[התמונה: משמעותו של עומק אסטרטגי... צילום מסך מסרטון היו-טיוב: 2 דקות על ישראל]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בגיליון 4 של כתב עת השילוח. למאמר המקורי לחצו כאן][לקובץ המאמרים אודות ירושלים, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 29 במאי 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

אפרים ענבר (נולד ב-1947) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS). היה המנהל המייסד של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, תפקיד שבו שרת עשרים ושלוש שנים.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

*  *  *

ביום עיון בסוגיית העומק האסטרטגי במלחמה המודרנית, שנערך באפריל 1979, נדרשו טובי המומחים הביטחוניים מאותם ימים למשמעות הסכם השלום עם מצרים על רקע הנסיגה מסיני; נסיגה זו הייתה כרוכה באבדן העומק האסטרטגי הישראלי בזירת הדרום. באורח מרתק, את הרצאת הפתיחה לכנס זה נשא פרופסור יהושע פראוור (ראו תמונה משמאל) ובה הציג את תפיסת המרחב הצלבנית להגנה על ארץ הקודש. את רשת מבצריהם, הסביר פראוור, פרסו הצלבנים במרחב מתוך הנחה שאין קיום לאחיזתם בערי החוף ללא שליטה בסיני מדרום מערב וברכסי ההרים ממזרח למישור החוף, עד רכסי עבר הירדן המזרחי [1].

[בתמונה: פרופ' יהושע פראוור. שם הצלם אינו ידוע. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לצערנו, המאמץ ההתיישבותי של התנועה הציונית לא התבסס על התובנה ההיסטורית הזאת – וכך, רוב היהודים הגרים בארץ ישראל בעידן שיבת ציון המודרנית מתרכזים ברצועת החוף. למזלה של התנועה הציונית, וכאיזון מסוים להתעלמות זו מהגיון המרחב האסטרטגי, סיבות היסטוריות, תרבותיות ודתיות גרמו לה להעמיד במוקד שאיפותיה את ירושלים – העיר היושבת במרכז רכס ההרים שעובר מדרום לצפון לאורך מרכזה של ארץ ישראל.

[להרחבת המושגים: הגנה ו'מגננה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'עומק אסטרטגי', לחצו כאן]

[בתמונה: מצודת הקסטל - גבעה על קצה הר מעוז, מעל כביש 1, עליה עמד מבצר Castellum Belveer, ממנו לא נותר שריד. האתר הוא גן לאומי והוכרז כאתר לשימור של המועצה לשימור אתרים. את רשת מבצריהם פרסו הצלבנים במרחב, מתוך הנחה שאין קיום לאחיזתם בערי החוף ללא שליטה בסיני מדרום מערב וברכסי ההרים ממזרח למישור החוף, עד רכסי עבר הירדן המזרח. התמונה היא נחלת הכלל]

המאמר הזה מנתח את חשיבותה של ירושלים מזווית ראייה ביטחונית-אסטרטגית ואת תרומתה לקיום המדינה היהודית. כפי שנרחיב מיד, לאחיזה היהודית בהר במרחב ירושלים השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת על הבטחת שלומה של רצועת החוף ועל עיצוב גבול ביטחון למדינת ישראל במזרח, לאורך נהר הירדן. רעיונות לחלוקת ירושלים והכנסת גורמים ערביים למרחב ירושלים רבתי, גורמים המכרסמים בריבונות הישראלית, פוגעים לא רק במעמדנו בירושלים כבירת ישראל אלא גם מסכנים את עתיד המדינה היהודית באשר היא; ירושלים רבתי, מסתבר, היא נקודה ארכימדית לשליטה ולשימור תנאי הביטחון בארץ ישראל שממערב לירדן.

[בתמונה: הרב משה לוינגר (משמאל), מנהיג תנועת גוש אמונים חנן פורת (מימין) ופעיליהם, חוגגים את החלטת הממשלה להעבירם למחנה הצבאי הסמוך לכפר הערבי סבסטיה ולאזורים נוספים באזור השומרון. שם הצלם: משה מילנר, לע"מ]

מטרופולין ירושלים: עומק אסטרטגי חיוני לריכוז היהודי במישור החוף 

למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים במישור החוף, בין חדרה לרחובות. מדובר ברצף אורבני צפוף ביותר בכל קנה מידה בינלאומי, והוא פרוס ברצועת החוף הצרה שרוחבה בין נתניה לטול כרם אינו עולה על 15 ק"מ. רצועה זו נשלטת לכל אורכה, ממזרח, על ידי מורדות הרי השומרון והרי יהודה. מלבד ריכוז האוכלוסייה הצפוף, ברצועה צרה זו פרוסים נכסים אסטרטגיים רבים. אפשר למנות, למשל, את שדה התעופה בן גוריון, נמל אשדוד, תחנות הכוח, מרכזי ניהול הבנקים, המערכים של מאגרי המידע הממוחשב, בסיסים חיוניים של הצבא ומפקדות ראשיות של כל זרועות הביטחון – צה"ל, המוסד והשב"כ.

