פנחס יחזקאלי: צדק מאחה – העבריין לוקח אחריות…

תקציר: אסכולת 'הצדק המאחה' מציעה פרדיגמת חשיבה אחרת, לפיה על הפוגע לקבל אחריות אקטיבית על מעשיו כלפי הקורבן והקהילה. מבצע העבירה על פי גישת 'הצדק המאחה' נתפס כמי שאחראי למעשיהו ולבחירותיו (חקק, 2010), והוא נושא באחריות גם לפגיעות בקורבן וגם לקהילה העוטפת אותו (Braitwaite, 2002). משמעותה של לקיחת האחריות היא ההכרה העמוקה בפגיעה שגרם, הנכונות לפעול על מנת לתקן ולאחות את הפגיעות, ובה בעת, למנוע פגיעות עתידיות. הפעולות יכולות להיות בקשת סליחה, פיצוי כספי או חומרי אחר ושירות למען הקהילה והחברה הכללית. במקביל, מצופה ממנו לפעול ולטפל, גם בצרכים ובבעיות שלו (Braithwaite, 1989; Braithwaite & Petit, 1990).

[בתמונה: צדק מאחה. [בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בתמונה: צדק מאחה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]; עוגן ברשת]

אסכולת 'הצדק המאחה' מציעה פרדיגמת חשיבה אחרת, לפיה על הפוגע לקבל אחריות אקטיבית על מעשיו כלפי הקורבן והקהילה. משמעותה של לקיחת האחריות היא ההכרה העמוקה בפגיעה שגרם, הנכונות לפעול על מנת לתקן ולאחות את הפגיעות, ובה בעת, למנוע פגיעות עתידיות. במקביל, מצופה ממנו לפעול ולטפל, גם בצרכים ובבעיות שלו.

[להורדת עבודתו של ניצב משנה דוד ביטון על צדק מאחה, לחץ כאן: דוד ביטון - צדק מאחה]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

אסכולת 'הצדק המאחה' (Restorative justice) התפתחה במקביל למודלים רבים אחרים של 'שיטור קהילתי' [1], שהביעו תסכול מהאפקטיביות של דרכי האכיפה הקונבנציונאליות' וחיפשו שיטות אפקטיביות יותר במה שכונה טיפול 'בצל החוק' (יחזקאלי, 2011).

מודל דומה שהתפתח בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת בשירות המבחן ובמשטרת באר שבע - בדיוק במקום ובזמן שם נקלטה, לראשונה בישראל, גישת 'הצדק המאחה' - היה שליחת בעלים מכים מחד גיסא; ועבריינים שביצעו עבירות כתוצאה מהדחף לסם מאידך גיסא לטיפול, בצל ההליך הפלילי, במסגרת תנאי השחרור בערובה בתחנת המשטרה (שלו ויחזקאלי, 1994). 

אחד המקורות המעניינים של מדיניות זו, הוא תיאוריית  הענישה הפלילית  הקיצונית ומעוררת החשיבה, האבוליסיוניזם, הגורסת כי הענישה פלילית בצורתה כיום יוצרת יותר בעיות חברתיות מאשר היא פותרת.

[להרחבה על השיטור הקהילתי, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן]

[בתמונה: האבוליסיוניזם גורס כי הענישה פלילית בצורתה כיום יוצרת יותר בעיות חברתיות מאשר היא פותרת. התמונה היא צילום מסך]

[בתמונה: האבוליסיוניזם גורס כי הענישה פלילית בצורתה כיום יוצרת יותר בעיות חברתיות מאשר היא פותרת. התמונה היא צילום מסך]

מקורות הגישה והיכרות עם הרעיון המרכזי

אסכולת 'הצדק המאחה' הינה תולדה של תפיסת עולם חברתית. היא מתייחסת לעוולות בין בני האדם כפגיעה באנשים, בקהילה ובקורבן. זאת, להבדיל מתפיסת 'הצדק המעניש', הרואה במעשה הפלילי הפרה של חוק וסדר חברתי, וקובעת גמולים ברורים על בסיס כללים משפטיים. במסגרת המשפט הפלילי יש לפוגע תפקיד פסיבי, והאחריות למעשהו מוטלת עליו באופן כפוי.

