם נוגדים לחלוטין את הבסיס הנורמטיבי והחוקי של המשטר הדמוקרטי. האלימות במדינה דמוקרטית חייבת להיות מופעלת בסייגים של מידתיות, של סמכות ושל רשות ואילו אלימות בלתי מידתית קיצונית נוגדת את כל הסייגים הללו ואת ערכי המדינה, ומשום כך היא אינה קבילה.

למרות זאת ההיסטוריה הוכיחה שמדינות דמוקרטיות לעתים מועלות בתפקידן, ומפעילות כוח בלתי מידתי ואף קיצוני כלפי אזרחיהן מקבוצות המיעוט כדי להשליט סדר ולהתגבר על איומי פנים חמורים.

על מנת לענות על שאלת המחקר, הצעתי מודל שמבוסס על מספר תיאוריות קיימות העוסקות באלימות כמשתנים מתווכים במודל, והוספתי להם משתנה מתווך נוסף העוסק במיומנות כוח האכיפה וציודו שטרם נבדק במחקר מדעי. בסך הכל, קיימים במודל שני משתנים מתווכים מצטברים:

  • משתנה אחד הוא תפיסת איום חמור הנשקף מן המיעוט, המתבטא בתפיסת המיעוט כאויב המסכן את גבולות המדינה.
  • המשתנה האחר הוא מיומנות כוח האכיפה: המתבטא במענה של כוח אכיפה לא מתאים, כלומר הפעלתו של כוח צבאי כלפי איומי פנים או מענה של כוח משטרתי שלא עבר הכשרה מתאימה לאיום, ובנוסף, לכוח האכיפה אין ציוד מתאים או מספיק לאותה המשימה.

הרציונל שמאחורי המודל הנו, שהמדינה תפעיל אלימות בלתי מידתית קיצונית כאשר כלל המשתנים שבמודל מתקיימים, כלומר שהמיעוט שמבצע איום פנימי חמור נתפס כאויב המסכן את גבולות המדינה, ושכוח האכיפה שנשלח לטפל באיום הנו כוח לא מיומן או לא מתאים ושאינו מצויד בציוד אכיפה מתאים או מספיק. במידה ואחד המשתנים המתווכחים אינם מתקיימים אזי המדינה תפעיל כוח מידתי.

לצורך הוכחת המודל בחנתי ארבעה מקרי בוחן, בהם המיעוט במדינה ביצע איום חמור (המשתנה הבלתי תלוי). חיוני היה שהאיום יהיה דומה או זהה בין כלל המקרים, אולם תוצאות האלימות שנקטה המדינה היו בעוצמות שונות (המשתנה התלוי). כך שמקרי הבוחן נחלקו לשתי קבוצות: בקבוצה אחת המדינה הגיבה באלימות בלתי מידתית קיצונית ואילו בקבוצה השניה המדינה הגיבה כמצופה ממנה באלימות מידתית. בשני מקרי הבוחן בקבוצה הראשונה, שבהם ננקטה אלימות בלתי מידתית קיצונית, בחנתי את: מאורעות אוקטובר 2000 בישראל ויום ראשון העקוב מדם בצפון אירלנד בינואר 1972. ואילו בשני מקרי בוחן האחרים, שבהם ננקטה אלימות מידתית, בחנתי את: מהומות בריטניה 2011 ומחאת צוק איתן 2014.

חדשנותו של המאמר נסוב על שני נושאים:

  • האחד, אני מציע מודל חדש המאגד בתוכו את התאוריות הקיימות, ומוסיף לתוכו את המשתנים החסרים: מיומנות כוח האכיפה, המורכב מאכיפה של כוח לא מתאים או בלתי מיומן וחוסר בציוד מתאים. ובכך אני מצליח לתת מענה לשאלת המחקר, ולהסביר את לאוקסימורון שבהפעלת כוח לא מידתי וקיצוני כנגד מיעוטים במדינה דמוקרטית.
  • חידוש שני עוסק בשאלת האשמה, התאוריות הקיימות מציגות לרוב את המיעוט כאשם הבלעדי באלימות שננקטת נגדו ואילו את השלטון כקרבן, וזאת נוכח איומי הפנים שמבצע המיעוט כלפי המדינה. כלומר, המיעוט שמתנהג כסיכון ביטחוני או כאויב מאלץ את הרשויות לנקוט נגדו באלימות החורגת מהנורמה. המשתנה הנוסף במודל: מיומנות כוח האכיפה, מטיל את האשמה גם על המדינה ומסיר מהמיעוט את האשמה הבלעדית לכך. המדינה שמפעילה כוחות בלתי מתאימים או מיומנים ונעדרי ציוד אכיפה מתאים אשמה באלימות הבלתי מידתית בגלל העדר מוכנותה להתמודד עם איומי הפנים החמורים שמציבים בפניה אזרחיה המיעוטים.