נכסים חיוניים אלה חשופים לתצפית מלאה ממורדות ההרים השולטים על השפלה ממזרח, בעיקר הרי השומרון, ומצויים בטווח האש גם של הרקטות קצרות-הטווח (פחות מ-40 ק"מ). בטווח הזה יעדים אלה נגישים, בקלות יחסית, גם לפשיטות של כוחות קומנדו ממונעים, ואפילו רגליים.

[בתמונה: למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים במישור החוף, בין חדרה לרחובות. מדובר ברצף אורבני צפוף ביותר בכל קנה מידה בינלאומי, והוא פרוס ברצועת החוף הצרה שרוחבה בין נתניה לטול כרם אינו עולה על 15 ק"מ...  תצלום אוויר של תל אביב, רמת-גן, גבעתיים ובני ברק מהאוויר. התצלום הוא נחלת הכלל]

 גם במציאות של הלוחמה בעידן המודרני אי אפשר לבטל את ערכו ואת חיוניותו של עומק מרחבי כתנאי מכונן לקיום המגננה. האלוף אהרן יריב (ראו תמונה משמאל) הגדיר עומק אסטרטגי כ"מרחב שבין הקו הקדמי ביותר שבו יכולה מדינה להחזיק כוחות צבאיים להגנתה (להלן הקו הקדמי) מבלי לפגוע בריבונותה של מדינה אחרת, לבין השטח החיוני שלה" [2]. על פי הגדרה זו, במרחב הישראלי הנתון ברצועת החוף הצרה לא מתקיימים תנאים למגננה. האלוף יריב הוסיף: "ביטוי מלא למושג עומק אסטרטגי יינתן רק אם נוסיף עליו גם את הנתונים הבאים: אורכו של הקו הקדמי והיחס בין אורכו של קו זה לגודל המרחב עליו יש להגן".[3] השלכת אמירה זו לסוגיה של הגנת מישור החוף מדגישה את גודל המצוקה המבצעית הנובעת מן היחס הבעייתי בין אורכה לרוחבה של רצועה זו.

[בתמונה משמאל: האלוף אהרן יריב. התמונה היא נחלת הכלל]

מאז סיום מלחמת העצמאות והתייצבות מדינת ישראל בקווי שביתת הנשק החדשים, הלוא הם קווי 1967, היה ברור להנהגה המדינית ולמטה הכללי של צה"ל כי ברצועה הצרה והארוכה של מישור החוף שהייתה עד למלחמה קו הגבול המזרחי מול ממלכת ירדן לא מתקיימים כלל התנאים הנחוצים למגננה. לכן התבססה תפיסת הביטחון של רוה"מ דוד בן גוריון על העתקה מהירה של המלחמה אל שטח האויב, כלומר מעבר מידי למתקפה. אם חלילה תוקם מדינה פלסטינית בקווי 1967 תשוב רצועת מישור החוף למצבה הקודם, כמרחב החסר את העומק הנדרש למגננה. במסגרת "מתווה קלינטון" המכתיב למדינת ישראל נסיגה כמעט מלאה לקווי 1967 ישובו קו הגבול וקו ההיערכות הקדמי של צה"ל להשתרע למרגלות ההרים, בתוואי כביש 6, כמרחב הגנה ארוך וחסר כל עומק הנתון כולו תחת איום אש תלולת-מסלול ותחת איומי פשיטה מפתיעים, ללא כל טווח התרעה.

[לאוסף המאמרים על 'ריבונות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[בתמונה: חיילים חוגגים לאחר כיבוש ירושלים, 1967. מקור התמונה: לע"מ]

בעשרות השנים האחרונות, לנוכח איום הרקטות ארוכות הטווח, ובמיוחד לאחר מתקפת הטילים העירקיים על מדינת ישראל במלחמת המפרץ (1991) ומגמת הנסיגות של הסכמי אוסלו, ביקשו תומכי הנסיגות לשכנע כי תפיסתו של העומק האסטרטגי כתנאי ביטחוני הכרחי הפכה בלתי-רלוונטית. תפיסת הביטחון החדשה לא ראתה בשטח ובתוואי הטופוגרפי מרכיבים חשובים בעיצוב גבולות ביטחון; היא הדגישה את חשיבות הממד המדיני שבהסכמי שלום, ורוקנה את המושג "גבולות ביטחון" מתוכנו [4] אלא שמכל היבט מקצועי טענה זו רחוקה מביסוס ממשי: לא זו בלבד שטווח הירי קובע גם את זמן ההתרעה וסיכויי היירוט של רקטה, כאשר הטווח הוא תוצאתו הישירה של עומק המרחב המוחזק בידינו, אלא שגם בעידן האש תלולת המסלול לא תמו איומי המתקפה הקרקעית. גם כוחות חיזבאללה בגבול לבנון וגם כוחות החמאס בגבול עזה מציבים איום הולך וגובר לפשיטות קרקעיות לתקיפת עורף המרחב הישראלי. עומק מרחב הלחימה הנתון בידי צבא כתנאי יסוד למגננה ממשיך להיות מרכיב רב משמעות בתכנון המערכה המגננתית.

