שלמה נגר: על המשטרה העירונית בירושלים 1948-1947

המשטרה העירונית בירושלים

[מתוך אתר משטרת ישראל]

[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משטרות עירוניות בישראל, לחצו כאן]

[להורדת העבודה: משטרת ירושלים בתקופת המעבר - שלמה נגר]

המאמר עודכן ב- 9 למאי 2021

באפריל 2013 ראתה אור עבודת התזה של שלומי נגר, בחוג ללימודי ארץ ישראל, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה. העבודה סוקרת את תהליך הקמת המשטרה העירונית בירושלים, כחלק מההכנות לבינאום העיר, עד שנטמעה במשטרת ישראל. העבודה חוקרת את הקמתה ופעילותה של משטרת ירושלים מסיום שלטון המנדט בארץ-ישראל והקמת מדינת ישראל ועד הכרזת ירושלים כשטח צבאי כבוש על ידי מדינת ישראל והחלת סמכותה על שטחים אלו. תקופה זו נקראת תקופת המעבר, שתחילתה ב- 15 במאי 1948, וסיומה ב- 3 באוגוסט 1948.

למחקר ערך היסטורי מכמה סיבות, המרכזית שבהן קשורה לעובדת הקמתו של ארגון משטרתי יהודי בירושלים שפעל באופן עצמאי ללא קשר או תלות במשטרת ישראל. סיבה נוספת קשורה לקביעת עובדת שליטה בירושלים על ידי מדינת ישראל בכך שהקמת המשטרה העברית בעיר הייתה בעת שהעיר נמצאה במעמד של "ישות נפרדת" (corpus separatum) בעקבות החלטה 181, החלטת החלוקה של ארץ ישראל על ידי ארגון האומות המאוחדות מה- 29 בנובמבר 1947. החלטת החלוקה קבעה כי ירושלים לא תשתייך ולא תחולק בין המדיניות שעתידות לקום על שטחה של ארץ – ישראל. על פי ההחלטה, ירושלים, הפכה להיות עיר בינלאומית בעלת מעמד חוקי מיוחד שתוחזק ותנוהל על ידי ממשל מיוחד שיוקם על ידי ארגון האומות המאוחדות. כדי להבטיח את שליטת האומות המאוחדות בעיר הייתה כוונה להקים משטרה רב-לאומית שתהיה כפופה לארגון האומות המאוחדות ותורכב ממגויסים מרחבי העולם. משטרה זו אמורה הייתה להגן על אינטרס האומות המאוחדות בירושלים, ולפעול ללא זיקה לאף אחת מהמדינות שאמורות היו לקום בשטחה של ארץ-ישראל.

ההחלטה לכבד וליישם את החלטת החלוקה ובינאום ירושלים התקבלה למורת רוחם של חלק מהנהגת המדינה ושל ארגוני המחתרות. קבלת ההחלטה לא הייתה עניין של מה בכך, ירושלים מאז ומתמיד הייתה מרכזו הרוחני וליבו הפועם של העם היהודי. ויתור על ירושלים כבירתה של מדינת ישראל וכחלק מהמדינה עוררה מחאה לא קטנה בקרב חלק מתושביה ומנהיגיה של ארץ-ישראל, אלו ראו בהחלטה ליישם את תוכנית החלוקה כבגידה ברעיון הציוני. מרבית מתושביה היהודים של ירושלים מחו על הסכמת ההנהגה לויתור על ירושלים כחלק ממדינת ישראל העתידית. בירושלים התגוררו בתקופת המעבר כשישית מאוכלוסיית יהודי ארץ-ישראל. מבחינת הנהגת המדינה שבדרך, משמעות ההסכמה עם החלטת החלוקה הייתה, הוצאת שישית מאוכלוסיית היהודים בארץ-ישראל מחוץ לגבולות המדינה. אוכלוסיית ירושלים ערב מלחמת העצמאות מנתה כ- 164,000 תושבים, מתוכם כ- 99,300 יהודים, 33,100 מוסלמים ו 32,300- נוצרים. לעומת זאת, במחוז ירושלים היו כ – 201,000 יהודים, לעומת כ- 300,000 ערבים. האוכלוסייה היהודית, היוותה כשישית מאוכלוסיית הארץ.