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

העשרה

פרסום נוסף בהקשר זה: יחזקאלי ואזארי: אופן הטיפול של מדינות דמוקרטיות במרי אזרחי אלים:

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

הערות

[1] במונח "דמוקרטיה" כוונתי לדמוקרטיה פרוצדורלית ומהותית, כנהוג בדמוקרטיות המערביות.

[2] במונח "אלימות בלתי מדתית קיצונית" הכוונה היא לאלימות לא חוקית שגורמת למוות ולפציעה של אדם אחר.

מקורות

  • א (פרטים חסויים) – לוחם ימ"מ – עדותו מישיבה מס' 4 מיום 22.2.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • אגבריה, עפו – מנהל המרפאה באום אל פאחם- עדותו מישיבה מס' 3 מיום 21.2.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • אוסצקי לזר, שרה וגאנם אסעד (2003), עדויות אור: 7 חוות דעת מקצועיות שהוגשו לועדת אור, ירושלים, כתר.
  • אזולאי, יעקב – מפקד תחנת עירון – עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • אריאן, אשר "התזוזה ימינה – ממצאים עיקריים של סקר דעת קהל בנושא ביטחון לאומי" עדכן אסטרטגי, 5, 1, 2002. עמודים 19 – 24.
  • ביטון, רותם – עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • בן ישראל, חדווה (2004), בשם האומה: מסות ומאמרים על לאומיות וציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
  • בן סירה,זאב (1995), ציונות מול דמוקרטיה, ירושלים, מאגנס.
  • בניימין, וולטר (2006), לביקורת הכח, (תרגום: דנית דותן) תל אביב, רסלינג.
  • גאנם, אסעד "מדוע פרצו האירועים ומה הייתה השפעתם?", בתוך: יחזקאלי, פנחס (עורך) (2001), עיונים בביטחון לאומי: יחסי יהודים וערבים בישראל החלום או שברו?, המכללה הלאומית - צה"ל, והמרכז לחקר הביטחון הלאומי - אוניברסיטת חיפה. עמודים:6–17.
  • גביזון, רות "זכויות האדם ודמוקרטיה", בתוך: גביזון, רות ושנידור חגי (עורכים) (1991), זכויות האדם והאזרח בישראל, כרך א, האגודה לזכויות האזרח בישראל, ירושלים. עמודים: 24–34.
  • גדסי, שלום – מפקד נקודת באקה אלגרביה – עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • גנאים, חאלד ומנשה, דורון וקרמניצר, מרדכי "גבולות השימוש בכל קטלני בעת מעצר" מחקרי משפט, 3, 2009. עמודים: 703 – 734.
  • גת, עזר "האם הדמוקרטיה אחראית לרצח עם?" קשת החדשה: רבעון לספרות, עיון וביקורת, 20, קיץ 2007. עמודים: 145–154.
  • דו"ח יומי של משטרת ישראל מהתאריכים 2 ביולי 2014 ועד 30 באוגוסט 2014 (להלן: דוח יומי X.X.X).
  • דין וחשבון (2003), ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000. (להלן: דין וחשבון, 2003).
  • הורוביץ, דן וליסק, משה (1990), מצוקות באוטופיה: ישראל חברה בעומס יתר, תל אביב, עם עובד.
  • הורוביץ, דן וליסק משה "דמוקרטיה וביטחון לאומי בסכסוך מתמשך", יהדות בנות זמננו, 4, 1998, עמודים: 27–65.
  • הלפרין, עירן והירש-הפלר, סיוון וקנטי-ניסים, דפנה "השד הקוסנופובי כבר מזמן אינו בבקבוק: על התפקיד של משתנים פסיכולוגיים ומשתנים כלכליים חברתיים בגיבוש עמדות קסנופוביות כלפי עובדים זרים", סוגיות חברתיות בישראל, 2006. עמודים: 89 – 27.
  • המטה למאבק בגזענות בישראל (18.7.15), "גזענות במהלך מלחמת צוק איתן", בתוך: http://www.fightracism.org/Article.asp?aid=527 (כניסה: 11.3.17)
  • הנדל, אריאל "אלימות", מפתח, 3, 2011. עמודים: 53–80.
  • הערכת מצב מודיעין שבועיות, מהתאריכים 2 ביולי 2014 ועד 30 באוגוסט 2014 (להלן: הערכת מצב X.X.X).
  • הרמן, תמר "נציות טקטיות ויוניות אסטרטגית: עמדות הציבור היהודי בישראל – קיץ 2002", עדכן אסטרטגי, 5, 2, 2002. עמודים: 20 – 25.
  • וילק, יהודה – המפקח הכללי של המשטרה – עדותו מישיבה מס' 84 מיום 29.7.2002, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000. (להלן: וילק, 2002א).
  • וילק, יהודה – המפקח הכללי של המשטרה – עדותו מישיבה מס' 85 מיום 30.7.2002, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000. (להלן: וילק, 2002ב).
  • חסייסי, באדי (2005), שיטור ואזרחות בחברה שסועה: יחסי משטרה מיעוט בישראל, חיבור לשם קבלת תואר שלישי לפילוסופיה (בהנחיית אריה רטנר), הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה.
  • חסייסי, באדי; פדהצור, עמי ובריכטה, אברהם "פוטנציאל התמיכה באלימות פוליטית בחברה הישראלית: הערכה כמותית", פוליטיקה, 6, 2000. עמודים: 65–82.
