בעשורים האחרונים הפכה "שפת החמלה" לכלי מרכזי בשיח הציבורי במערב ובישראל. פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמיה ותרבות נוטים להשתמש במונחים של הזדהות, אמפתיה ודאגה לאחר, למיעוטים, למהגרים ואפילו לאויב. אולם מתחת לפני השטח עולה כי לא פעם מדובר בחמלה מזויפת (pseudo-compassion): רטוריקה של דאגה שאינה נובעת מהזדהות אותנטית, אלא משיקולי כוח, הון תרבותי ותחזוק של מעמד חברתי־אליטיסטי.
ב- 8 באפריל 2023, הגיעה נשיאת ביהמ"ש העליון לשעבר, אסתר חיות, למופע של להקת הגבעטרון. קהל שלם נעמד על רגלו, מחא לה כפיים במשך דקות ארוכות וצעק "דמוקרטיה, דמוקרטיה". ונשאלת השאלה: אם הייתה הנשיאה מגיעה להופעה בפריפריה, האם הייתה מתקבלת באותן מחיאות כפיים ובאותן קריאות? השיטה המשפטית שלנו הלקוחה מהשיטה הבריטית, פועלת על העיקרון של מקצועיות השופטים. אבל בעידן של פוליטיקת זהויות, איפה נגמרת הזהות ומתחילה המקצועיות? האם וכיצד זהותם האישית של שופטים משפיעה על תפקודם המקצועי?
האם הפיצול שחווה מדינת ישראל היום הוא תוצאה של נטישת מדיניות כור ההיתוך (melting pot)? זוהי פרדיגמת חשיבה, שבנתה עם, אבל, 'אין ארוחות חינם': יש לה מחירים לא מבוטלים, בעיקר בקרב בני הדור הראשון לאינטגרציה וכמו כל התערבות קיצונית, היא נתונה למהפכים...
