אוי, התרבות הארגונית…

השר ארדן על התרבות

[צילום: מיקי אלון, כלכליסט]

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אחרי כמעט שבעים שנה, התרבות הארגונית המשטרתית יוצאת מהארון והופכת בזכות השר ארדן לחלק מהשיח הציבורי, ולאתגר העיקרי של המפכל הבא: במילים פשוטות (אך ישירות ובוטות): כיוון שהמנגנון המשטרתי והתרבות השומרת עליו לא יכולים להרשות לעצמם הצלחה של מינוי הירש, אם השר והמפכל לא יצליחו לחסל אותה, היא תנקום בשניהם!

הכל התחיל כשבן גוריון בחר מסיבותיו לאמץ את דגם המשטרה המנדטורית על זה של המשטרה הבריטית הטובה בעולם. הסיבות היו נכונות אז (הצורך בכינון שלטון מרכזי חזק). מה שהתאים באותה עת, הפסיק להתאים מהר מאוד, אבל כרגיל במקומותינו, נשאר על כנו.

מהי תרבות ארגונית? זהו מנגנון שליטה ארגוני, שכופה על אנשים להפוך מאינדיבידואלים לקולקטיב, בדרך של שינוי התנהגותם למה שמכונה: התנהגות קולקטיבית, נחילית. דוגמה קלאסית מן הטבע היא החגב, החי בדד כאינדיבידואל, עד הרגע שבו (עקב גרוי בסביבה החיצונית) הוא הופך לארבה, שאין לו קיום בודד, ובעזרת חוקי תיאום בודדים הוא כל כולו משועבד לרצון הקבוצתי של הנחיל.

תרבות ארגונית איננה נוצרת על ידי אנשים. היא מתהווה על ידי המבנה הארגוני ותהליכי העבודה (הנגזרים גם הם, במידה רבה, ממנו); ומיועדת לשמר את חלוקת העוצמה הקיימת בארגון. כשהמבנה הארגוני מקולקל (זה המצב במשטרה, הסובלת מהתנפחות סרטנית של המנגנון הביורוקרטי), התרבות פועלת לשמר את הקלקולים. משמע, היא פועלת נגד מטרות הארגון! לכן, כל עוד המבנה נותר על כנו, אין סיכוי לשינוי תרבותי, כמו שלא ניתן לשנות אישיות של אדם בוגר.

התרבות היא החוק, הנוהל והקוד האתי האמתיים של הארגון! על כן הקוד האתי במשטרה הפך לבדיחה. אין מקום לשני קודים של התנהגות - אחד גלוי ואחד סמוי - באותו ארגון, ותמיד הסמוי ינצח!

התרבות אינה זקוקה לאנשים בעלי תכונות מסוימות, אלא נרכשתלכן, כל בוגרי צה"ל והאוניברסיטאות שהגיעו למשטרה בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת לא שינו אותו. היא שינתה אותם!

מה הסימפטומים של התרבות המשטרתית?

  • טוטאליות ביחס לארגון, לפני המשפחה ה"אמתית";
  • תרבות של שקר (ראו פירוט בלחיצה כאן): פרדוקס השיטור (ראו פירוט בלחיצה כאן); שקר השליטה על הפשיעה: פשיעה ככלל, היא תופעה מחזורית, שאין למשטרה שליטה על הגורמים לה. למרות זאת היא לקחה עליה אחריות מלאה ומשלמת את המחיר...
  • קוד הנאמנות: הנאמנות למשטרה, לחברים, למפקדים ואף לעתים לפקודים, גבוהה יותר מהנאמנות לחוק;
  • אנטי אינטלקטואליזם: לשטח חוקים משלו (משמע, הלימוד לא רלוונטי). היעדר סקרנות! הניסיון האישי והקבוצתי בשטח חשוב יותר מחומר מקצועי ומכללים מופשטים;
  • השוטרים תופסים עצמם כ"לוחמים" למען השמירה על הסדר החברתי;
  • ערך עצום לחברות המתחשלת באתגרים קשים;
  • צורך להופיע כבעלי כבוד וסמכות; ויחד עם זאת, זלזול מופגן בחוק, בכל הרמות! החוק נתפס לעיתים כמכשול בדרך להשגת אפקטיביות בעבודה; גישה ש"במלחמה הכל מותר", והצדקת השימוש באמצעי שקר ורמייה כדי לקדם מטרות הנתפסות כ"צודקות";
  • תחושות של סודיות גבוהה מאד, כוח ומיומנות;
  • מאצ'ואיזם ושובניזם. רצון לחשל את החברות ולחזק את הדימוי העצמי בסיטואציות 'גבריות' מובהקות; סגנון דיבור בוטה, חריף, ישיר וגס, גם ע"י נשים, והרבה מאוד יחסים בין אישיים בין שוטרים וקצינים לשוטרות וקצינות, בכל הרמות...
  • היעדר מובהק של גישה שירותית ותנודות ברמתה עם השנים.
  • חשד איבה וציניות לגורמים שמחוץ לארגון, ותחושה ש"כולם נגדנו". החשד והאיבה יכולים להיות מושלכים גם כלפי יחידות אחרות בתוך הארגון;
סנץ בגימ יואל ברמן