  • י (פרטים חסויים) – לוחם ימ"מ – עדותו מישיבה מס' 4 מיום 22.2.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • יחזקאלי, פנחס (2009) "יורים בלא נורמטיבים, ההיסטוריה הקרובה", בתוך: http://cafe.themarker.com/topic/1191861  (כניסה: 20.7.15).
  • יחזקאלי, פנחס (2009 א) "יורים בלא נורמטיבים, ההיסטוריה הרחוקה", בתוך: http://cafe.themarker.com/topic/1182314  (כניסה: 20.7.15).
  • יחזקאלי, פנחס (2009 ב) "יורים בלא נורמטיבים, ההיבט הישראלי", בתוך: http://cafe.themarker.com/topic/1196406/  (כניסה: 20.7.15).
  • לקט מודיעין של משטרת ישראל, מהתאריכים 2 ביולי 2014 ועד 30 באוגוסט 2014 (להלן: לקט מודיעין X.X.X).
  • מחאג'נה, אברהים - מנהל סניף הדואר באום אל פאחם – עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • נ (פרטים חסויים) – לוחם ימ"מ – עדותו מישיבה מס' 4 מיום 22.2.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • נאסר אלדין, יזיד – שוטר מיחידת אלון מג"ב צפון - עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • נויברגר, בנימין (1997), המפלגות בישראל, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה.
  • נויברגר, בנימין (1998), המיעוט הערבי: ניכור והשתלבות, תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה.
  • סאבא, לינה (2011), אירועי אוקטובר 2000 האם ּכּובד עקרון השוויון לפני החוק?, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  • סאו, בנצי - מפקד גזרת אום אל פאחם במג"ס - עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • סאוסן זוהר "דוקטרינת נתיני אוייב והפלסטינים בישראל", בתוך: אוסצקי לזר, שרה וג'בארין יוסף (עורכים) (2016), אזרחות על תנאי, על אזרחות, שוויון וחקיקה פוגענית, חיפה, פרדס. עמודים: 123- 144.
  • סמוחה, סמי "ערבים ויהודים במדינה יהודית ודמוקרטית: התנערות רב צדדית מאחריות ציבורית?", בתוך: כהן-אלמגור רפאל; כשר, אסא וארבל-גנץ, אורי (עורכים) (2012), אחריות ציבורית בישראל, רעננה,  הקיבוץ המאוחד המרכז לאתיקה בירושלים. עמודים: 527 – 551.
  • סמוחה, סמי (2013), לא שוברים את הכלים, מדד יחסי ערבים - יהודים בישראל 2012, ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  • עלי, נוהאד (2006), פונדמנטליזם דתי כאידיאולוגיה ופרקטיקה: התנועה האסלאמית בישראל בפרספקטיבה השוואתית, חיבור לשם קבלת תואר שלישי במשפטים (בהנחיית פרופ' סמי סמוחה), הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת חיפה.
  • פדהצור, עמי "בין דמוקרטיה מתגוננת לדמוקרטיה מתחסנת: ישראל במבחן", תרבות דמוקרטית, 6, 2002. עמודים: 81–86.
  • פדהצור, עמי (2004), הדמוקרטיה המתגוננת בישראל, ירושלים, כרמל.
  • פרוטוקול 452 (21.6.05), ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא: יישום מסקנות ועדת אור – ישיבת פתיחה בהשתתפות השופט (דימ.) תאודור אור.
  • פרוטוקול מס' 458  (28.6.05), ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא: דיון בנושא מסקנות דו"ח ועדת אור- שוויון אפליית רשויות ותקציבים.
  • פרליגר, אריה (2006) הגורמים המעצבים את התמודדותו של המשטר הדמוקרטי מול הטרור, חיבור לשם קבלת תואר שלישי לפילוסופיה (בהנחיית גבריאל בן דור ועמי פדהצור), בית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה.
  • קדמי, יעקב (2004), על סדר הדין בפלילים, תל אביב, דיונון
  • קופמן, אילנה "עליית מדרגה בתביעות המיעוט: מסמכי החזון 2006-7 של הערבים הפלסטינים בישראל" מדינה וחברה, 7, 1, 2010. עמודים: 11–36.
  • ר (פרטים חסויים) – לוחם ימ"מ – עדותו מישיבה מס' 4 מיום 22.2.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • ראשיד, מונאי – אזרח, נהג משאית - עדותו מישיבה מס' 5 מיום 12.3.2001, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • רון, אלכסנדר (אליק) – מפקד המחוז הצפוני במשטרה - עדותו מישיבה מס' 83 מיום 23.7.2002, בפני ועדת החקירה הממלכתית לבירור התנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000.
  • רכס, אלי (עורך) 2005, המשטרה והציבור הערבי בישראל: צעדים בוני-אמון בחלוף חמש שנים לאירועי אוקטובר 2000, לוד, יוזמות קרן אברהם.