בפועל מצב הדברים היה שונה מרוח הסכמה והוויתור שהיו לגבי החלטת החלוקה. דוד בן גוריון נאבק על ירושלים ועל האינטרס היהודי בעיר, מאבק אשר התבטא בלחימה עיקשת בערבים בניסיון למנוע את השתלטותם על העיר. בעקבות המלחמה שפרצה מיד עם הכרזת החלטת החלוקה, ירושלים, סבלה ממצור מתמשך וממצוקה כלכלית וחברתית קשה, תחושת חרדה מתמדת ליוותה את העיר ותושביה ומספר רב של הרוגים ופצועים היו מנת חלקה של העיר בכל יום. נסיבות אלו היו נקודת הפתיחה והמציאות שלתוכה הוקמה משטרת ירושלים.

עבודה זו דנה בשלושה היבטים עיקריים הקשורים להקמתה ופעילותה של משטרת ירושלים בתקופת המעבר: הראשון עסק במעבר ממשטרת המנדט ותכנון המשטרה היהודית בירושלים, ההיבט השני עסק בפעילות המשטרה הלכה למעשה על כל מרכיביה וההיבט השלישי עסק בסיום התקופה שבה פעלה משטרת ירושלים כמשטרה עצמאית ואיחודה עם משטרת ישראל. שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל נמשך 30 שנה, שנים אלו היו בבחינת מאבק שליטה קולוניאלי של המעצמה הבריטית בשני העמים שאכלסו את שטחה של ארץ-ישראל. המשטרה הבריטית הייתה גוף צבאי למחצה ושררה בו משמעת ריכוזית גבוהה מאוד ונוקשה מאוד. כל הפיקוד הבכיר היה בריטי, וקצינים ומפקדים ארץ-ישראלים היו רק ברמות הנמוכות. בשלהי תקופת המנדט, לקראת עזיבתם, עסקו הבריטים ברוב זמנם בפעילות שתקל את יציאתם במינימום נזקים והוצאות כספיות. השלטון הבריטי בחר שלא לסייע בפומבי להנהגה הציונית בהכנות לקראת הקמת המדינה וביצוע חפיפה שלטונית בשטח שהוכרז על ידי האומות המאוחדות כשטח המדינה היהודית. הסיבה העיקרית להימנעות הבריטים מלבצע העברת מקל מסודרת ומתבקשת בינם לבין הנהגת היישוב, הייתה אי רצונם בנקיטת צעדים שמשמעותם תתפרש כנקיטת צד בסכסוך הערבי יהודי שהתחולל בארץ-ישראל.

הנהגת המדינה שבדרך ראתה את הצורך החיוני בהקמת מנגנון שלטוני בירושלים, מנגנון שהוא חלק מוועדת המצב שהוקמה כדי להכין את המדינה ומנגנוניה ליום הקמתה. צורך זה נבע משתי סיבות מהותיות, הראשונה, הייתה בעלת מימד פוליטי, הכוונה הייתה לקבוע עובדות שליטה וניהול בירושלים כדי לקבע, לעתיד לבוא את נוכחות הממשל הישראלי בעיר ועל ידי כך להקנות יתרון עתידי בכול פורמט שיקבע לניהול העיר על ידי האומות המאוחדות. הסיבה השנייה הייתה, הקמתו של גוף משטרתי, רעיון שהיה ללא סמכות חוקית ומנוגד להחלטת החלוקה, רעיון זה נבע, מהמצב הביטחוני הקשה בירושלים בזמן הקמת המדינה וכמות היהודים שחיו בעיר אשר חייבו הקמתו של גוף משטרתי כדי לשמור על הסדר והחוק בעיר ובכדי למנוע אנארכיה שתפרוץ בשל העדר שלטון ומשטרה ותפגע בתושבים.