בכירי מערכת הביטחון התומכים בנסיגה הכרוכה ביישום רעיון שתי המדינות מודים כי אם יתפתח איום מן המרחב הפלסטיני יידרש צה"ל לשוב ולפעול באורח התקפי-קרקעי לביטול האיום במהלך צבאי קצר ומהיר. הם מזכירים לציבור בישראל כיצד השכיל צה"ל לזכות ביוני 1967 בניצחון מזהיר באמצעות מתקפת בזק מגבולות 1967. אלא שהם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שההישגים ההם הושגו בלחימה סימטרית בין צבאות סדירים, ועל כן אינם אפשריים כיום. צורת הלוחמה החדשה, בהשראת תפיסתו של ארגון חיזבאללה, מאופיינת ברכיבים שלא היו קיימים ב-1967. הללו כוללים בין היתר: (א) היקף רחב של טילים ורקטות לכל הטווחים המשולבים במרקם האזרחי ומוכנים להפעלה מיידית ללא זמן התרעה; (ב) מערכת הגנה צפופה המתבססת על כפרים, עיירות ומסתורי טבע, ועל שימוש בתווך התת-קרקעי; ו-(ג) שיטת פיקוד ושליטה מבוזרת מאוד. חווינו אויב כזה במלחמת לבנון השנייה (2006), ובשלוש מערכות הלחימה בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. נסיבות חדשות אלו יקשו מאוד על צה"ל להשיג הכרעה במתקפת בזק כמו ב-1967.

אם וכאשר יידרשו כוחות ישראליים לנטרל איום שמקורו בערים ביהודה ושומרון, יציאה לפעולה משפלת החוף תיתקל בקשיים מהותיים: התארגנות בשטחי כינוס והיערכות החשופים לתצפית ולאש ממורדות ההרים, ותנועה בצירים הרריים במרחב אורבני צפוף ועוין העלול להתארגן, כמו בלבנון, להגנה עיקשת.

[להרחבת המושג: 'מערכה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]

[בתמונה: תנועה בצירים הרריים. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Montecruz Foto לאתר flickr]

המוצא היחיד ממצוקה בסיסית זו מצוי באחיזה הישראלית בירושלים, כפי שאחיזה זו עזרה לצה"ל ב-1967. במלחמת ששת הימים שימש פרוזדור ירושלים כטריז בלב שדרת גב ההר; ממנו התפתח מאמץ ההתקפה המרכזי של פיקוד המרכז לכיבוש מרחב רמאללה מצפון ולכיבוש חברון מדרום. אחיזה מרחבית זו הייתה גם הבסיס לתנופת המתקפה שמומשה בפסח 2002 ב'מבצע חומת מגן'. למיצוי תפקיד מערכתי זה של האחיזה הישראלית במרחב ירושלים, ירושלים נדרשת להתקיים כעיר מטרופולינית הכוללת את גוש עציון מדרום לה, את מעלה אדומים ומישור אדומים עד ים המלח ממזרח ואת יישובי חבל בנימין, בית אל, תל ציון, מכמש, עפרה וגבעת זאב מצפון.

הבלטת תפקיד מערכתי זה של ירושלים רבתי מטילה אור אחר על כל סוגיית החלוקה של העיר. לא זו בלבד שאין תנאים להגן על קווי התפר העירוניים שישתרגו זה בזה ביישום חלוקת העיר בין שתי ישויות מדינתיות, אלא שתיפגע מאוד היכולת הישראלית להשתמש במרחב ירושלים כמרחב עומק אסטרטגי להגנת מישור החוף. ירושלים רבתי משמשת מרחב חיבור כצומת מרכזי למזרח (לבקעת הירדן), לדרום (לכיוון חברון) ולצפון (לכיוון רמאללה ושכם). ירושלים כעיר מטרופולין המשתרעת במרחב הרחב של עוטף ירושלים היא מפתח לשליטה בארץ ישראל, כפי שנמשיך להסביר בהמשך.

חלוקת ירושלים, חלילה, תהפוך את ירושלים לעיר קצה – פרבר מרוחק של גוש דן ותו לא – ובה בשעה תשמוט מידי מדינת ישראל את התנאים הגיאוגרפיים לשליטה בגב ההר ובבקעת הירדן. היא תצמצם את מדינת ישראל למדינת חוף ברצועה הצרה לאורך הים, רצועה שעליה מרוכז כבר כיום רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית בארץ. ללא מרחב ירושלים הנתון באחיזה ישראלית במלוא היקפו, לרצועת החוף הצרה הנשלטת מרכסי ההרים ממזרח אין יכולת קיום ממשית.