אסכולת 'הצדק המאחה' מציעה זווית ראיה שונה על המעשה הפלילי. היא נובעת מההכרה על מורכבותם של החיים האנושיים ושל המציאות החברתית בה מתבצע המעשה הפלילי. אין היא מבקשת לפטור מאחריות את מבצע העבירה כפי שטוענים מתנגדיה. אדרבא. היא מגבירה ומדגישה את אחריותו של הפוגע למעשהו.

התפיסה מציעה פרדיגמת חשיבה אחרת, לפיה על הפוגע לקבל אחריות אקטיבית על מעשיו כלפי הקורבן והקהילה. מבצע העבירה על פי גישת 'הצדק המאחה' נתפס כמי שאחראי למעשיהו ולבחירותיו (חקק, 2010), והוא נושא באחריות גם לפגיעות בקורבן וגם לקהילה העוטפת אותו (Braitwaite, 2002). משמעותה של לקיחת האחריות היא ההכרה העמוקה בפגיעה שגרם, הנכונות לפעול על מנת לתקן ולאחות את הפגיעות, ובה בעת, למנוע פגיעות עתידיות. הפעולות יכולות להיות בקשת סליחה, פיצוי כספי או חומרי אחר ושירות למען הקהילה והחברה הכללית. במקביל, מצופה ממנו לפעול ולטפל, גם בצרכים ובבעיות שלו (Braithwaite, 1989; Braithwaite & Petit, 1990).

[להרחבת המושג: 'מורכבות', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'פרדיגמה', לחצו כאן]

אסכולת 'הצדק המאחה' מציעה פרדיגמת חשיבה אחרת, לפיה על הפוגע לקבל אחריות אקטיבית על מעשיו כלפי הקורבן והקהילה. מבצע העבירה על פי גישת 'הצדק המאחה' נתפס כמי שאחראי למעשיהו ולבחירותיו (חקק, 2010), והוא נושא באחריות גם לפגיעות בקורבן וגם לקהילה העוטפת אותו (Braitwaite, 2002). משמעותה של לקיחת האחריות היא ההכרה העמוקה בפגיעה שגרם, הנכונות לפעול על מנת לתקן ולאחות את הפגיעות, ובה בעת, למנוע פגיעות עתידיות. הפעולות יכולות להיות בקשת סליחה, פיצוי כספי או חומרי אחר ושירות למען הקהילה והחברה הכללית. במקביל, מצופה ממנו לפעול ולטפל, גם בצרכים ובבעיות שלו (Braithwaite, 1989; Braithwaite & Petit, 1990). הכרזה: ייצור ידע

[הכרזה: ייצור ידע]

אסכולת 'הצדק המאחה' מעבירה אחריות רבה גם לקהילה, שתפעל על מנת לסייע באיחוי הפגיעות, גם לפוגע וגם לנפגע. רעיון מרכזי מבוסס על תקשורת ישירה בין הפוגע לקורבן ולקהילה ויצירת דיאלוג בניהם. כזה בוודאי לא מתקיים בהליך הפלילי המסורתי. תקשורת כזו מאפשרת גם הבעת ביטויים רגשיים של שני הצדדים, אשר מחזקים את המחויבות ההדדית שלהם לתהליך ולמטרתו. השיח הבינאישי נותן מענה לצרכים של שני הצדדים. הוא מעצים את הצדדים אשר מגיעים לפתרון הקונפליקט בעצמם ולא על ידי מעשה כפיה של אחרים (פרקש, 2002).