לצורך ניהול העיר בתקופה זו הוקמה רשות מקומית שנקראה – "וועדת ירושלים", וועדה זו קיימה בעיר שלטון שהיה כפוף באופן ישיר לממשלת מדינת ישראל. וועדת ירושלים, הייתה כפופה לסוכנות היהודית ובראשה עמד דב יוסף. גוף זה עסק בכל ההיבטים הנוגעים להשלטת סדרי שלטון בקרב האוכלוסייה על כל המשתמע מכך, ובתוך כך ניהול גוף משטרתי עצמאי אשר היה כפוף לעיריית ירושלים וועדת ירושלים ועסק באכיפה ובהשלטת סדר ציבורי בעיר. וועדת ירושלים הייתה אחראית על פעולות הצלה הרואיות בימי המצור כדי לדאוג להישרדותם ומחייתם של תושבי ירושלים.

משימת הקמת משטרת ירושלים הוטלה על ראובן שרייבמן, זמן קצר לפני הקמת המדינה. תכנון המשטרה נבע מאלתור וללא ידע מקצועי בתורת המשטרה וללא סיוע מצד מתכנני משטרת ישראל שהיו עסוקים בהקמת משטרת ישראל. משטרת ירושלים הייתה כפופה לוועדת המשטרה שבראשה עמד ראובן שרייבמן, ועדה זו הורכבה מנציגי חיל "משמר העם", ארגון ה"הגנה", עיריית ירושלים, וועדת ירושלים ומפקד המשטרה בפועל. וועדת המשטרה הייתה כפופה לוועדת ירושלים. הרכב המשטרה מבחינת כוח אדם היה נחות מכמה היבטים, הן בכמות השוטרים והן באיכותם האישית והמקצועית. מרבית השוטרים ששרתו במשטרת ירושלים לא היו מיומנים דיים בעבודת המשטרה, ולא מונו לתפקידי פיקוד במשטרה הבריטית. הסיבה לכך הייתה שהמנדט הבריטי כמדיניות פיקוד סירב לקדם ולהכשיר את השוטרים הזרים שהיו תחת פיקודו לתפקידי פיקוד ושליטה בארגון המשטרה, תפקידים אלו נשארו לרוב נחלתם הבלעדית של השוטרים הבריטים.

סוגיית חוקיות הפעלת המשטרה בירושלים הייתה בעייתית, הקמת משטרה שתפעל באופן חוקי, מחייבת את המדינה או הרשות המקומית שהמשטרה כפופה לה להיות בעלת תוקף חוקי בעצמה. במקרה של ירושלים, בתקופה הנדונה, התקיימה בעיה מהותית, למדינת ישראל לא הייתה סמכות חוקית לשליטה בעיר. מבחינה חוקית הפעלת סמכות האכיפה והשליטה בירושלים היו נתונים בידיה של ארגון האומות המאוחדות, אולם, בפועל לא הוקם שום גוף משטרתי בירושלים במקום המשטרה הבריטית לאחר הקמת המדינה. הנהגת המדינה לא המתינה לכוח הרב-לאומי של האומות המאוחדות שיגיע לקבל את השליטה על העיר כפי שחייבה החלטה 212 של האומות המאוחדות. נציג האומות המאוחדות בירושלים, הרוזן ברנאדוט הכיר בעובדת היותו של דב יוסף שכיהן כיושב ראש וועדת ירושלים להיות נציגה הרשמי של ממשלת ישראל הזמנית, מול ארגון האומות המאוחדות. אחת הבעיות המרכזיות שעלו בסוגית חוקיות הפעלת הסמכות בעיר ומנגנון האכיפה שלה הייתה שאלת חוקיות בתי המשפט ויכולתם החוקית להעמיד לדין ולהרשיע את תושבי העיר בגין סטייה מהחוק. פעולות מנגנון אכיפת החוק מבוסס על עבודת משטרה, העמדה לדין וענישה על ידי בתי המשפט, פעולות אלו שואבות את כוחם מלגיטימיות חוקית ופורמאלית של הרשות השלטונית שמפעילה מנגנון זה. מאחר והמשטרה ובתי המשפט היו כפופים בדרך עקיפה לממשלת ישראל, הדבר מחזק את הטענה שחוקיות הפעלת גופי אכיפה בירושלים הייתה שנויה במחלוקת, משום שגופים אלה פעלו בעיר שלא הייתה כפופה חוקית לממשלת ישראל.