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן] [להרחבה על מבצע 'חומת מגן', לחצו כאן]

[תמונותיהם של האלוף גרשון הכהן ופרופ' אפרים ענבר הן צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

ירושלים כמפתח לגבול ביטחון במזרח

ירושלים היא צומת דרכים חשוב השולט בציר דרום-צפון לאורך קו פרשת המים שעל רכס ההרים המרכזי של ארץ ישראל, וגם על אחד מצירי הרוחב המעטים המתאימים לנסיעה ברכב מבקעת הירדן מערבה לכיוון רכסי ההרים והים התיכון.

למעשה, אם נתבונן במפת ארץ ישראל נראה שירושלים היא הצומת היחיד בקו פרשת המים, על רכס ההרים של ארץ ישראל, שיש בו רוב יהודי. רוב זה נחוץ לשלוח דרכו בבטחה יחסית כוחות צבא מן השפלה, שם מרוכזים רוב היהודים ויחידות מחסני החירום (ימ"חים), אל הבקעה – אם תתחולל פלישה מעבר הירדן המזרחי אל ארץ ישראל המערבית. מבחינה אסטרטגית בולטת החשיבות של הפרוזדור מירושלים אל מעלה אדומים בואכה בקעת הירדן. מישור אדומים שעדיין לא מאוכלס, מזרחית לעיר, יכול לשמש מרחב לפריסת כוחות בעת רגיעה, ובמיוחד בעת חירום. השטח העירוני אינו מתאים לכך, ולכן צריך גם לשלוט בשטחים הפתוחים לאורך הציר מזרח-מערב.

כאן אולי כדאי לשוב ולהזכיר את הסיבות שהביאו מצביאים ישראלים, ובראשם יגאל אלון (ראה תמונה למטה) לראות בבקעת הירדן את המפתח האסטרטגי להגנה על מדינת ישראל. מבט פשוט במפה, והיכרות בסיסית עם הטופוגרפיה של ארץ ישראל, מזכירים לכולנו שבין בקעת הירדן לשפלת החוף מפרידים הרי יהודה ושומרון, ואלה יורדים בתלילות אל הבקעה ומהווים בכך מכשול אסטרטגי ראשון במעלה. הבקעה פרושה בגובה הנע בין 250 ל-400 מ' מתחת לפני הים, כשפסגות הרי השומרון והרי חברון נושקות אל 1,000 מטרים מעל פני הים. פירוש הדבר הוא כי במקרה של התקפה מן המזרח צריך טור שריון לעבור 20 ק"מ של עלייה תלולה מאוד, דבר שניתן להיעשות רק במספר מצומצם מאוד של צירי מעבר. צבא השולט על פתחיהן של דרכי הגישה הללו יכול לעצור פלישה מן המזרח. זה ההיגיון האסטרטגי שביסוד תכנית אלון – שהיא תכנית נאותה גם בגלל ההתחשבות בנושא הדמוגרפי, שכן הבקעה כמעט ריקה מערבים.

[התמונה: יגאל אלון במלחמת העצמאות. המקור: לע"מ]

אמנם כיום אנו נהנים מגבול של שלום עם ירדן, אולם בראייה ארוכת טווח אין גבול חשוב יותר מגבולה המזרחי של מדינת ישראל, מכיוון שזה הגבול הקרוב ביותר ללב היישוב היהודי בארץ. המרחק בין נהר הירדן לירושלים (בקו אווירי) הוא 20 ק"מ, ולתל-אביב – 80 ק"מ. המשולש תל-אביב-ירושלים-חיפה המרכז בתוכו את רוב האוכלוסייה הישראלית ואת עיקר תשתיתה הכלכלית קרוב מאוד לגבול ירדן, הרבה יותר מקרבתו לגבולות עם מצרים ואפילו עם סוריה ולבנון. חשיבותה של הרחקת הגבול מן המרכז עולה משום שבעשורים האחרונים התעצם ערכו של גוש דן, בניגוד לציפיות שטופחו בדבר ביזור אוכלוסייה בעקבות ההתפתחויות בתחומי התקשורת והשינוע.

סוגיה זו של עיצוב גבולות המדינה אסור לה שתוכרע על פי תמונת המצב של הרגע. זהו עניין לדורות – לפחות אם אנו מניחים ומקווים שמדינת ישראל תוסיף להתקיים עוד זמן רב. טענות המסיקות מטכנולוגיה כזו או אחרת ש"אין חשיבות לשטח" הן בעייתיות וקצרות רואי, ולכן פשטניות ושטחיות מבחינה אסטרטגית. הטכנולוגיה הצבאית, הרי, עשויה להשתנות. אם נבחן את הטכנולוגיות הצבאיות ששימשו לאורך הדורות בתולדות המלחמות נראה שתמיד חלו בהן שינויים שהתבטאו בעליית חשיבותן של היערכויות הגנתיות או התקפיות ובירידתן. לעתים היטיבה הטכנולוגיה הצבאית עם הנטיות ההתקפיות, ולעתים הגבירה את היכולת ההגנתית. לדוגמה, החומות והביצורים בימי-הביניים שיפרו את היכולת ההגנתית והחזיקו מעמד כ-500–600 שנה עד שהופיעה טכנולוגיה אחרת, התותח, וזו שמה קץ לעליונותן של החומות בטירות האבירים ולסדר העולם הישן. אמנם אמת הדבר שבינתיים אנו מתקשים להתמודד עם ירי טילים, אבל ההשקעות בטכנולוגיות להגנה מפני טילים הן גדולות, וחלקן כבר מבצעיות: ראו למשל את מערכת טיל החץ שבידי ישראל.