סיכויי המימוש של ההסכם שנוצר בניהם ועל ידם גבוהים מאלו אשר יתקבלו בהליך פלילי רגיל. גישה זו מטבעה עוסקת ונותנת את דעתה ויתרונה לשונות הקיימת בין בני האדם השונים.הגישה הרגילה אינה רגישה לשונות בין מבצעי עבירה שונים. לכן, היא נתפסת על ידי מבקריה כמפלה, מרחיקה ואף משפילה עבור מבצעי עבירה. עם זאת כאשר מדובר במבצעי עבירה שהינם קטינים, ואשר משתייכים לקבוצות מיעוט סגורות – בעיות אלו מתחדדות.

אסכולת הצדק המאחה מציעה פרדיגמת חשיבה אחרת, לפיה על הפוגע לקבל אחריות אקטיבית על מעשיו כלפי הקורבן והקהילה. מבצע העבירה על פי גישת 'הצדק המאחה' נתפס כמי שאחראי למעשיהו ולבחירותיו (חקק, 2010), והוא נושא באחריות גם לפגיעות בקורבן וגם לקהילה העוטפת אותו (Braitwaite, 2002). משמעותה של לקיחת האחריות היא ההכרה העמוקה בפגיעה שגרם, הנכונות לפעול על מנת לתקן ולאחות את הפגיעות, ובה בעת, למנוע פגיעות עתידיות. הפעולות יכולות להיות בקשת סליחה, פיצוי כספי או חומרי אחר ושירות למען הקהילה והחברה הכללית. במקביל, מצופה ממנו לפעול ולטפל, גם בצרכים ובבעיות שלו (Braithwaite, 1989; Braithwaite & Petit, 1990).

[בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]; עוגן ברשת]

ישנן גם בעיות נוספות

אנשי הקהילה חשים חוסר אמון וניתוק מהחברה הכללית. לכן, לא יטו לדווח על עבירות ולהיעזר במשטרה וברשות השופטת להתמודד עם פשיעה. חוסר האמון מביא לא רק לרמות דיווח נמוכות אלא גם לחוסר שיתוף פעולה מצד עדים, מה שמקשה על ניהול תביעות. השופטים נתפסים כזרים לעולמם, שאינם מבינים את הנורמות הפנימיות ואת הרקע למעשים. לעיתים קרובות, פסקי דין לא רק שאינם אפקטיביים בהעברת מסר מגנה בעיני הקהילה, אלא שהם מקצינים את תחושות האכזבה והקיפוח, מכתימים את הקהילה כולה, וכמובן, גורמים לתיוג מבצע העבירה עצמו. כך, נשארים נפגעי עבירה מתוך הקהילה, כמו גם מבצעי העבירה וחבריה בכלל, ללא מענה לבעיית הפשיעה.

צדק מאחה יכול לתת מענה רגיש-תרבותי (Zehr, 2002). הליכי צדק מאחה מעצימים את הקהילה, בכך שערכי הקהילה באים לידי ביטוי. נציגי הקהילה שותפים להליך ולקבלת ההחלטה, ולעיתים ההליך כולו מנוהל על ידיהם. ההליך של צדק מאחה נותן מקום לקשרים המשפחתיים והקהילתיים, לרקע של מבצע העבירה ולנסיבות שהביאוהו לפשיעה. בהליך המנוהל בצורה טובה יש מקום לדון בעבירה כחלק מתופעות קיימות בקהילה, כמו גם בדרכים להתמודד עם תופעות אלו. יש שימוש במשאבי הקהילה וכך, הקהילה עצמה מועצמת.

