[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dave Keeshan לאתר flickr]
[לאוסף המאמרים על סיכולים ממוקדים והשלכותיהם, לחצו כאן]
אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.
* * *
להקשר המיוחד בו הופיעה הצהרת בלפור, בשלב האחרון של מלחמת עולם הראשונה, היה תפקיד מכונן במשמעותה של הצהרה זו לשיבת עם ישראל לארץ אבותיו. דווקא הערבים מיטיבים מאתנו לתפוס את עוצמת האירוע.
ב- 30 באוקטובר 2017, פיצץ צה"ל מנהרת טרור בגבול רצועת עזה. בין 14-7 פלסטינים נהרגו בפיצוץ. נמנו עליהם מפקד חטיבת מרכז הרצועה של הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי, ערפאת מרשד וסגנו חסן אבו חסנין; וגם שני הרוגים מהזרוע הצבאית של חמאס, אחד מהם מיחידת העילית "הנוחבה".
פיצוץ זה הוליד תופעה מעניינת. בניגוד לאופן הדוברות התקיפה בגבול הצפוני, מצא דובר צה"ל לנכון להבהיר, כי לא הייתה לצה"ל כוונה לפגוע בבכירי הג'יהאד האסלמי. רק הבהיר, והארץ מלאה תרעומת, על שדובר צה"ל מתנצל על הרג מחבלים, במנהרה התקפית שכוונה לשטחנו. אפילו טענות על אבדן הרתעה שמענו... האמנם מתנצל, או כלשון העיתונאים (ראו הכתבה למטה) "כמעט מתנצל"?
לטעמי, צה"ל ראוי במקרה זה להערכה. לא לביקורת! המבצע הזה לא היה מבצע שייעודו סיכול של אדם או קבוצת אנשים, אלא יועד לטפל באיום המנהרות. מטרתו של הושגה מעל ומעבר, כולל תוצאה לא צפויה של הרג מבוקשים ש'ישבו לנו על הכוונת' הרבה זמן. אז, למה להתלהם?
היה זה תיאודור (טדי) רוזוולט (1919-1858), אחד הגדולים בנשיאי ארצות הברית, שטבע את המשפט, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול" ("Speak softly and carry a big stick") - שהפך למשפט מפתח ביחסים הבינלאומיים. דווקא החזק יכול להרשות לעצמו לדבר במתינות, בטח אחרי שהוא מכה...
[תמונתו של טדי רוזוולט משמאל היא נחלת הכלל]
יתרה מכך. הגיע הזמן שנסגל לעצמנו קצת תחכום. לא תמיד אומרים מילים ומתכוונים למשמעותם המילולית. לא צריך לבוא לעבודה עם המילון... הניסוח של דובר צה"ל חשוב, והוא חלק מה'משחק האסטרטגי', שמדינת ישראל משחקת מול אויביה. במשפטים הללו הייתה נקודה להבהרה: לישראל לא הייתה כוונה לחבל במגמת הפיוס בין פתח לחמאס, או לסכל את מאמצי התיווך של מצרים.
מטרות שונות מביאות כמובן לאסטרטגיית דוברות שונה. ניתן לראות שגם צה"ל וגם הדוברים הפוליטיים רחוקים מלגלות את אותה רגישות מילולית לגבי אמירות בגבול הצפון. זאת כיוון שהמטרה שם הפוכה, והמסר שבעקבותיה הפוך: אנחנו יכולים לעשות צרות, ולהפר את שווי המשקל העדין והיציבות שיש אינטרס לשלטון אסד ולרוסיה להשיג. לכן, כדאי להתחשב באינטרסים שלנו! לכן, גם הביקורת הציבורית על הדוברות המתלווה לפעולות הצבאיות הפוכה!