[סנ"ץ בגימלאות יואל ברמן - שהעלה זאת לפייסבוק - שכח לכלול את הערך החשוב ביותר בתרבות הארגונית של המשטרה: נאמנות וחיפוי... היצירה המקורית נלקחה מתוך האתר: hubpages.com].

תרבות השקר כיכבה כמעט בכל הסקנדלים והוועדות שבדקו את המשטרה

  • 1963: הסמפכ"ל, ניצב עמוס בן גוריון, נאלץ לפרוש מהמשטרה ב- 1963 כתוצאה פרשית שוחד וטיוח הקרויה, פרשת "שורת המתנדבים".
    • 1968: המפכ"ל הראשון, יחזקאל סהר, הועמד לדין באשמת עדות שקר בבית המשפט באותה פרשה, הורשע ונידון לקנס ולמאסר על תנאי. באוקטובר 1968 ניחון על ידי נשיא המדינה זלמן שזר;
    • 1980: וועדת סירוטה איתן, 1980: בדקה את הטענות בדבר שימוש לא חוקי בכוח של שוטרים בזמן מעצר וחקירה, ואת דרכי הטיפול בתלונות אזרחים. יצאה נגד התרבות האלימה והטיוח של שוטרים ומפקדים.
    • 1992: דוח מבקר משרד המשטרה, אברהם אדן, שנואש מהמפכ"ל ופנה לתקשורת עם הדוח שלו על אלימות שוטרים ותרבות הטיוח והשקר;
    • 1993: בלה ויינשטוק, ראש המחלקה לחקירות פנים (מח"פ; מח"ש של היום שהייתה עדיין בתוך המשטרה) שנואשה מהמפכ"ל, פנתה למבקרת המדינה ויצאה לתקשורת, באשמה שהפיקוד מטייח פרשיות. היא הוגחתה, עקב כך, לתפקיד שולי בבית הדין למשמעת.
    • 1993: דוח חריף בנושא של מבקרת המדינה, מרים בן פורת, שאילץ את המשטרה להוציא מרשותה את חקירות הפנים ולהעבירה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים (פעולה שבטווח הארוך רק החריפה את הבעיה...).
    • 1994: דוח וועדת קרמניצר, שהוקמה לצורך יישום דוח אדן בנושא אלימות שוטרים ותרבות השקר, קבעה כי הנאמנות לחברים גוברת במשטרה על הנאמנות לארגון ולחוק.
    • 2003: דוח וועדת אור לבדיקת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, קבעה כי במשטרה לא השתרשה תרבות של דיווח אמת בכל דרגי הפיקוד.
    • 2007: דוח וועדת זיילר, שבעקבות קביעתה כי המפכ"ל קראדי לא אמר אמת בעדותו בפניה, הוא נאלץ לפרוש מתפקיד.