[בתמונה: טכנולוגיה היא תמיד ברת חלוף, ומקנה למחזיק בה יתרון זמני בלבד. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Yair Aronshtam לאתר flickr]

החשיבה לטווח ארוך נוגעת כמובן לעצם החשיבות של מערך הגנתי בגבול המזרחי. יש אומרים שבירדן קיים משטר נוח לישראל, ולכן אין צורך להחזיק בבקעת הירדן. אמנם אמת הדבר שברגע זה לממלכה ההאשמית הירדנית יש סדר יום אסטרטגי דומה לזה של ישראל, בעיקר בגלל אויבינו המשותפים (לרבות התנועה הלאומית הפלסטינית); ואמת גם שהמשטר הזה הוכיח יכולת שרידה גבוהה. אף על פי כן, אין כל דרך לדעת כמה זמן הוא יחזיק מעמד.

[בתמונה משמאל המלך עבדאללה. למרות שהמשטר ההאשמי הוכיח יכולת שרידה גבוהה, אין כל דרך לדעת כמה זמן הוא יחזיק מעמד... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי World Economic Forum. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

נסתפק כאן בדוגמה לתרחיש אחד שאינו מבשר טובות לשכנתנו שמעבר לנהר: השתלטות מוחלטת של איראן על עיראק שתביא לחוסר יציבות במדינה זו, ואולי להשתלטות גורמים דתיים קיצוניים עליה. דבר זה יהווה איום ישיר על ירדן, ולא ברור איך תעמוד ממלכה זו באתגר כזה העלול לשים קץ ליציבות בעמאן. בדומה לכך, ההנחה האופטימית שישות פלסטינית תעמוד בהתחייבויותיה לאורך זמן ותימנע מלהצטרף לאויבינו אינה יכולה להדריך את צעדינו בהגדרת היקף הוויתורים הטריטוריאליים הישראליים.

כך או אחרת, שיפור היכולת ההגנתית, המודיעינית וההרתעתית של ישראל הנובעת מקווי הגבול הנוכחיים ומהשליטה הישראלית בירושלים רבתי הוא גורם מייצב חשוב במסכת היחסים בין ישראל לארצות ערב. יכולת זו מרחיבה את שולי הביטחון של ישראל ומצמצמת את הצורך בהתקפות מנע כאשר יש סימנים לאפשרות של תוקפנות ערבית.

היערכות צבאית שבה יכולת ההתראה מפני תקיפה היא מוגבלת או שהיכולת ההגנתית מוחלשת, או שני החסרונות גם יחד, יוצרת מצב ביטחוני רעוע ומזמינה תוקפנות. לכן דווקא הקווים הנוכחיים הם ערובה להמשך היציבות, אם כי זו תלויה כמובן גם בגורמים מדיניים. מאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973 לא הותקפה ישראל על ידי צבאות ערב, ואחת הסיבות לכך היא קווי ההגנה הנוחים שזכתה להם בעקבות מלחמת ששת הימים.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

[בתמונה: קווי ההגנה הנוחים - שזכתה להם ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים - הן אחת הסיבות לכך, שמאז מלחמת יום הכיפורים ב-1973 לא הותקפה ישראל על ידי צבאות ערב... התמונה: אתר צה"ל]

שומה עלינו אפוא לעצב גבולות בטוחים לישראל, גבולות שיהיו עמידים בפני שינויים בטכנולוגיה הצבאית ובפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון; מדיניות שאינה מביאה בחשבון תרחישים בעלי השלכות שליליות על ביטחונה של ישראל היא חסרת אחריות מבחינה לאומית.

פרופ' יחזקאל דרור (ראו תמונה משמאל) הזכיר לנו, לעתים קרובות, שבמזרח התיכון יש סיכוי גבוה לתרחישים בעלי סבירות נמוכה.

[תמונתו של הפרופ' יחזקאל דרור משמאל היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: "פרופ' יחזקאל דרור- האנושות נוכח אתגרים קיומיים"]

לכן, תהיה זו טעות אסטרטגית קשה להתיר בירושלים ובסביבתה נוכחות זרה העלולה לסכן את השליטה הישראלית בציר מערב-מזרח הטוב ביותר העומד לרשותה של מדינת ישראל, ושהוא חיוני לבניית גבול ביטחון במזרח. חשוב כמובן שציר זה יהיה רחב ככל האפשר.