  • רכס, אלי ואוסצקי לזר, שרה (עורכים) (2005), מעמד המיעוט הערבי במדינת הלאום היהודית, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב.
  • שיפטן, דן (2011), פלסטינים בישראל, מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, אור יהודה, כנרת, זמורה ביתן, דביר.
  • שלף, ליאון "אילוצים ביטחוניים והמערכת המשפטית" פסיפס 3, 1996. עמודים: 23–44.
  • שמיר, שמעון (2005), הערבים בישראל – שנתיים לפרסום דוח ועדת אור, אוניברסיטת תל אביב וקרן קונרד אדנאואר.
  • Agamben, G. (2005), State of Exception, Chicago, The University of Chicago Press.
  • Alken, T. Nevin "The Bloody Sunday Inquiry: Transitional Justice and Postconflict Reconciliation in Northern Ireland", Journal of Human Rights, 14, 2015. pp. 101–123.
  • Ball, James; Taylor, Matthew & Newburn, Tim (5.12.11), "Who were the rioters?", In: https://www.theguardian.com/uk/2011/dec/05/who-were-the-rioters  (Access 25.2.17).
  • Bar-Tal, Daniel "Why Does Fear Override Hope in Societies Engulfed by Intractable Conflict, as it Does in the Israeli Society?", Political Psychology, 22, 2001. pp. 601–627.
  • Bell, JB. (1993), The Irish Troubles: A Generation of Violence 1967-1992, New York, St. Martin's.
  • Bell, J. Bowyer (2006), The IRA 1968 – 2000, Analysis of the Secret Army, London, New York, Frank Cass Publishers.
  • Berrebi, Claude & Klor, Esteban F. "Are Voters Sensitive to Terrorism? Direct Evidence from the Israeli Electorate", American Political Science Review, 102, 3, August 2008. pp. 279–301
  • Black, Donald (1980), The Manners and Customs of Police, New York, Academic Press.
  • Blanchard, Margaret A. (1996), Freedom of Expression, Fear and National Security. Oxford University Press.
  • Bremer, L. Paul "The West's Counter Terrorists Strategy", Terrorism and Political Violence, 4, 4, 1992. PP. 255–262.
  • Brubaker, Rogers "Ethnic and Nattionalist Violence" Annual Review of Sociology, 24, 1998. pp. 423–452.
  • CAIN Web Service (9.1.16) "Bloody Sunday', Derry 30 January 1972 - Circumstances in Which People were Killed", In: http://cain.ulst.ac.uk/events/bsunday/circum.htm (Access: 20.1.18).  (CAIN, 2016).
  • Cerlinsten, D. Ronald & Schmid, Alex "Western Response to Terrorism: A Twenty Five Year Balance Sheet" Terrorism and Political Violence, 4, 4, 1992. pp. 307–340.
  • Cerni G. Philip "France: Non Terrorism and the Police of Repressive Tolerance", In: Lodgh, Juliet (Ed') (1981), Terrorism: A Challenge to the State, Oxford, Martin Robertson.
  • Charny, Israel "Totalitarian State and Genocude" In: Charny, Israel (ed.) (1999), Encyclopedia of Genocide, Santa Barbara, ABC- CLIO. pp. 545 – 546.
  • Chalk, Peter "The Liberal Response to Terrorism", Terrorism and Political Violence, 7, 4, 1995. pp. 10–44.
  • Chalk, Peter "The Response to Terrorism as a Threat to Liberal Democracy" Australian Journal of Politics & History, 44, 3, 1998. pp.373–388.
  • Clutterbuck, Lindsay "Law Enforcement", In: Cronin, Audrey Kurth ‏& Ludes M. James(Eds.) (2004), Attacking Terrorism: Elements of a Grand Strategy, Washington D.C, Georgetown University Press. pp. 140–160.
  • Davenport, Christian “State Repression and Political Order.” Annual Review of Political Science, 10, 2007. pp. 1–23.
  • Davis, W. Darren & Silver D. Brian "Civil Liberties vs. Security: Public Opinion in the Context of the Terrorist Attacks on America", American Journal of Political Science, 48, 1, 2004. pp. 28–46.
  • De Rivera, Joseph. "Emotional climate: Social structure and emotional dynamics". In: Strongman K.T. (Ed.), (1992), International review of studies on emotion, 2, New-York, John Wiley. pp. 199–218.