ניסיונות להתמודד עם התרבות הארגונית

היו חמישה ניסיונות כאלה בין 1980 ל- 1997. כולם נכשלו (זה יכול להסביר את החשש של מפקדים להתמודד עם הבעיה, בתקווה שהסקנדל התורן לא "יתפוצץ" במשמרת שלהם...)!:
  • 1975: המפכ"ל שאול רוזוליו פתח את שורות המשטרה לקציני צה"ל ולאקדמאים בכוונה לשנות את התרבות (תוכנית הגיוס הרב שכבתי - הגר"ש). התוצאה: הרמה עלתה. אבל הקצינים "חוברתו" על ידי התרבות (רבים מהם הופיעו בפנינו ב- 26 באוגוסט 2015 בכנס הניצבים שמחה על מינוי הירש למפכ"ל).
  • 1980: המפכ"ל הרצל שפיר הוגה את התכנית הרב שנתית "תירוש", שמטרתו העליונה הייתה היעד של שינוי ערכי בתרבות השוטרים. התכנית "מתה" עם הפסקת כהונת שפיר על ידי השר הממונה, יוסף בורג, ב- 31 בדצמבר 1980.
  • 1981: המפכ"ל, אריה איבצן מנסה לבצע מהפך קהילתי ולקרב את המודל הישראלי למודל המשטרה הבריטית. לצורך כך הוקמה יחידה מיוחדת - ילק"ם - שהייתה כפופה ישירות למפכ"ל. משמעותו של מהפך כזה הוא שינוי דרמטי בתרבות הארגונית. השינוי "מת" עם תום כהונת איבצן, והילק"ם אוחד עם המשמר האזרחי (דרך משטרתית מקורית "להרוג" משהו...).
  • ב- 1985 מביאים השר בר-לב והמפכ"ל קראוס את יעקב טרנר מצה"ל כראש אכ"א, על מנת שיבצע מהפך בתנאי השירות של השוטרים ובמעמדם, בתקווה שזה יביא לשינוי בתרבות הארגונית. התוצאה: התנאים והמעמד השתנו. התרבות נותרה על כנה.
  • ב- 1994 מנסה המפכ"ל, אסף חפץ, לבצע מהפך קהילתי נוסף על מנת לשנות את התרבות הארגונית. לצורך כך הוקמה יחידה מיוחדת - יש"ק - שהייתה כפופה ישירות למפכ"ל. התוצאה, גם שינוי זה "מת" כאסטרטגיה משטרתית עם עזיבת חפץ בסוף 1997; והיש"ק הועבר למשמר האזרחי (אגף הקהילה) באותו האופן שבו "חוסל" הילק"ם לפניו..
מאז 1997 היה שני ניסיונות לטפל בתרבות הארגונית. אף לא אחד מהם הגיע מהפיקוד הבכיר:
  • הראשון היה גיבוש קוד אתי למשטרת ישראל. העיסוק בה נעשה באגף כוח אדם, ללא הכוונה פיקודית מלמעלה. תחילתה ב- 1985, בתקופת שאול גבעולי כקצין חינוך ראשי ויעקב טרנר כראש אכ"א. היא התעצמה בתקופת כהונתו של ניצב שלמה גל כקצין חינוך ראשי, בין השנים 1991-1988, וגובשה לקוד שלם ב- 1 בדצמבר 1997, ממש בסוף כהונתו של אסף חפץ. אחד מהמומחים שייעצו ועודדו את