[הכרזה: ייצור ידע]

מעבר לכל אלה, לאחיזה בירושלים רבתי יש תפקיד גם בשתי זירות נוספות: המודיעין והלוחמה בטרור

הגובה של אזור ירושלים רבתי מעניק לצה"ל יתרונות מודיעיניים כלפי מזרח, אך גם כלפי דרום וכלפי צפון. חלוקת העיר תסכן מתקני מודיעין בגלל האפשרות לשבשם. הטענה שקיימים תחליפים למתקני מודיעין על הרים באמצעות מטוסים ולוויינים נכונה רק חלקית: יש מגבלות על העמסת אמצעי איסוף על מטוסים ולוויינים לעומת הר. יתר על כן, יש אמצעים להפיל מטוסים, ויש טכנולוגיות לתקוף לוויינים. לעומת זאת, קשה יותר להפיל הר.

השליטה הישראלית בירושלים רבתי גם משמשת חלק מהמענה בתחום ההתמודדות עם הטרור הפלסטיני. לצערנו הרשות הפלסטינית לא עמדה בהתחייבויותיה ולא נלחמה בטרור בשטח שפונה במסגרת הסכמי אוסלו. ירושלים ממוקמת קרוב לחלק ממוקדי הטרור, מהווה בסיס יציאה לחיילי צה"ל ולשאר כוחות הביטחון ומעניקה עוגן לפעולות מודיעיניות הכרחיות.

ירושלים רבתי והשטחים ממזרח לה עד הירדן משמשים טריז בין הריכוזים הערביים שמדרום ומצפון לירושלים. שמירת טריז זה מונעת התחברות בין הריכוזים הערביים בצפון ובדרום והפיכת ירושלים לעיר קצה. מהלך כזה שבו הפלסטינים מעוניינים ישנה את מצבה האסטרטגי של העיר ואת גורלה הכלכלי וההתיישבותי. כבר היום אנו רואים התיישבות ערבית בהכוונת הרשות הפלסטינית ובעידוד האיחוד האירופי בשטחים שמזרחית למעלה אדומים. שמירה על הטריז היבשתי חשוב למזעור הסיכונים למדינת ישראל שנובעים מקיום ישות ערבית עוינת מדרום ומצפון לירושלים.

שליטה ישראלית בירושלים מאוחדת

שליטה אפקטיבית בירושלים המאוחדת היא גם מפתח הכרחי לביטחונם של תושבי ירושלים עצמם. כדי להבין את השיקולים ביחס לביטחון במרחב העירוני חשוב לזכור שבעיות מערכתיות דורשות פתרונות מערכתיים. הסוגיות הטכניות והטקטיות חשובות, אך הן יכולות לבוא רק אחרי הפתרון המערכתי.

זהו הכשל שבקונספציית ה"גדר" שהפכה להיות מדוברת גם בהקשר הירושלמי. גדר ומערכות מכשול דומות הן לא יותר ממענה טכני שעד מהרה ממצה את עצמו על ידי מעקפים: במנהרות, בפרצות בגדר או בסולמות ואמצעי הרמה לסוגיהם. זאת עוד לפני ההתייחסות לאיומי נשק תלול מסלול ונשק צליפה שהגדר או החומה אינן מעניקות מפניו כל הגנה. שימור אפקטיביות הגדר מצריך סדר כוחות רחב במשטר ביטחון שוטף, שגרתי ומקובע. הקפת שכונותיה הערביות של ירושלים בגדרות, לאורך קווי התפר העירוניים, דורשת משאבים בסדר כוחות בלתי אפשרי ביחס לסדר הכוחות המושקע כיום.

[בתמונה: גדר בירושלים: תמונה חופשית שהועלתה על ידי Patricia לאתר flickr]

הגיון הגדרות כמענה טכני מייצג פרדיגמה ישראלית כוללת המופעלת ללא הבחנה לנוכח כמעט כל בעיה מבצעית. אכן הגדר בגבול מצרים נתנה מענה להסתננות המהגרים מאפריקה, אולם השלכת יהבנו על גדרות כפתרון מקיף וכולל ראויה לבחינה ביקורתית. הדבר דומה לפתרון עומסי תנועה באמצעות מחלפים והוספת נתיבים. אין ספק שפעולה במגמה זו מועילה, אלא שהשלכתה על פתרון עומסי תנועה במרכזי הערים התגלתה כמהלך שעד מהרה ממצה את עצמו ואף מעצים את הבעיה, עד כדי אבדן שליטה. דווקא פרדיגמה חלופית, כמו סגירת מרכזי הערים לתנועת כלי רכב, מסתברת כפתרון מערכתי ואדריכלי יעיל יותר. באופן דומה, גם בעיית הביטחון בירושלים דורשת מענה מערכתי ולא טכני.

הגדרות מייצרות הפרדה מרחבית בינרית הפוגעת בגמישות הפעלת הכוח, מצמצמת את האפקטיביות של פעולת השב"כ ולמעשה מייצרת לאויב מרחב מוגן להתארגנות, דוגמת המרחב המוגן שנוצר ברצועת עזה לאחר ההתנתקות. דווקא החיכוך במרחב שיש בו ערבים ויהודים עדיף מבחינת משוואת הביטחון הכוללת. גם בהיבט זה, החשיבה הטכנית מבית מדרשם של שוחרי ההיפרדות אינה מגיעה לכדי התמודדות עם מגמות בלתי נשלטות הנובעות מסידור מרחבי טכני, חסר נקודת מבט כוללנית.