תכנון משטרת ירושלים החל עוד בימי המנדט, מדובר היה בתהליך שחייב יכולת חשיבה וארגון מקצועיים כדי ליצור מנגנון אכיפה ראוי שיחליף את המשטרה הבריטית שאמורה הייתה לעזוב את גבולות ארץ-ישראל בסיום המנדט. האחריות על תחום ביטחון הפנים בירושלים הוטל ב 12 לאפריל 2.51 על ראובן שרייבמן, שהיה חבר בוועדת ירושלים. כמחזיק תיק ביטחון הפנים הוטל עליו בין השאר לתכנן ולארגן את הקמת משטרת ירושלים. התוכנית שהגיש ראובן שרייבמן נתנה מענה ארגוני לגוף המשטרתי מתוך התייחסות לכמות כוח האדם הנדרש בכל מחלקה ותחנת משטרה. החלוקה נעשתה קטגורית לפי, קצינים, סמלים ושוטרים. בתוכניתו, ראובן שרייבמן לא התייחס לפן הביצועי והמבצעי של תפקידי המשטרה, לא בימי שגרה ולא בעיתות חירום. הערכת כמות השוטרים שנדרשה על פי תוכנית ההקמה כדי למלא את צרכי העיר ומשימות השיטור עמדה על כ- 100 שוטרים. למרות זאת, בתוכניתו קבע ראובן שרייבמן כי מפאת מחסור בכוח אדם ובתקציב ומתוך התבססות על הכוחות המועטים הקיימים במשטרת המנדט בירושלים, מספר השוטרים על פי תוכנית ההקמה עמדה על כ - 500 שוטרים. מחמת קוצר הזמן וחוסר הברירה, נדרשו השוטרים היהודים ששרתו במשטרה הבריטית על ידי יושב ראש וועדת המשטרה, להישאר בשירות ולהמשיך לשרת במשטרה החדשה שהתחילה את דרכה מיד עם עזיבת הבריטים. מפקד המשטרה היהודית במשטרת המנדט, שלמה סופר, נתבקש על ידי יושב ראש וועדת המשטרה למסור לכל השוטרים הסמלים והקצינים שעליהם להמשיך בתפקידם אחרי הקמת המדינה. על פי תכנון משטרת ירושלים, הכפיפות הפיקודית והאחריות לקביעת מדיניות הפעולה של המשטרה היו של וועדת המשטרה שהייתה כאמור כפופה לוועדת ירושלים.

תכנון משטרת ירושלים כמשטרה עצמאית ללא קשר למשטרת ישראל ולשר המשטרה של ממשלת ישראל מעידים על נחישות הנהגת המדינה לא לקבוע את סמכותה הממלכתית על ירושלים ולכבד את החלטת החלוקה של האומות המאוחדות.

