הביקורת הסוחפת של הכתבה על שמעון נווה בערוץ 14, נובעת במידה רבה מחרדת יתר מכל מה שנראה שונה ומאיים. אולי גם מתודעת קורבנות שמניעה במידה רבה את הימין הישראלי. אם הימין שואף להנהגה לאומית, ראוי לו להתחסן מתסביכי חרדותיו. במבט הזה, השקפת עולמו הפוליטית ונטייתו הרדיקלית השמאלית של נווה לא צריכה להשפיע על ההזדקקות לחכמתו. נלמד מרבי מאיר שהשכיל ללמוד מאלישע בן אבויה, "תוכו אכל קליפתו זרק".
בצה"ל אין אינטליגנציה פיקודית ומקצוע המצביאות בגרסתו הצה"לית מביש. הקצין הישראלי לא קורא (למרות רשימת הקריאה של הרמטכ"ל...) לא כותב (למרות ההכרח לפרסם מאמרים - בד"כ מוצאים איזה ילד שיכתוב...) לא מפעיל את החומר האפור ולא מחדש...
בספרו, "חזון, לא פנטזיה", ביקש האלוף יהושפט הרכבי, להזהיר מפני התנהלות לאומית בלתי אחראית. לצורך כך, הוא גייס את כישלון מרד בר כוכבא כאזהרה מפני מדיניות ישראלית בלתי אחראית בעיניו, ותלה את הסיבות לכישלון המרד בהתעלמות מנהיגיו מתנאיי המציאות. אבל, במה זה היה שונה מהסיכון שנטל על עצמו בן גוריון בהכרזת העצמאות?
