אל תטעו, כך דמוקרטיות מתות. לא עם טנקים ברחובות, אלא עם צנזורים ליד מקלדות, עם שוטרים שדופקים על דלתות בגלל ציוצים, עם מנהיגים פחדנים שאומרים לכם שחופש הביטוי הוא מסוכן. אבל, לא הוא מסוכן. השתקתו מסוכנת. חופש הביטוי הוא הגבול בין דמוקרטיה לרודנות, ואם נאבד אותו, נאבד הכל.
דפוס חדש התקבע בשנים האחרונות בשווקי חג המולד של אירופה: שיבושים, הפחדה, והתחושה שחגים נוצריים זקוקים להגנה משטרתית רק כדי להתקיים. איסלאמיסטים אינם מכוונים למרחבים האלה בגלל עזה או ישראל. הם עושים זאת משום שהחיים הציבוריים הנוצריים הם שדה קרב סמלי במאבק ציביליזציוני עתיק הרבה יותר.
תנועת "שחרור פלסטין" (“Free Palestine”) אינה מסע צלב מוסרי. זוהי קמפיין דמורליזציה, שעובד בצורה מבריקה. מה שהחל כ- WOKE בשולי הפוליטיקה הרדיקלית, זחל אל המיינסטרים, מונע על ידי כסף קטארי, טקטיקות מתקופת ברית המועצות, וים של פעילים תמימים שיכולים לשיר ססמאות אך לא יוכלו לעבור מבחן היסטוריה בסיסי גם אם חייהם היו תלויים בכך.
זוהרן ממדאני - המועמד הדמוקרטי ההזוי לראשות עיריית ניו יורק - ותומכיו, נחשפו ברגע שבני הערובה חזרו הביתה. שתיקתם אמרה הכל. במשך חודשים הם צעקו ודרשו "הפסקת אש", אך לא דרשו אפילו פעם אחת שחמאס ייקח אותה. הם קראו ל"שלום", אך מעולם לא לשחרור החטופים או לסיום שלטון חמאס. ועכשיו, כאשר חמאס עצמו מוציא להורג פלסטינים בעזה, אין להם מה לומר.
כאשר איסלאמיסטים רדיקלים צועקים "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", זו לא סתם סיסמה. זוהי איום. זיכרון. הבטחה. ח'ייבר הייתה עיר יהודית בחצי האי ערב. בשנת 628 לספירה, היא נכבשה על ידי מוחמד וחסידיו. התושבים היהודים נהרגו, שועבדו או אולצו לוותר על אדמתם. עבור האיסלאמיסטים, ח'ייבר לא הייתה רק קרב. זוהי תוכנית אב.
אירופה מתקרבת לנקודת שבירה. תנועות איסלאמיסטיות הן סבלניות, מאורגנות ואידאולוגיות. האליטות המערביות מוסחות, מפולגות וחוששות להיקרא בשמות גנאי. קמפיינים של דה-מורליזציה מוודאים שזה יישאר כך. אם אירופה רוצה לשרוד כציוויליזציה חופשית, עליה להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לעמוד לצד ישראל, ולהפסיק לטעות בין פיוס למוסר.
אי אפשר לטייח את הניקאב כ"תרבות" ו/או כ'בחירה'. זוהי המצאה פטריארכלית, הנאכפת על ידי הפחדה ואלימות, שמצמצמת נשים לרוחות רפאים מהלכות. חברה שמסתירה את פני נשותיה אינה מגנה עליהן, היא משתיקה אותן. נשים ראויות להיראות, להישמע ולהיות מטופלות כשוות. עד אז, הניקאב יישאר לא סימן של צניעות, אלא של שנאת נשים, ויש לאסור אותו במדינות המערב.
700 ימים. זה הזמן שבו בני ערובה ישראלים נרקבים, עד לכתיבת מילים אלה, במנהרות חמאס, והצלב האדום לא עשה דבר. אפילו לא ביקור אחד. אפילו לא בדיקה אחת. אפילו לא טיפה של אנושיות. שוב ההיסטוריה חוזרת, ו- 700 הימים הנוראים הללו הוכיחו של מדובר בניטרליות, אלא בשותפות. וההיסטוריה תזכור.
יש הגורסים, שהיהדות גרועה בדיוק כמו האיסלאם - ומצביעים על פסוקים עתיקים כאילו הם זהים לפקודות קוראן אלימות. אבל דמיון אנקדוטלי לא הופך שתי דתות לדומות!