  • Della Porta, Donatella (1995), Social Movements, Political Violent, and The State: A Comparative Analysis of Italy and Germany, Cambridge University Press.
  • Department for Communities and Local Government (2013), Government Response to the Riots, Communities and Victims Panel’s final report, In: https://www.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/211617/Govt_Response_to_the_Riots_-_Final_Report.pdf (Access:20.1.18). (Panel’s Final Report, 2013).
  • Desch, C. Michael "War and Strong States, Peace and Weak States?" International Organization, 50, 2, 1996. pp.237–268.
  • Diamond, Larry “Rethinking Civil Society: Toward Democratic Consolidation” Journal of Democracy, 5, 1994. pp. 4–17.
  • Duckitt, John & Sibley Chris "A Dual-Process Motivational Model of Ideology, Politics, and Prejudice", Psychological Inquiry, 20, 2-3, 2009. pp. 98-109.
  • Ellison, Graham & Martin, Greg "Policing, Collective Action and Social Movement Theory: The Case of Northern Ireland Civil Right Campaign", British Journal of Sociology, 51, 4, 2000. pp. 681–699.
  • Enloe, H. Cynthia (1980) Ethnic soldiers, Athens, University of Georgia Press.
  • Evans, Ernest "Goodness Armed with Power: Lessons from Other Democracies for the US War on Terrorism", World Affairs, 166, 3, 2004. pp. 127–131.
  • Fearon, D. James (1994), Ethnic war as a commitment problem, Paper presented at the 1994 Annual Meetings of the American Political Science Association, New York.
  • Garc´ıa-Ponce, Omar & Pasquale, Benjamin (2013), "How Political Violence Shapes Trust in the State", In: http://cega.berkeley.edu/assets/cega_events/53/WGAPE_Sp13_GarciaPonce_Pasquale.pdf (Access: 14.7.15).
  • Gibler, M. Douglas 1996. “Alliances that Never Balance: The Territorial Settlement Treaty”, Conflict Management and Peace Science, 16, 1, 1996. pp. 75–97.
  • Gibler, M. Douglas "Bordering on Peace: Democracy, Territorial Issues, and Conflict", International Studies Quarterly, 51, 2007. pp. 509–532.
  • Gibler, M. Douglas "Contiguous States, Stable Borders, and the Peace between Democracies", International Studies Quarterly, 58, 2014. pp. 126–129.
  • Gibler, M. Douglas & Miller, V. Steven "External Territorial Threat, State Capacity, and Civil War", Journal of Peace Research, 51, 5, 2014. pp. 634–646.
  • Gibler, M. Douglas & Sewell, A. Jamil "External Threat and Democracy: The Role of NATO Revisited", Journal of Peace Research, 43, 4, 2006. pp. 413–431.
  • Goertz, Gary &. Diehl F. Paul (1992), Territorial Changes and International Conflict, New York: Routeledge.
  • Halperin, Eran; Canetti-Nisim, Daphna & Hirsch-Hoefler, Sivan "The Central Role of Group-Based Hatred as an Emotional Antecedent of Political Intolerance: Evidence from Israel", Political Psychology, 30, 1, 2009. pp. 93–123.
  • Hasisi, Badi "Police, Politics, and Culture in a Deeply Divided Society", Journal of Criminal Law & Criminology, 98, 3, 2008. pp. 1119–1146.
  • Hasisi, Badi & Weitzer, Ronald "Police Relations with Arabs and Jews in Israel", British Journal of Criminology, 47, 5,200. pp. 728–745.
  • Hasisi, Badi & Weitzer, Ronald "Does Ethnic Composition Make a difference ,Citizens’ assessments of Arab police officers in Israel", Policing and Society, 18, 2008. pp. 362–376.
  • Hewitt, Christopher (1984), The Effectiveness of Anti Terrorist Policies, Lanham' New York, London, University Press of America.
  • Hirsch-Hoefler, Sivan & Halpedn, Eran "Through the Squalls of Hate: Arab-Phobic Attitudes among Extreme Right and Moderate Right in Israel" Palestine-Israel Journal, 12, 2–3, 2005. pp. 53–60.
  • Hockin, Jenny "Counter-Terrorism and the Criminalization of Politics: Australias New Security Power of Detention, Proscription and Control", Australian Journal of Politics and History, 49,3, 2003. pp. 355–371.