תקציב המשטרה הראשוני עמד על 20,000 לירות שהשאירו הבריטים לשוטרים היהודים כמפרעה, וניתנו כמשכורות לשוטרים למשך החודש וחצי הראשונים אחרי הקמת המדינה. לניהול משטרת ירושלים והוצאה אל הפועל של מדיניות פעילותה היה צורך בהקמת מנגנון יחסי עבודה בין המשטרה לוועדת המשטרה. מנגנון זה כלל בתוכו היררכיית עבודה שנבעה מתוך הבנת מיקומו ומעמדו של כל אחד ואחד בשרשרת הפיקוד ותחום סמכותו. יחסי העבודה כללו ישיבות עבודה מסודרות וכתיבת פרוטוקולים ומתן אפשרות תגובה והתייחסות לכל הנציגים בוועדה, בנוסף לכך התקיימה חלופת מכתבים בין המשטרה ליושב ראש הוועדה, במכתבים אלו הועברו הנחיות עבודה ונתוני ביצוע ותפוקות. נתונים אלה העידו על קיומה של מסגרת עבודה תקינה.

בסוגיית יחסי העבודה בין משטרת ישראל למשטרת ירושלים קיימים ממצאים סותרים, שלפיהם מעורבותה של משטרת ישראל בניהול משטרת ירושלים היה מזערי ביותר מצד אחד וקריטי ביותר מצד שני. לכאורה, מתוך מסמכי התקופה שנכתבו על ידי יושב ראש וועדת המשטרה עלה כי משטרת ירושלים פעלה באופן עצמאי מוחלט ללא קשר למשטרת ישראל. מבחינה ארגונית משטרת ירושלים הייתה כפופה לרשות שלטונית אחרת, להבדיל ממשטרת ישראל, שהייתה כפופה לממשלת ישראל. נצפה כי תחילת דרכה של משטרת ירושלים הייתה עצמאית לחלוטין, אך לאחר מספר חודשים החל כרסום במעמדה העצמאי של משטרת ירושלים, עד שהפכה לבת חסות של משטרת ישראל משיקולים פוליטיים, ניהוליים ומקצועיים.

אחת מהדרכים החשובות ביותר לקביעת איכות עבודת המשטרה נעוץ ביחסיה עם מערכת בתי המשפט ובהצלחתה במיגור הפשיעה, דרך הרשעת חשודים על ידי בתי המשפט. בירושלים פעלו שתי מערכות שפיטה וענישה. המערכת הקלאסית, שהייתה כפופה לחוק הפלילי הבריטי, ומערכת נוספת, שהייתה כפופה לרשות המקומית ופעלה לענישה בחוקים עירוניים. מסוגיה זו אנו למדים, כי התקיימו יחסי עבודה שוטפים בין מערכת המשפט לבין משטרת ירושלים.

