כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית - כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה - יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.
אם יש אדם שדמותו הושחתה בציבוריות הישראלית, לבלי היכר וללא תרופה, הרי זו דמותו של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. עדות לכך אני חווה בתגובות הדחייה והמיאוס של קוראים רבים לעצם העיסוק שלי בפרשה. אבל הגיעה העת ש'ירד לכולנו האסימון' לגבי האופן שבו מתנהלות חקירות במדינת ישראל, ואם כך 'טופל' נשיא המדינה, חישבו מה יקרה לכם, אם יגיע היום ותאלצו לפגוש בחוקרים...
ב-20 בנובמבר 2024, ביצעה אליטת ההון הישראלית מהלך תקשורתי עתיר משאבים, כאשר רכשה מודעות דף בכל עמודיהם הראשיים של עיתוני ישראל (ולא בפעם הראשונה…). מהלך זה - שנועד לעצב את תודעת הציבור בנוסח המזכיר מסעי תעמולה במדינות טוטליטריות - עורר תגובות נרחבות - אך בכיוון הפוך מזה שאליו כיוונו יוזמיו.
50 שנים עברו מאז אותה מלחמה אומללה, שלידתה בטיפשות והמשכה בעשיית יתר. הכישלון במלחמה ההיא (כן, אני יודע שמספרים לכם שניצחנו...) גרם, ישירות, לפרוץ מלחמת יום כיפור; ומזרעי הטיפשות האסטרטגית שבה לקינו אז, לא השתחררנו עד היום...
התבונה של המנצח היא לעולם לכבוש את יצרו ולהימנע מעשיית יתר ומהצלחת יתר. ד"ר מוחמד מורסי, ואנשי תנועת האחים המוסלמים, לא הצטיינו בכך בלשון המעטה. הם חטאו בעשיית יתר ובניצחון יתר, וסיימו במקום גרוע יותר מהנקודה שממנה התחילו!