יש מעשים המחייבים מתווך בין המעשה לבין הצופים
יש מעשים שבהם עצם המעשה הוא העיקר. אבל יש מעשים שבהם המעשה היא רק חלק קטן מהסיפור, והמעשה מותיר אותנו ללא הכרעה בין שני פרושים. זו דו-משמעות, כמו בציור ה'ארנב-ברווז' של הפילוסוף האוסטרי-בריטי לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) שמובא למטה, שלרגע נראה ארנב, לרגע ברווז; והוא דוחה, מעצם מבנהו, את היכולת להכריע מה הוא באמת (Ludwig Wittgenstein):
[בתמונה: מה לפנינו - ארנב או ברווז? ציורו של ויטגנשטיין; למקור התמונה לחצו כאן]
במצבים הללו נדרש מתווך, בין המבצע לבין הצופה. שיצבע את המעשה בצבע שאותו מבקש המבצע. זו משמעות המושג 'לראות בתור' (seeing as) שטבע ויטגנשטיין. לדוגמה:
- כשיש לנו סתימה בביוב, והאינסטלטור מגיע ומתקן, לאירוע הזה יש רק משמעות אחת, ומה שחשוב זה עצם המעשה. פה לא צריך דובר ואם הוא קיים בכל זאת, כל שהוא צריך לעשות, זה לתאר מה היה.
- לעומת זאת, כשמסדירים ביוב בכפר בדואי בלתי מוכר, יש במעשה הרבה מעבר לפיזיקה עצמה. למשל, יש בו מרכיב משמעותי של ריבונות. במקרה כזה, צריך דובר מסוג שונה, שיתווך בין המתבונן לבין האירוע.
בעידן המלחמות הטוטליות היה חשוב עצם המעשה, והוא היה ברור מאליו. לדוגמה: את ההתקפות האוויריות של בעלות הברית על ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, לא היה צריך להסביר.
אבל, המלחמות של העולם החדש הן כמו ה'ארנב-ברווז' של ויטגנשטיין. הן מחייבות תיווך, כיוון שמה שאתה רואה הוא רק חלק קטן מהסיפור, ואתה זקוק לדובר שיסביר את אותם חלקים שאינם מובנים מאליהם, מעצם המעשה...
זה תפקידו של דובר צה"ל...
כאשר לאמירות שמאחורי הפעולות הצבאיות יש משמעות, לא פחות מהפעולה עצמה. הופך תפקידו של דובר צה"ל לתפקיד מבצעי, בעל אחריות מבצעית, וכך צריך לבין את הדוברות הזו. יתרה מכך, הוא - והמילים שבהן הוא מעצב את המסר - הם חלק מהמערכת המבצעית. תפקידו כוון את הבנת האירוע מעבר לעצם המעשה. בכך, הוא מאפשר להעמיד את ההקשר לפירוש האירוע, הן על ידי האויב, והן על ידי כל הצופים בו, במערכת הבינלאומית:
- במילים הקצרות שבהן תואר האירוע, מוכל מסר מורכב, שמתחיל בלגיטימציה של פעולת צה"ל מתוך הזכות להגנה עצמית. זאת, תוך הדגשת העובדה, שהאירוע הופעל משטח מדינת ישראל. משמע, מדובר באקט הגנתי ולא התקפי.
- בהקשר הנתון של מאמצי הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, להתניע משא ומתן ישראלי-פלסטיני; ושל מאמצי מצרים, לכינון סדר חדש בינם לבין חמאס, מדינת ישראל חייבת להדגיש שני מסרים: האחד שלא באנו להרוס להם; והשני, שהמגמה החדשה המובלת על ידי מצרים לפיוס, אינה לכשעצמה מחסום בפני זכותה של ישראל לנקוט בפעולות הנדרשות להגנתה.
בהיבט זה, דווקא הרגישות הנדרשת בתנאים הנוכחיים הם הזדמנות לסמן כללי משחק, בהם זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל חזקה מכל אילוץ.
[לאוסף המאמרים על סיכולים ממוקדים והשלכותיהם, לחצו כאן]
אין שום ספק שדובר צה"ל מנסה להציג את עמדתו, כהסבר פשוט. המלחמה לא "ברוך נמשכת" כפי ששר יוסי בנאי, זו לא אהבה, זו מלחמה וקלאוזוביץ אמר שצריך להשלים את המלחמה בהישג, אחרת למה נלחמנו.