המשטרה בתחום זה היה פרופסור אסא כשר, שהוביל את גיבוש הקוד האתי בצה"ל, ארבע שנים לפני כן. נלווה לקוד ספר לימוד מקיף על אתיקה בעבודת המשטרה (גל, 1998), שהיה צעד יוצא דופן לטובה בהטמעת אתיקה בארגונים ממלכתיים. הקוד כלל פתיח העוסק בייעודה של המשטרה לפעול לאכיפת החוק ברוח ערכי היסוד של מגילת העצמאות ולשיפור איכות החיים במדינת ישראל, וכן חמישה סעיפים – עקרונות לפיהם יפעל השוטר – העוסקים בשמירת החוק ואכיפתו; הגנה על החיים ועל רכוש בנחישות ובאומץ לב; מתן דוגמה אישית ושמירה על טוהר המידות, יושר, אמינות, שמירת סודיות ודיווח אמת מלא ומדויק; הפעלת שיקול דעת, ריסון הכוח והסמכות ונטילת אחריות.הקוד התמקד רק ביחסי שוטר-אזרח, ולא בכל היבטי הפעילות של השוטר. התמקדות צרה זו הותירה סוגיות רבות לא מטופלות. יתרה מכך, מבחנו של הקוד איננו רק בפיתוחו ובפרסומו, אלא בהטמעתו ובהנחלתו בארגון, והפיקוד אחרי עידן חפץ, לא גילה בכך עניין, בלשון המעטה.
ב-2003, מונה "צוות לתיקוף הקוד האתי של משטרת ישראל", שתלה את בעיות ההטמעה בקוד עצמו, ש"אינו מותאם לצורכי השטח ולמשימות המוטלות על משטרת ישראל בהתאמה לתהליכים המתרחשים בחברה הישראלית" (וורנר וצמח, 2006, עמ' 90-89). הקוד תוקן, אולם לא התקיים כל תהליך פיקודי מקיף להנחיל אותו למטה. בעובדה, פרשיות בתחום האתי והפלילי – שבהן היו מעורבים אנשי משטרה, כולל פרשת ההטרדות המיניות של ניצבים בסוף 2014 ותחילת 2015 – מהוות עדות לכך שפיקוד משטרת ישראל מאז 1997, לא התאמץ באמת להטמיע את הקוד, על נוסחיו השונים.
  • השני היה "ניסיון מתחת לרדאר" של ניצב אורי בר לב, שהכין - כמפקד המחוז הדרומי, לקראת מינוי אפשרי כמפכ"ל - תוכנית להתמודד עם התרבות הארגונית באמצעות שינוי שיטת המינויים במשטרה, והקמת "דירקטוריונים" אזרחיים ליד כל יחידת משטרה (התכנית נמצאת באתר לעיונכם. לחצו כאן). התכנית התקבלה בעוינות רבה בסביבת המפכ"ל דאז, דודי כהן ולא זכתה להתייחסות עניינית.
מאז 1997, במשך 17 השנים האחרונות, לא אותגרה התרבות הארגונית, וברור כי לפחות חלק מהמפקדים לא הבין את משמעותה ואת השלכותיה על משטרת ישראל, אופן תפקודה ועתידה כמשטרה לאומית. את המחיר כולנו משלמים במצב העגום אליו הגיעה המשטרה. האם הגיע זמן שינוי? 