אוכלוסיית ירושלים הייתה מגוונת במאפייניה התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים. אוכלוסייה זו חוותה מצב קשה של מלחמה שגבתה קורבנות רבים בנוסף למציאות שבה האוכלוסייה נמצאה תחת מצור במצב של הישרדות קיומית. מציאות זו גרמה להיווצרותם של תופעות פשיעה כמו גניבה, ביזה ומהומות בגין רעב, למרות זאת, במבט לאחור נמצא כי התנהגות האוכלוסייה בירושלים הייתה ראויה ונכונה וכפי שמצופה בנסיבות כאלו. ירושלים התנהלה ללא אמצעי מחייה סבירים עקב המצור שהוטל על העיר בעקבות המלחמה שהתנהלה ברקע. התנהגות האוכלוסייה בירושלים התאפיינה לרוב בהתנהגות אמיצה תוך גילוי אזרחות טובה וראויה, ממדי ההתנדבות לחיל "משמר העם" ופעילותם מחזקים טענה זו. תופעות ביזה ושוד שאירעו בירושלים, היו תופעות שעל פי המחקרים היו לרוב מנת חלקם של אוכלוסיות שנמצאו במצב דומה של חוסר ודאות לגבי עתידם וחוסר אפקטיביות שלטונית. מהעדויות והיומנים שנרשמו בתקופה ניתן ללמוד כי לא פשטה בעיר אנרכיה, ומלבד תופעת הביזה וה"שוק השחור", שניתן להסבירם בנסיבות המצב, לא נצפו תופעות נרחבות אחרות כמו בריונות ואלימות באותה תקופה. תופעות הפשיעה העיקריות שהיו חלק ממציאות החיים בעיר היו ברובם קשורים למעשי ביזה וגניבה מבתים ומקומות שננטשו בעקבות חשש התושבים מתוצאות המלחמה, הן היהודים והן הערבים. תופעה נוספת שהייתה בעיר הייתה קשורה ל"שוק השחור", תופעה זו צמחה בעקבות לחץ המצור והמחסור החריף באמצעי מחייה. פעילות המשטרה בתקופה זו התאפיינה לרוב בחוסר אמצעים מספיקים וראויים לביצוע משימותיה. בנוסף לכך הודגש המחסור בכוח האדם הנחוץ לביצוע משימות המשטרה. מעבר למחסור באמצעים וכוח אדם, בלט גם החוסר במיומנות מקצועית ראויה לביצוע משימות המשטרה, פערים כמו ידיעת השפה ופעילות במינימום משאבים קריטיים כמו רכבים וכוח אדם. מכמות התלונות שהוגשו וטופלו נמצא כי רמת הפשיעה המדווחת הייתה נמוכה וכי המשטרה לא פעלה באפקטיביות על מנת לאתר את מבצעי פשיעה ולעוצרם, בד בבד, הציבור לרוב לא דיווח על פגיעה פלילית בו, וזאת בשל חוסר אמון ביכולת המשטרה לתת את הסיוע המשטרתי ההולם לטיפול בתלונות. המשאב האנושי הינו המרכיב החשוב ביותר בכול גוף משטרתי. רמה מוסרית גבוהה וטוהר מידות ללא דופי, הינם משאבים הכרחיים בכל גוף משטרתי. משטרת ירושלים התמודדה באותה תקופה בלא מעט מקרים שנגעו במוסריות שוטרים ובטוהר המידות, מפקדי המשטרה עשו את המרב שביכולתם בניסיון למגר את התופעות הללו ביחס לאמצעים ולנסיבות שנוצרו בשטח, כל זאת כדי לשפר את תדמית המשטרה בעיני הציבור. מקבלי ההחלטות בניהול המשטרה נתנו אף הם את דעתם לסוגית טוהר המידות ופעלו כדי למגרה מתוך המשטרה, למרות הקשיים שנבעו מכך.

יחס הציבור אל המשטרה בתחילת דרכה היה בעייתי ולא תומך. יחס עוין זה נבע מהעובדה, כי מרבית השוטרים היהודים ששירתו במשטרת ירושלים שירתו בעבר במשטרת המנדט. יחס הציבור למשטרת המנדט לא היה אוהד, דבר שהעיב על יחסם לשוטרי משטרת ירושלים החדשה. שינוי תדמית זה לקח זמן. בנוסף לכך ועל פי כל העדויות שוטרי משטרת ירושלים היו במצב משמעתי ומוסרי ירוד והשתתפו במעשי ביזה וגניבה, וכשלו בביצוע תפקידם כראוי, כל אלו גרמו לדעת הקהל להיות שלילית כלפיהם.

משטרת ירושלים לא הייתה הגוף היחיד שפעל בעיר. בירושלים פעלו מספר גופים שיחד הרכיבו את המערכת השלטונית והצבאית בעיר. בירושלים פעלו, במקביל למשטרה, גופים בעלי מעמד לגיטימי שקיבלו תוקף מוסרי לפעולה בעיני האוכלוסייה, כמו שקיבלו כוחות ה"הגנה". כוחות כמו האצ"ל והלח"י. בנוסף לאלה, פעל גם חיל "משמר העם", גוף התנדבותי שסייע לתושבים בקשיי המלחמה ובסדר הציבורי בעיר המשטרה הצבאית שפעלה היא בעיר, הייתה בעלת סמכות וכוח משמעותיים באכיפת החוק, הן בקרב הלוחמים והן בקרב תושבי העיר. לתוך מציאות זו הוקמה משטרת ירושלים הוקמה וניסתה לתפוס את מקומה ומעמדה כגוף בעל השפעה. תהליך זה לא היה ופשוט, בהתחשב בעובדה שמתחילת דרכה פעלה משטרת ירושלים ללא תמיכתה הישירה של משטרת ישראל.