הימנעות מחיכוך במרחב הספר המצוי בשכונות הערביות, במיוחד בשכונות שמצאו עצמן מחוץ לחומת הביטחון, מתפרשת כביטוי חולשה ומעצימה את תקוות המאבק הפלסטיני. המאבק על ריבונות בירושלים ייקבע דווקא שם, במרחב הריק שמחוץ לירושלים. שליטה ישראלית במרחב המקיף, בהתיישבות נרחבת ממזרח מצפון ומדרום, תחולל את התנאים להשלטת חוק, סדר וביטחון גם בשכונות הערביות במזרח ירושלים. כל עוד לא הוכרע המאבק על מרחב הפוטנציאל הפתוח מרכס הר הזיתים בואכה ים המלח, השכונות הערביות במזרח העיר הן ראש גשר למאמץ הפלסטיני הכולל.

[בתמונה: הימנעות מחיכוך במרחב הספר המצוי בשכונות הערביות, במיוחד בשכונות שמצאו עצמן מחוץ לחומת הביטחון, מתפרשת כביטוי חולשה ומעצימה את תקוות המאבק הפלסטיני... המקור: התקשור הפלסטינית]

סוגיית הביטחון שזורה בסוגיות הקיום האחרות במרקם העירוני

סוגיית הביטחון שזורה בסוגיות הקיום האחרות במרקם העירוני: תחבורה, תעשייה ותעסוקה, מסחר ושווקים, וכמובן אמצעי שירות ותמיכה כמו בתי חולים ומרפאות. כל רעיון לחלוקת העיר בהתייחסות למכלול היבטים אלה, יחד עם פוטנציאל הטרור הכרוך בממשקי החיים בקווי החיכוך של כל מרכיבי הקיום הדינמיים המתקיימים במרחב העירוני, ייקלע לסבך בעיות בלתי פתירות. כל דרך לחלוקה מרחבית שמעניקה ביטחון הרמטי תעשה את ירושלים למרחב המאורגן כמו גן חיות: מכלאות מוקפות גדרות שבתוכן החיות וסביבן דרכים ושבילים לאורחי הגן.

התבוננות במקורות ההנעה למאבק הפלסטיני מלמדת כי ככל הנראה, גם אם תחולק העיר תוסיף להתקיים מוטיבציה חזקה בקרב פלסטינים רבים להמשיך ולהוציא אל הפועל פיגועי טרור, כמו גם ירי לעבר שכונות יהודיות בעיר. במקרה של חלוקת ירושלים – המטרות היהודיות תהיינה זמינות בהרבה, קרובות יותר, ואפשרות הפגיעה בהן תהיה רחבה ועמוקה. לעומת זאת, אפשרות הסיכול של ירי ופיגועים תהיה נמוכה בהרבה וקשה פי כמה, בעוד שנגישות הפלסטינים לנשק ולאמצעי לחימה תגדל אף היא.

ניסיון הלחימה בטרור בשני העשורים האחרונים הוכיח שהמאבק בו אינו יכול להיעשות מ"בחוץ" אלא בעיקר מ"בפנים", תוך נוכחות רצופה ושמירה על נגישות מבצעית, מודיעינית וסיכולית בתוך השטח עצמו. צעד ראשון בכיוון זה נעשה על ידי משטרת ירושלים בשנה האחרונה כאשר הנוכחות הישירה של שוטרים בשכונות עולה בהדרגה, בין היתר באמצעות הקמת תחנות משטרה בשכונות אלה.

היתרונות המדיניים שבהחזקת ירושלים רבתי

לעצם המשך ההחזקה בירושלים רבתי יש היבטים אסטרטגיים חיוביים. לפני הכול, התמדתה של ישראל בהחזקת האזור למרות תביעותיהם של גורמים ערביים וקולות הנשמעים מן המערכת הבינלאומית הדורשים את חלוקת העיר משדרת עצמה ומעידה על עמדת כוח – דבר חיוני מאין כמוהו ביחסים בינלאומיים, ובפרט במזרח התיכון. ואכן, מאזן הכוחות בין ישראל לשכנותיה הולך ונוטה לטובת המדינה היהודית. אחת ההוכחות לכך היא שמאז 1973 לא היו מלחמות קונבנציונליות רחבות-היקף. הסיבה העיקרית להיעדר ניסיונות לתקוף את ישראל במלחמה קונבנציונלית רחבת-היקף היא עוצמתה של ישראל וחולשתם של הערבים.

המשך השליטה הישראלית בירושלים רבתי גם מבליט את מעמדה המדיני האיתן של ישראל. בסופו של דבר, למרות אי-הנחת שמגלה המערכת הבינלאומית בכל הקשור לנוכחות הישראלית בירושלים המזרחית, אין בתחום זה שום תזוזה זה שנים רבות. אמנם באו"ם התקבלו החלטות נגדנו והיינו עדים גם לגינויים, אבל למעשה ישראל ממשיכה להחזיק בכל ירושלים ובשטחים נוספים.