בגישת הצדק המאחה מדומה המערכת החברתית למעין מערכת אקולוגית, שבה כל בני האדם קשורים זה לזה במערכת יחסי גומלין. המעשה הפלילי מתואר כקונפליקט בין הפוגע לקורבן, ולו יש למצוא מענה בדרך של פתרון סכסוכים ולא בדרך של ענישה וגרימת סבל נוסף. על כן, גישת הצדק המאחה רואה את יעודה בתיקון הנזקים שנגרמו לקורבן; ובתיקון מערכת היחסים בין הפוגע לקורבן. היא מדגישה את צורכי הקורבן כמטרה מרכזית. במקום התייחסות לנזק המופשט – לאינטרס הציבורי הכללי, תתמקד הגישה בנזקים הממשיים של הקורבן, כמו פגיעה ברכושו, הפגיעות הנפשיות מהם יסבול ועוד. משקל רב יינתן לצורך של הקורבן להיות מעורב בהליך, ולחוש שאכן נעשה צדק (Umbreit, Coates, & Kalanj, VICTIM MEETS OFFENDER: THE IMPACT OF RESTORATIVE JUSTICE AND MEDIATION, 1994).

[בתמונה: כריכת הספר: "Victim Meets Offender" ל- Mark S. Umbreit. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

הגישה החלה מתפתחת בשנות השבעים של המאה ועשרים, כדיאלוג בין מבצע העבירה לנפגע. היא החלה כמפגש פיוס על בסיס הכרה דתי של הכנסייה המנוניטית  (Mennonite Church) ובתרבויות מסורתיות אחרות שפיתחו מנגנונים בלתי פורמאליים על בסיס תפיסות הומניסטיות – קהילות כמו אלה של האבורג'ינים באוסטרליה ,שבטי המאורים בניו-זילנד ואנשי האומה הראשונה של קנדה[2]. דגם זה של הליך פיוס קיים גם במקורות דתיים – יהודים, נוצרים, מוסלמים והינדים – והם מדגישים את הצורך בקהילתיות ובהרמוניה של הקהילה. אלה הפכו במרוצת הזמן לגישה רחבה עם עקרונות מרכזיים מוגדרים וברורים ומטרות חברתיות ישימות. כל החוקרים מצביעים על המקרה הראשון של יישום גישת 'הצדק המאחה' בקנדה בעיר קיצ'נר בשנת 1974: שני נערים היו מעורבים ב-22 מקרים של גרימת נזק לרכוש, כתוצאה ממסיבת הוללות וונדליזם. לאחר פגישה עם כל הנפגעים הסכימו הנערים לפצות על כל הנזקים שגרמו. מאז, החלו להתפתח תכניות באוסטרליה, בארצות הברית ובאנגליה כיוזמות מקומיות (שפירא, 2006; שחף פרידמן, 2009; Umbreit & Armour, 2010).

[בתמונה: סמל אסכולת הצדק המאחה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

[בתמונה: סמל אסכולת הצדק המאחה... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: [email protected]] [עוגן ברשת]

[להרחבת המושג: 'אמון', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות שיתוף פעולה לסוגיו, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

[להורדת עבודתו של ניצב משנה דוד ביטון על צדק מאחה, לחץ כאן: דוד ביטון - צדק מאחה]

מקורות והעשרה

הערות

[1]  "שיטור קהילתי":  ניסיון לצמצם את הפשע ואת הפחד מפשע, באמצעות גישה יוזמת, תוך שימת לב לזכויות האזרח, ותוך צמצום התנאים החברתיים המביאים ליצירת הפשיעה, כאשר מוקד היוזמה הוא ביצירת שותפות עם מוסדות וארגונים בקהילה (שדמי ויחזקאלי, בדפוס). על "השיטור הקהילתי" ניתן לקרוא בהרחבה בעברית ב: קים ואח', 1996; שלו ויחזקאלי, 1997; על השיטור הקהילתי בישראל ותוצאותיו ראה ב - קים ישראל, יחזקאלי פנחס, ברוכמן אבי (1999); וייסבורד דויד, שלו אורית, אמיר מנחם (2001).

[2]    בני 'האומה הראשונה' (First Nations): השבטים הקדומים היושבים בקנדה, ומכונים כך על ידי הקנדים ויש שמכנים אותם אינדיאנים.