ההחלטה על איחוד משטרת ירושלים עם משטרת ישראל נבע ככל הנראה מכמה שיקולים. חלק מהשיקולים היו שיקולים מקצועיים וחלקם פוליטיים. מבחינת השיקולים המקצועיים, משטרת ירושלים כמשטרה עצמאית, התקשתה לנצל את מלוא יכולתה ולעמוד במשימות הנדרשות ממנה, לאור העבודה שהיא עמדה בבחינת משטרה עצמאית ובלתי נתמכת מקצועית וארגונית על ידי משטרת ישראל. החסות המקצועית ו"המטריה" הארגונית למשטרת ירושלים היו מחויבי המציאות לאור העובדה ש פיקוד משטרת ישראל לא היה מרוצה מאופן תפקודה של משטרת ירושלים, וגם היה זה רצונם של מפקדי משטרת ירושלים להפוך את משטרת ירושלים למחוז בתוך משטרת ישראל. את ההוראה לאיחוד משטרת ירושלים עם משטרת ישראל נתן בן גוריון ישירות למפקח כללי המשטרה דאז יחזקאל סהר.

מבחינה פוליטית הייתה זו שעת כושר טובה לקבע את ירושלים כאחת מערי מדינת ישראל על ידי החלת חוקי הכיבוש הצבאי על שטחי ירושלים, ובכך החלת החוק הישראלי על ירושלים וקביעת מושל צבאי. שינוי מעמד זה של ירושלים יצר את היכולת החוקית להכפיף את משטרת ירושלים למשטרת ישראל.

צירופה של משטרת ירושלים ביום 20.01.2.51 למשטרת ישראל, סימן את סיומה של תקופה מיוחדת זו בתולדות משטרת ישראל ושל עבודת מחקר זו. מחקר זה שפך אור על תקופה מיוחדת בתולדות מדינת ישראל. תקופה שהתאפיינה בחוסר ודאות קיומית למדינת ישראל , וחוסר ודאות שלטונית בירושלים. אין זה סיפורה ההיסטורי של משטרת ישראל, זהו סיפורה של ירושלים וסיפורה של משטרה עירונית מיוחדת שלא הייתה כדוגמתה בישראל עד היום. משטרה שהוקמה לתוך מציאות עגומה מהרבה בחינות על ידי אנשים ללא ניסיון כל שהוא במערכת אכיפת חוק. ולמרות זאת, משטרת ירושלים שרדה את תקופתה הראשונית בצורה טובה והצליחה להתאים את עצמה לביצוע משימות התקופה תוך כדי התמודדות עם המציאות ששררה בירושלים באותה עת.

[להורדת העבודה: משטרת ירושלים בתקופת המעבר - שלמה נגר]

[לקובץ המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע' אודות ירושלים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על משטרות עירוניות בישראל, לחצו כאן]

מקורות

  • נגר שלמה (2013), משטרת ירושלים בתקופת המעבר משלטון המנדט למדינת ישראל 1948-1947, חיפה: אוניברסיטת חיפה, החוג ללימודי ארץ ישראל, אפריל 2013.
     

3 thoughts on “שלמה נגר: על המשטרה העירונית בירושלים 1948-1947

  1. Pingback: אבי הראל: משטרה עירונית בירושלים (מאי - אוגוסט 1948) - ייצור ידע

  2. Pingback: נושא לימוד: משטרת ישראל - התהליך ההיסטורי - ייצור ידע

  3. Pingback: קיץ באוניברסיטת חיפה – היום הרביעי | ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.