[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מושגים רלוונטיים

העשרה

בכירי המשטרה והתרבות

[צילום:ברקאי וולפסון, מעריב]

2 thoughts on “אוי, התרבות הארגונית…

  1. ד"ר קובי מיכאל כתב בפייסבוק:
    כשכולם מכבירים במילים על מינויו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל, חשבתי לצרף כמה משלי על רקע היכרותי הקרובה עם גל.
    הגילוי הנאות מחייב להדגיש כי היכרותי רבת השנים אתו עוד ממהלך שירותנו הצבאי המשותף בפיקוד המרכז, עבור דרך מסלול החתחתים בו נאלץ לצעוד מאז מלחמת לבנון השנייה, ייסורי כתיבת הספר כביטוי יצירתי נוקב ומקיף לזווית ולפרשנות שלו את אירועי המלחמה ותוצאותיה וכלה בנתיבים המזהירים שפרץ בעולם העסקי במגוון של תחומי עשייה ועניין (הרבה מעבר לביטחון), ממקמת אותי במקום מאוד מסוים בהתייחסותי והערכתי לאיש.

    אבל לאחר הגילוי הנאות, אני חש חובה ציבורית ואזרחית לכתוב את אשר חייב להיאמר.
    יש אינטלקטואלים חדלי מעש, שביום טוב מתקשים לנהל את העיפרון שעל מכתבתם, ויש אנשי מעש, המניעים מערכות גדולות, שהם נבערים מדעת או אנטי-אינטלקטואלים במובהק. מעטים, ספורים ויחידים הם אלו, בהם מתקיים השילוב המנצח של אינטלקטואל מעשי או איש מעש אינטלקטואל. ואם על השילוב הזה נוספים מנהיגות וערכיות, יושרה וניקיון כפיים ותחושת שליחות, הרי שמדובר בתצרף של יחידי סגולה. גל הוא יחיד סגולה בעיני. הוא לא נעדר מגרעות, ומי מאתנו אינו נעדר מגרעות, אך סך מעלותיו הייחודיות, הן בחזקת אוצר ונכס ציבורי, הנחוץ בכל מערכות השלטון ובוודאי במשטרת ישראל.
    גל לא ביקש לעצמו את התפקיד; התפקיד הוצע לו. הוא שקל ההצעה בכובד הראש האופייני לו ועוד טרם סיים לשקול מהלכיו, נדרש פעם נוספת לקבל על עצמו התפקיד. מונע מתחושת שליחות וגם ביטחון ביכולת לעמוד במשימה, עיצב מפה רעיונית ראשונית, אתה הגיעה לשר ארדן, הציגה והביע הסכמתו לבקשת השר לקבל על עצמו התפקיד ובידיעה ברורה, שבקשת השר מגובה על ידי ראש הממשלה, שעד רגע זה בוחר להתכנס בשתיקתו ולא לגבות פומבית את המהלך (וסיבותיו עמו).

    רבים מדברים בגנות אישיותו של גל, שפתו הגבוהה והפואטית ומזהירים מפני חוסר יכולתו להתחבר לשוטר המקוף או שוטר התנועה בדרג השטח. נימוק פתטי, שיש בו כדי להעיד על חוסר הבנה, שמא התיילדות, של אנשי המערכת המשטרתית או פורשיה. כאילו מבחן ההצלחה של המפכ"ל הוא ביכולת להתחבר לאחרון השוטרים, כאילו לא היה מדובר במערכת מורכבת וענקית שהיא לעולם יותר מסך מרכיביה. המפכ"ל צריך להתחבר אל הגיונות המערכת, להבינם ולעצבם מחדש באופן, שיאפשר להניע את המערכת באופן שיבטיח מימוש מטרותיה בסביבה כאוטית, דינאמית ומשתנה. את זה גל יודע לעשות ברמת מיומנות גבוהה ומרשימה וטוב מהרבה אחרים.
    הביקורת שמטיחים בגל בכל הנוגע להתנהלותו במהלך שנות שירותו בצבא, אינה עומדת לגנותו כי אם לזכותו, והרי אם למרות התנגדויות מכל עבר, הצליח לפתח את משנתו ולקדמה, אם למרות צקצוקי הספקנים והציניקנים, הצליח להנחיל, כך טוענים מלעיזיו, את מערכת המושגים והרעיונות שפיתח לארגון גדול ומורכב כמו הצבא, הרי שמדובר באיש נחוש, בטוח בעצמו וביכולותיו, מי שאינו נרתע מפני ביקורת לא עניינית, קולנית ככל שתהיה, ומי ששיקוליו המקצועיים לעולם גוברים על שיקולי קליקות של "שמור לי ואשמור לך". אם יכול היה לבכירי המערכת הצבאית, גם כשהיה רק סא"ל ואל"מ, מדוע שלא יצליח לעשות זאת במערכת המשטרתית. לו הייתי השר ארדן, זה היה אחד הנימוקים המרכזיים, שהיו מובילים אותי להחלטה לבחור בגל לתפקיד.
    גל מסמל בעיני את הטוב והמשובח שבבני הארץ הזו, הוא שיקוף של ערכים מכוננים, שנשתכחו והתאיינו – חברות, ערכיות, שליחות ואהבת הארץ במובן העמוק וההיסטורי שלה.

    סיכול מינויו של גל יהיה לניצחון הבינוניות, הציניות ותרבות "השמור לי ואשמור לך", הוא יהיה בחזקת כישלון של המערכת הפוליטית, שאינה מצליחה לחולל את השינוי במקום הדרוש ויותר מכול, הוא יהיה הפסד של משטרת ישראל והחברה האזרחית בישראל. סיכול המינוי יהפוך לתמרור אזהרה בפני הטובים והמוכשרים בפני הצטרפות למגזר הציבורי, ואנו נמשיך ונקונן על דלות ביצועיה.

    אשמח אם תשתפו,
    שבת שלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *