גם 'הימין העמוק' וגם 'השמאל העמוק' בישראל, מאמינים בתפיסת המודרניות, שהכל תלוי בנו, והכל בידינו. שתי הגישות מנותקות מהמציאות. המאבק עם האיסלאם והפלסטינים הוא נצחי עד לאחרית הימים. מה שאפשר, הוא - בדיוק כמו שהבין דודבן גוריון - לנצח מלחמה, לסדר סידור זמני של הפוגה, ולהתכונן לסיבוב הלחימה הבא, בדומה לאופן שבו פועלים אויבינו.
המבקש להבין את מהפכת הצבע הישראלית – על שלל מופעיה האקטיביסטיים, המשפטיים, התרבותיים והתקשורתיים – נדרש להעמיק במכניקה ההיסטורית של מהפכות השמאל לאורך הדורות. המילים אמנם משתנות, אך תפיסת ההפעלה והכלים נותרים זהים, וחשוב לשאול: עד כמה תומכי המחאה מבינים שהם חלק ממהפכת שמאל לא דמוקרטית, שמחופשת לתנועה להצלת הדמוקרטיה?
שימוש בביטויים כמו 'מחנה ריכוז', 'גטו' ו'רצח עם' בהקשר לפלסטינים, הם תוצאה 'תסביך השואה' של השמאל, מהול בשנאת הימין מחד גיסא, ובחמלה המזויפת לפלסטינים מאידך גיסא. במאמר אחבר בין שלושת המוטיבים הללו ואבחן את השלכות החיבור ביניהם.
אי אפשר לעשות עסקה עם אידאולוגיה דתית-פוליטית, שאינה מתפשרת על פחות מכניעה מוחלטת. השמאל מאכיל מפלצת, שהוא אינו מבין, שהולכת ומתחזקת, ושאחרי שתסיים לקרוע לגזרים את הציוויליזציה המערבית, היא תטרוף גם אותו...
השאלה "זה שמאל זה?" איננה רק סיסמה פולמוסית, אלא עדות למשבר עומק שמלווה את השמאל בעולם, וגם בישראל. אם בעבר זוהה השמאל עם מאבקי עובדים, שוויון כלכלי וסולידריות מעמדית, הרי שכיום הוא מזוהה בעיקר עם ה- WOKE. משמע: מאבקים זהותיים, תקינות פוליטית, שיח פרוגרסיבי אליטיסטי – וניתוק מהשיח העממי.
מאבקי ימין-שמאל אינם חדשים. אך לאורך ההיסטוריה, מתבלטת תופעה מרתקת: השמאל נוטה להוביל רעיונית, תרבותית וטקטית – בעוד שהימין, לאחר פרק זמן של התנגדות, נוהג לאמץ, להתאים ולשכפל את אותם רעיונות בדרכו שלו. הטענה, לפיה "הימין לעולם לא יהיה יצירתי כמו השמאל – אבל הוא חקיין מעולה", נבחנת כאן מזווית היסטורית, פוליטית וסוציולוגית, עם דגש על הדינמיקה של רעיונות, סגנונות פעולה ואסתטיקה פוליטית.
כשאנחנו אומרים 'ממשלת ימין על מלא' נדמה לנו שזו הממשלה האופטימלית מבחינת הימין להשיג את מטרותיו, רק שממש לא. 'ממשלת ימין על מלא' תביא בדרך כלל להשגת מטרות שמאל... זה ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת. המאמר מביא כתבה מתומללת ומעובדת של 'קבינט שישי' ב- i24. היא עוסקת בכך, ששוב ממשלת ימין ניצבת מול משבר - שמאיים לפרק אותה דווקא מבפנים, מתוך ה'מחנה' - ואם זה נשמע מוכר אז נכון, ההיסטוריה חוזרת מהדלת.
הצלחה של עיתונאים להסתנן לתוך ארגונים קיצוניים היא תמיד אירוע מסקרן שמניב ידע חשוב. ועתה, הגיע תורה של העיתונאית הצרפתיה פאולין קונדומין (Pauline Condomines), שלצורך הכנת תחקיר עבור המגזין הצרפתי "Livre Noir", הסתננה במשך 6 חודשים, לאגודות שמאל פרוגרסיביות קיצוניות, פרו-פלסטיניות. התוצאות לפניכם!
תיאוריית הפרסה (Horseshoe Theory) גורסת כי אידיאולוגיות קיצוניות מתכנסות - ללא קשר להבדלים הנראים ביניהן - ודומות זו לזו במונחים של סמכותיות, חוסר סובלנות ומאפיינים אחרים. זהו מושג, המאתגרר את הרעיון הליניארי, שהספקטרום הפוליטי הוא רצף שבצידו האחד שמאל, ובצידו האחר ימין. הטיעון המרכזי שלו הוא שבקצות הפרסה, השמאלי והימני של הספקטרום חולקים יותר קווי דמיון מאשר הבדלים.
"עם ישראל בשביל מה אתה חי?" שאל א"ב יהושע, והוסיף: "לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה." למפלגות הפועלים החלוציות היה בשאלות אלה סיפור יהודי גדול. לשמאל הישראלי של המאה ה-21, אין כיום סיפור יהודי משכנע...