  • Hofman, Baruch & Morrison-Tal Jennifer (2000), "A Strategic Framework for Countering Terrorism and Insurgency", In: http://www.rand.org/content/dam/rand/pubs/notes/2005/N3506.pdf (Access 26.9.15).
  • Holden, B. (1974), The Nature of Democracy, London, Nelson.
  • Holehouse, Matthew (11.6.14), "David Cameron: I back Boris Johnson over water cannons", In: http://www.telegraph.co.uk/news/uknews/law-and-order/10891895/David-Cameron-I-back-Boris-Johnson-over-water-cannons.html  (Access: 15.4.17).
  • Horowitz, Irvine Louise (1980), Taking Lives: Genocide and State Power, New Brunswick: Transaction Publishers.
  • Hoyt, D. Timothy "Military Force" In: Ludes, M. James & Cronin K. Audrey (2004), Attacking Terrorism, Washington D.C, Georgetown University press. pp. 162-185.
  • Hutchison, L. Marc & Gibler, M. Douglas (2005), Why Territory Matters: The Effects of External Threat on Domestic Political Tolerance, Paper Prepared for Presentation at the Annual Meeting of the Midwest Political Science Association, Chicago.
  • Hutchison, L. Marc & Gibler, M. Douglas "Political Tolerance and Territorial Threat: A Cross-National Study", The Journal of Politics, 69, 1, February 2007. pp. 128–142.
  • Jost, John; Glaser Jack; Kruglanski, Arie & Sulloway, Frank "Political Conservatism as Motivated Social Cognition", Psychological Bulletin, 129, 3, 2003. pp. 339–375.
  • Konor, Walker (1994), Ethnonationalism: The Quest for Understanding, New Jersey, Princeton University Press.
  • Kraska, B. Peter "Militarization and Policing - Its Relevance to 21st Century Police", A Journal of Policy & Practice, 1, 4, 2007. pp. 501–513.
  • Kriesberg, L. (1995). Intractable conflicts. Paper presented at the conference organized by the Tami Steinmetz Center for Peace Research at Tel-Aviv University, Israel.
  • Kymlicka, Will "The Internationalization of Minority Rights", International Journal Of Constitutional Law, 6, 1, 2008. pp. 1-32.
  • Macfarlane, Leslie "Human Right and the Fight against Terrorism in Northern Ireland", Terrorism and Political Violence, 4,1, 1992. pp. 89–99.
  • Mackie, M. Diane; Devos, T. & Smith, R. Eliot "Intergroup Emotions: Explaining Offensive Actions in an Intergroup Context", Journal of Personality and Social Psychology, 79, 2000. pp. 602–616.
  • Mackie, M. Diane & Smith, R. Eliot (2002), From Prejudice to Intergroup Emotions: Differentiated Reactions to Social Groups. New-York, Psychology Press.
  • Mann, Michael (2005), The dark Side of Democracy: Explaining Ethnic Cleansing, New York, Cambridge University Press.
  • McDonald, Henry (29.3.16), New IRA warns of more attacks on 'age-old enemies' in Northern Ireland", In: https://www.theguardian.com/politics/2016/mar/29/new-ira-ireland-1916-easter-rising-unfinished-revolution (access 3.4.17).
  • McFadden, Mark (2010), "Bloody Sunday 1972 Derry the Saville Report", In youtube, Access 28.1.17:
  • McGarry, John & O'Leary, Brendan (2004), The Northern Ireland conflict: consociational engagements, Oxford: Oxford University Press.
  • Monks, Aoife "This Painful Chapter: Performing the Law in Bloody Sunday: Scenes from the Saville Inquiry", Contemporary Theatre Review, 23, 3, 2013. pp. 345- 356.
  • Muir, Hugh & Adegoke, Yemisi (8.12.11), "Were the riots about race?" In: https://www.theguardian.com/uk/2011/dec/08/were-the-riots-about-race (Access 25.2.17).
  • Murdoch, Alan (2.11.96), "Loyalist leader salutes his old IRA enemy", In: http://www.independent.co.uk/news/loyalist-leader-salutes-his-old-ira-enemy-1350221.html (access 3.4.17)