[בתמונה: הפרות סדר במזרח ירושלים. התצלום: דוברות המשטרה]

אי-יכולתם של הערבים לשנות את הסטטוס-קוו הטריטוריאלי באמצעות כוח צבאי מאלץ אותם להפנות את מאמציהם אל שולחן הדיונים הדיפלומטי. המשך השליטה גם יוצר לגיטימציה לשינויים בגבולות 1967 ולהרחבת השטח שבריבונות מדינת ישראל. ישראל היא מדינה קטנה, ותוספת שטח ודאי תועיל לה. בעקבות מכתב הנשיא בוש לראש הממשלה אריאל שרון (מ-14 באפריל 2004), ישראל טוענת כי ארצות הברית מכירה במה שנקרא "גושי התנחלות". לא ברור מהי ההגדרה המדויקת של גושי ההתנחלות הללו, וייתכן שיהיו עוד ויכוחים עם וושינגטון בשאלת היקפם, אבל זהו הישג חשוב: ארצות הברית מכירה בכך שיש עובדות בשטח שאי אפשר לשרש אותן. מעלה אדומים, חלק חשוב מירושלים רבתי, נכללת בקטגוריה זאת. גם גוש עציון שבדרומה של ירושלים, ככל הנראה, הוא חלק מאותם "גושי התנחלות".

ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו כחולשה ישראלית ובהכרח כניצחון לאסלאם, ויהוו עידוד לגורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי להמשיך ולכרסם בנוכחות היהודית בירושלים. דווקא משום שהחשיבות שהיהודים מייחסים לירושלים מובנת לחלק מאוהבי מדינת ישראל, ויתורים בירושלים עלולים להיתפס כתחילה של תהליך הידרדרות בכוחה של ישראל. באופן כללי, המשך השליטה הישראלית בשטחים, ובמיוחד בירושלים, תורמת לתהליך השלום. תהליך זה בנוי בעיקר על המשך יחסי הכוחות הקיימים – ישראל חזקה והערבים חלשים. אם תיחלש ישראל (ויתור בירושלים הוא תסמין ברור לכך) ומדינות ערב תתחזקנה, אין בעתיד הקרוב שום סיבה בעולם שהערבים ישלימו עם קיומה של המדינה היהודית. אם יהיו להם כוח ויכולת להכות בישראל ולמחוק אותה ממפת האזור – הם יעשו זאת.

[הכרזה: ייצור ידע]

לסיכום

כפי שביקשנו להראות, המאבק על ירושלים נושא בחובו השלכות מרחיקות לכת על ביטחון מדינת ישראל ומעמדה באזור ובעולם: ירושלים כצומת מרכזי בין מרחב יהודה למרחב בנימין והשומרון; ירושלים כחוליה חיונית להבטחת הירדן כגבול הביטחון המזרחי של ישראל; ירושלים כמשאב חיוני של מודיעין ושליטה כלפי שטחי הרש"פ ביהודה ובשומרון, וירושלים כמרקם עירוני שכל קריעה בתוכו תהפוך את העיר לעיר-גבול שוקעת. חשיבותה של ירושלים רבתי לשליטה במרחב עמדה בבסיס תכנית אלון, ויצחק רבין היה מחויב לה עד יומו האחרון. הפיתוח של מטרופולין ירושלים בשליטה ישראלית הוא אפוא משימה לאומית קיומית; הכרעת המאבק תיעשה הן בתוככי ירושלים והן במרחב העוטף את העיר – במדבר יהודה ממזרח, בגוש עציון מדרום ובנחלת בנימין מצפון.

[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] יהושע פראוור, "טריטוריה, אסטרטגיה ופוליטיקה בדוקטרינה הביטחונית של הצלבנים", בתוך דפי אלעזר ב: עומק אסטרטגי במלחמה מודרנית, תל-אביב: הוצאת עמיקם ואוניברסיטת תל-אביב, 1981, עמ' 16–23.

[2] אהרן יריב, "ההשקפה הישראלית", דפי אלעזר ב, שם, עמ' 46.

[3] שם.

[4] למעשה, הגישה של השמאל בישראל קיבלה את הפירוש הערבי למושג "גבולות ביטחון", שהדגיש את חשיבות ההסכם המדיני שיספק ביטחון. ראו Efraim Inbar, “Contours of Israeli New Strategic Thinking,” Political Science Quarterly, 111 (Spring 1996).

• פנחס יחזקאלי (2017), עומק אסטרטגי, ייצור ידע, 22/5/17.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), מגננה - הגנה: הצורך להגן בכל הרמות, ייצור ידע, 31/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2020), ריבונות באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 9/7/20.
• פנחס יחזקאלי (2014), אמנות המערכה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• גרשון הכהן (2022), עשרים שנים לחומת מגן – לקחים, ייצור ידע, 15/4/22.