מסורת דתית דורשת לא פעם ציות עיוור לדבריה ציות המנוגד לעתים לשכל האנושי. היהדות, מבוססת על ציות, שבו האדם המאמין מקבל עליו עול תורה ומצוות, ועליו לציית לפוסקי כל דור ודור; לעומת זאת מנחה הבודהיזם להסתמכות פרטנית על השכל ולא על מנהיג. המאסטר, המורה הרוחני, נתפס רק כמדריך ומתרגל, ולא כמורה הלכה מחייב.

מצער לראות את גודל הפער, בין החשיבה ההלכתית/מדעית של גדולי ישראל בימי הביניים, לבין החשיבה ההלכתית הסקטוריאלית של המגזר החרדי בתקופתנו. לא מן הנמנע כי אם הרמב"ם היה חי כיום, הוא היה מטיל את כל כובד משקלו האישי בדבר החיוב ללמוד לימודי ליבה.