  • Onraet, Emma & oth. "Threat and Right-Wing Attitudes: A Cross-National Approach", Political Psychology, 34, 5, 2013. pp. 791–803.
  • Pedahzur, Ami & Ranstorp, Magnus "A Tertiary Model Countering Terrorism in Liberal Democracies: The Case of Israel", Terrorism and Political Violence, 12, 2, 2001. pp, 1-26.
  • Porter, Andrew (10.8.11), London riots: David Cameron approves water cannon", In: http://www.telegraph.co.uk/news/uknews/crime/8692996/London-riots-David-Cameron-approves-water-cannon.html (Access 15.4.17).
  • Porter, Jack Nusan (ed.) (1982), Genocide and Human Rights: A Global Anthology, Lanham: University Press America.
  • Putnam, Robert (1993), Making Democracy Work: Civic Traditions in Modern Italy, Princeton New Nersey, Princeton University Press.
  • Pyszczynski, Thomas; Solomon, Sheldon & Greenberg, Jeff (2003), In The Wake of 9/11: The Psychology of Terror. Washington, DC, American Psychological Association.
  • Reinares, Fernando "Democratic Regimes, Internal Security Police and the Threat of Terrorism", Australian Journal of Politics and History, 44, 3, 1998. pp. 351–371.
  • Reiner, Robert (2000), The Politics of the Police, Oxford University Press.
  • Rummel, R.J "Power Kills, Absolute Power Kills Absolutely", In: Charny, Israel (ed.) (1999), Encyclopedia of Genocide, Santa Barbara, ABC- CLIO,1, pp. 23- 34.
  • Saville, Oliver Mark       (2010), Principal and Overall Assessment of The Bloody Sunday Inquiry 2010, In:  https://www.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/279167/0030.pdf (Access: 25.1.18). (Saville, 2010).
  • Saville, Oliver Mark       (2010), Report of the Bloody Sunday Inquiry,  In: https://www.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/279136/0029_ii.pdf (Access: 25.1.18). (Saville, 2010b).
  • Scheepers, P.; Gijsberts, M. & Coenders, M. "Ethnic Exclusionism in European Countries: Public Opposition to Civil Rights for Legal Migrants as a Response to Perceived Ethnic Threat. European Sociological Review, 18, 1, 2002. pp. 17–34.
  • Schmid, P. Alex "Counteringv Terrorism in the Netherland", Terrorism and Political Violence, 4, 4, 1992. pp. 81–107.
  • Schmid, P. Alex "Terrorism and Democracy", Terrorism and Political Violence, 4, 4, 1992. pp. 14-15. (Schmid, 1992b)
  • Schmid, P. Alex "Terrorism and Democracy", In: Schmid, P. Alex & Crelinsten, D. Ronald (Eds.) (1993), Western Responses to Terrorism, London, Frank Cass. pp. 14–25.
  • Sederberg, C. Peter (1989), Terrorist Myths: Illusion, Rhetoric and Reality, Englewood Cliffs, NJ, Prentice Hall.
  • Sederberg, C. Peter "Conciliation as Counter Terrorist Strategy", Journal of Peace Research, 32, 3, 1995. pp. 295–312.
  • Sheppele, K. L. "Terrorism and the Constitution: Civil Liberties in New America", Pennsylvania Journal of Constitutional Law, May 2004. pp. 1–102.
  • Smith, R. Eliot "Social Identity and Social Emotions: Toward New Conceptualization of Prejudice", In: Mackie D. M. & Hamilton D. L. (Eds.), (1993), Affect, Cognition and Stereotyping: Interactive Processes in Group Perception, San Diego, CA, Academic Press. pp. 297–315.
  • Sparrow, Andrew (10.8.11), "David Cameron: Police can use water cannon to control riots", In: https://www.theguardian.com/uk/2011/aug/10/david-cameron-water-cannon-police-riots  (Access: 15.4.17).
  • Stake, Robert (1995), The Art of Case Study Research, Thousand Oaks, Sage.
  • Stark, Rodney (1972), Police Riots: Collective Violence and Law Enforcement, Belmont, California, Wadsworth.
  • Statistics and Ethnicity (15.8.11), "2011 England Riots: Statistics of Ethnicity", In: http://humstats.blogspot.co.il/2011/08/uk-riots-ethnicity-statistics.html (Access: 25.2.17).
  • Stephan, W. G. & Stephan, C. W. "Intergroup Anxiety", Journal of Social Issues, 41, 1985. pp. 157–176.
  • Sternberg, J. Robert "A Duplex Theory of Hate: Development and Application to Terrorism, Massacres and Genocide", Review of General Psychology, 7, 3, 2003. pp. 299–328.
  • Sullivan, John; Shamir, M.; Walsh, P. & Roberts, N. S. (1985), Political Tolerance in Context: Support for Unpopular Minorities in Israel, New-Zealand, and the United States,
  • Tajfel, Henri & Turner, John "An Integrative Theory of Intergroup Conflict", In: Austin W. G. & Worchel S. (Eds.) (1979), The Social Psychology of Intergroup Relations. Monterey, CA, Brooks-Cole . pp. 33–47.
  • Taylor, Charles "The Dynamics of Democratic Exclusion", Journal of Democracy, 9, 4, October 1998. pp. 143–156.
  • Taylor, Peter (1992), "Inside Story: Remember Bloody Sunday", In youtube,Access: 27.1.17.
  • Taylor, Richard Norton (2005), Bloody Sunday: Scenes from the Saville Inquiry, London, Oberon.
  • The Interim Report, (2011) 5 Days in August, An Interim Report on the 2011 English Riots, In: http://webarchive.nationalarchives.gov.uk/20121003195935/http://riotspanel.independent.gov.uk/wp-content/uploads/2012/04/Interim-Report-5-Days-in-August.pdf (Access:20.1.18)
  • The Final Report, (2011), After the Riots, The Final Report of the Riots Communities and Victims Panel, in: http://webarchive.nationalarchives.gov.uk/20121003195935/http://riotspanel.independent.gov.uk/wp-content/uploads/2012/03/Riots-Panel-Final-Report1.pdf (Access:20.1.18)
  • Thompson, R. William "Democracy and Peace: Putting the Cart Before the Horse?" International Organization, 50, 1, 1996. pp. 141–174.
  • Tilly, Charles "War making and state making as organized crime", In: Evans, B. Peter, Rueschemeyer, Dietrich & Skocpol, Theda (eds) (1985), Bringing the State Back In. New York, Cambridge University Press. pp. 169–191.
  • Tilly, Charles (1992), Coercion, Capital, and European States, AD 990–1990. Cambridge, MA: Basil Blackwell.
  • Waller, James (2007), Becoming Evil: How Ordinary People Commit Genocide and Mass Killing, New York, Oxford University Press,
  • Wardlaw, Grant (1989), Political Terrorism: Theory, Tactics, and Counter-measures, Cambridge : Cambridge University Press.
  • Weitzer, Ronald (1995), Policing Under Fire: Ethnic Conflict and Police-Community Relations in Northern Irland, New York, State University of New York Press.
  • Widgery, John (1972), Report of the Tribunal appointed to inquire into the events on Sunday, 30th January 1972, In: http://cain.ulst.ac.uk/hmso/widgery.htm (Access: 25.1.18).
  • Wilkinson, Paul (1976), Terrorism Versus Liberal Democracy : The Problems of Response, London, Institute for the Study of Conflict.
  • Wilkinson, Paul (1986), Terrorism and The Liberal State, Basingstoke, Hampshire, Macmillan.
  • Wilkinson, Paul (1990), Terrorist Targets and Tactics: New risks to world order, London, Research Institute for the Study of Conflict and Terrorism.
  • Wilkinson Paul. & Stewart A.M. (Eds.) (1987), Contemporary Researce on Terrorism, Aberdeen, University of Aberdeen Press.
  • Winchester, Simon (31.1.72), "13 killed as paratroops break riot", In: https://www.theguardian.com/uk/1972/jan/31/bloodysunday.northernireland (Access 6.2.17).
  • Wright, alan (2002), Policing: An introduction to concepts and practice, Cullompton, Devon, UK, Willan Publishing.
 

3 thoughts on “משה בלאיש: אלימות קיצונית נגד מיעוטים בדמוקרטיות

  1. Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: משה בלאיש: אלימות קיצונית נגד מיעוטים בדמוקרטיות - ייצור ידע

  3. Pingback: משה בלאיש: אלימות קיצונית נגד מיעוטים בדמוקרטיות - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.